בס"ד
חובת קריאה לכולם.
אשתי מעודדת אותי לצאת עם אישה אחרת
לפני זמן מה, התחלתי לצאת עם אישה אחרת. האמת, הרעיון היה של אישתי.
"אתה יודע שאתה אוהב אותה!" היא אמרה לי יום אחד, בהפתעה.
"החיים קצרים, תקדיש לה זמן..."
"אבל אני אוהב אותך, יקירתי."
"אני יודעת, אבל אתה אוהב גם אותה."
האישה האחרת שאישתי רצתה שאבקר, הייתה אמא שלי.
אלמנה כבר מספר שנים, שבגלל עבודתי והילדים, הייתי מבקר אותה רק מדי פעם.
באותו ערב התקשרתי אליה כדי להזמינה לארוחת ערב וסרט.
"מה קרה? אתה בסדר?" שאלה.
אמא שלי שייכת לסוג האנשים שעבורם צלצול טלפון בשעות הערב המאוחרות זה רמז לחדשות רעות.
"חשבתי שיהיה נחמד לבלות מעט יחד, עניתי לה, שנינו לבד... מה דעתך?"
לאחר מחשבה קצרה, אמרה: "הייתי רוצה מאד..."
היה זה יום שישי, הייתי בדרכי אליה, אחרי העבודה, כדי לאסוף אותה.
הייתי עצבני, מן עצבנות שלפני פגישה... ולמען האמת, כשהגעתי לביתה, ראיתי שגם היא נרגשת מאד!
היא חיכתה לי בחוץ, לבושה במעיל הישן, השיער מסודר, והיא לבשה את השמלה שלבשה כשחגגה את יום הנישואין האחרון.
פניה צוחקות ומקרינות אור כמו מלאך.
"אמרתי לחברותי שאני יוצאת הערב עם בני והן היו מאד נרגשות", סיפרה לי כשנכנסה לרכב.
היינו במסעדה לא הכי מפוארת, אבל מאד ידידותית.
אמא נתמכה בזרועי, כאילו הייתה 'הגברת הראשונה של האומה'.
כשהתיישבנו, הייתי צריך לקרוא לה את התפריט. עיניה רואות רק את האותיות הגדולות. באמצע קריאת התפריט, הרמתי אליה את מבטי. אמא, ישובה בצד השני של השולחן,
רק הביטה בי וחיוך נוסטלגי על שפתיה.
"כשהיית קטן, אני הייתי זו שקוראת לך את התפריט. אתה זוכר?"
"אז הגיע הזמן ליהנות. אפשרי לי עכשיו להחזיר לך טובה", עניתי לה.
במהלך הארוחה הייתה לנו שיחה נעימה, שום דבר יוצא דופן, רק עדכנו האחד את השני על חיינו. דברנו כל כך הרבה, שאיבדנו את חוט השיחה.
"אני אצא איתך גם בפעם אחרת, אבל רק בתנאי שתרשה לי להזמין אותך", אמרה לי אמא.
כשהחזרתי אותה הביתה, הצטערתי להיפרד ממנה.
נתתי לה נשיקה, חיבקתי אותה ואמרתי לה כמה אני אוהב אותה.
"איך הייתה הפגישה?" רצתה לדעת אישתי כשחזרתי באותו לילה.
"מאד נעימה, תודה לך."
הבטתי בה אסיר תודה ואמרתי: "הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יכול להיות!"
כמה ימים לאחר מכן, אמא נפטרה מהתקף לב.
הכל היה מהיר כל כך, שלא ניתן היה לעשות דבר.
לאחר זמן מה, קיבלתי מעטפה מהמסעדה בה התארחנו עם אמא באותו ערב.
במעטפה היה פתק ובו כתוב:
הארוחה שולמה מראש, הייתי כמעט בטוחה שלא אוכל להיות כאן, בכל מקרה שילמתי עבורך ועבור אישתך...
