בסיעתא דשמיא.
תודה.
הוא רוצה את הקשר, שהקשר יצליח, אכפת לו ממני ושיהיה לי נעים וטוב. לא מהתנשאות חלילה אלא ממקום חברי. הוא רוצה שאני אביא את עצמי. שאני אדבר על עצמי. כשאני מביאה את עצמי הוא מתעניין. תזכרי בפגישה הראשונה איך דיברת על עצמך וגם הרגשת ממנו אכפתיות והתעניינות.
יש לי פחד שזה לא מעניין. חוסר ביטחון לגבי זה שמה שאני אומרת זה מעניין ורוצים לשמוע אותו.
וכשאני בטוחה במה שיש לי להגיד אז אני גם רואה שהתגובות חיוביות ואמפתיות.
עובדה. תזכרי בשיחות שלך עם **** ו****.
שמה את בטוחה בעצמך, את בטוחה שזה מעניין ומספרת כי זה צורך שלך, ולא מתלבטת ומסופקת אם זה מעניין\טוב. זה פשוט מה שאת רוצה להגיד וזהו. והצד השני יבוא לקראתי ויתאים את עצמו (:
וגם אם הוא מספר על עצמו כתגובה, זה לא מאיים עלי, זה לא שמה שאמרתי זה לא מעניין אותו, אלא שהוא מתעניין בשיחה ולכן הוא מגיב ומביא מעצמו.
וכשאני מרגישה לא משהו, שיש לי הרגשה לא נעימה בגלל מה שהוא סיפר, זה לא שאני צריכה להסתיר את זה ושזה לא מתקבל, ומרחיק, אלא הוא מאוד ישמח שאשתף אותו מה אני מרגישה- והוא יבין למה אני מרגישה ככה, כי אכפת לו ממני, וכשאני לא אומרת לו מה אני מרגישה ומרגישה שזה מרחיק בנינו אז הוא מנסה להקליל את השיחה, "לכפר" על מה שעשה - ועל הכבדות שהייתה, אבל אני בתוכי מרגישה שהוא לא מכיל אותי ולא אכפת לו מה אני מרגישה והוא מנסה להעביר את זה, רק שלא תרגישי ככה כי לרגשות שלך אין מקום. אבל לא, הוא רוצה שארגיש יותר טוב ולכן הוא מנסה להצחיק ולהקליל. כשאני משתפת אותו בתחושות שלי, או ברצונות שלי, בצורה נעימה, הצד השני רוצה לעזור, ומרגיש אמפתיה ובא לקראתי. וכשאני חושבת שאסור לי להרגיש את זה ושלאף אחד לא אכפת ממה אני מרגישה, אז אני מרגישה ריחוק מהאדם השני ובמאבק מולו (או להרגיש את מה שאני מרגישה או לעמוד בציפיות שלו שאני חייבת להרגיש טוב. ), אבל כשאני מבינה שאכפת לו ממני וממה שאני מרגישה, ושאנחנו לא במאבק ובתאקל- להקשיב לעצמי או לא, אלא הוא רוצה להתקרב אלי ולהבין אותי) אז אני אשתף אותו - זה בסדר להרגיש ככה, במיוחד אחרי מה שהיה, והוא ינסה לעזור מרצון טוב.
שימי לב שאחרי שהוא הבין שזה היה לך קשה השיחה, הוא ניסה להקליל אותה כדי לשמח אותי והוא אמר לי שהוא ילווה אותי עד לתחנה, וסיפר לי דברים מעצמו כדי לשמח ולהרגיע. זה מהמם.. אני חשובה בעיניו! הוא לא עוזב אותי כשאני מרגישה רע! הוא נשאר!
דיבור זה החיבור, שיתוף זה החיבור. זה הלבוא אחד לקראת השני. להתקרב.
לא להישאר בריחוק וב"הוא לא מבין אותי, לא אכפת לו ממני, הוא אוהב אותי רק כשאני מרגישה טוב וכשאני מרגישה רע אז הוא מתרחק ומסתייג". אלא "אכפת לו ממני, ממה שאני מרגישה, הוא רוצה שיהיה לי נעים וטוב. ולכן הוא ישמח שאשתף אותו בתחושותיי וברצונותיי והוא יוכל להתכוונן אלי. וגם אם הוא לא מבין ומנסה לעזור בדרך שהוא מבין וחושב לנכון (להצחיק אותי) אז זה מכוונה טובה לכפר על מה שעשה ולא מכוונה שאסור לי להרגיש ואני חייבת לעבור הלאה.
לשתף אותו.
הוא רוצה בטובתי.
