לפני כחמישים שנה הגיע לכאן לביקור דיפלומטי ראש נחשי הצפע, אבי אבות הטומאה, האפיפיור ימח שמו ויאבד זכרו. ובאותה תקופה היה הראשון לציון כאן, להבדיל, הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל.

האפיפיור סירב לנחות בירושלים כראוי, והוחלט שינחת בשטחי ירדן ויעבור לכאן במעבר הגבול, ובמגידו, שזה מקום "מקודש" לארורים, ייעשה לו טקס קבלת הפנים.

הראש"ל זצ"ל סירב בכל תוקף להשתתף בטקס - ואמר - אם הוא רוצה לדבר איתי - שיבא הוא אלי, ללשכתי במשרדי הרבנות בהיכל שלמה שבירושלים. תמו הימים שאנו היהודים התרפסנו בפניהם....

רה"מ דאז, הגב' גולדה מאיר, רתחה מזעם על הפדיחה שהוא מארגן לה והמשבר הדיפלומטי שיבא בעקבות כך, אך הוא סירב להיכנע. אם האפיפיור רוצה להיפגש עם הרב הראשי של היהודים - הוא מוזמן לבא אליו בעצמו.

גאווה יהודית בתפארתה!!

תוספת מעניינת היא, שגולדה כ"כ כעסה על הראש"ל אז ואיימה שתדאג לפיטוריו, והוא ענה לה: "את חושבת שקיום תפקידי נובע מקיום תפקידך?? ההיפך!! כל הסיבה שאת יכולה להיות רה"מ זה כי יש במדינה רב ראשי.. לולי זאת לא היתה זכות לקיוםן המדינה ואת לא היית רה"מ..." גם בזה יש מימד של גאווה חשובה - אמנם לא גאווה ביהדות כלפי חוץ, אלא בתוך היהדות עצמה - גאוותם של תופסי התורה! "ויגבה ליבו בדרכי ה'"!! לדעת שכל העולם קיים בזכות התורה, ולא ההיפך חלילה...

ואגב, אנקדוטה מעניינת מאז היא שלאחר שגולדה איימה עליו כ"כ - אמר לה הגר"י ניסים: "לא רק שאני לא אהיה שם, אלא גם את לא תהיי שם!!" ואכן - בבוקר הנחיתה של הטמא גולדה החליקה במדרגות ושברה כמה עצמות.. בזמן שהתקיימה הקבלת פנים במגידו - היא שכבה בהדסה....

ממש גאווה יהודית!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....