אתה לעולם לא תוכל להבין מה היה אותו ערב בשבילי... אוהבת אותך אמא. !
באותו רגע הבנתי כמה חשוב להגיד בזמן 'אני אוהב אותך', ולתת ליקירינו את המקום שמגיע להם בחיינו.
שום דבר לא חשוב יותר בחיים, מאשר המשפחה.
תן להם מזמנך, כי הם לא יכולים לחכות.
אם אמא שלך עדיין בחיים . . . תעריך אותה!
אם לא . . . תיזכר בה!
אם יש לך אמא... וגם אם כבר לא, שלח את הסיפור הזה הלאה...
אולי מישהו ששכח מעט מהאדם הנפלא הזה, אמא, ייזכר ויגיב!
זכור תמיד - אומרים שאלוהים סולח, אבל הזמן לא סולח אף פעם. וגם אי אפשר להשיבו.
חובת קריאה לכולם.
אשתי מעודדת אותי לצאת עם אישה אחרת
לפני זמן מה, התחלתי לצאת עם אישה אחרת. האמת, הרעיון היה של אישתי.
"אתה יודע שאתה אוהב אותה!" היא אמרה לי יום אחד, בהפתעה.
"החיים קצרים, תקדיש לה זמן..."
"אבל אני אוהב אותך, יקירתי."
"אני יודעת, אבל אתה אוהב גם אותה."
האישה האחרת שאישתי רצתה שאבקר, הייתה אמא שלי.
אלמנה כבר מספר שנים, שבגלל עבודתי והילדים, הייתי מבקר אותה רק מדי פעם.
באותו ערב התקשרתי אליה כדי להזמינה לארוחת ערב וסרט.
"מה קרה? אתה בסדר?" שאלה.
אמא שלי שייכת לסוג האנשים שעבורם צלצול טלפון בשעות הערב המאוחרות זה רמז לחדשות רעות.
"חשבתי שיהיה נחמד לבלות מעט יחד, עניתי לה, שנינו לבד... מה דעתך?"
לאחר מחשבה קצרה, אמרה: "הייתי רוצה מאד..."
היה זה יום שישי, הייתי בדרכי אליה, אחרי העבודה, כדי לאסוף אותה.
הייתי עצבני, מן עצבנות שלפני פגישה... ולמען האמת, כשהגעתי לביתה, ראיתי שגם היא נרגשת מאד!
היא חיכתה לי בחוץ, לבושה במעיל הישן, השיער מסודר, והיא לבשה את השמלה שלבשה כשחגגה את יום הנישואין האחרון.
פניה צוחקות ומקרינות אור כמו מלאך.
"אמרתי לחברותי שאני יוצאת הערב עם בני והן היו מאד נרגשות", סיפרה לי כשנכנסה לרכב.
היינו במסעדה לא הכי מפוארת, אבל מאד ידידותית.
אמא נתמכה בזרועי, כאילו הייתה 'הגברת הראשונה של האומה'.
כשהתיישבנו, הייתי צריך לקרוא לה את התפריט. עיניה רואות רק את האותיות הגדולות. באמצע קריאת התפריט, הרמתי אליה את מבטי. אמא, ישובה בצד השני של השולחן,
רק הביטה בי וחיוך נוסטלגי על שפתיה.
"כשהיית קטן, אני הייתי זו שקוראת לך את התפריט. אתה זוכר?"
"אז הגיע הזמן ליהנות. אפשרי לי עכשיו להחזיר לך טובה", עניתי לה.
במהלך הארוחה הייתה לנו שיחה נעימה, שום דבר יוצא דופן, רק עדכנו האחד את השני על חיינו. דברנו כל כך הרבה, שאיבדנו את חוט השיחה.
"אני אצא איתך גם בפעם אחרת, אבל רק בתנאי שתרשה לי להזמין אותך", אמרה לי אמא.
כשהחזרתי אותה הביתה, הצטערתי להיפרד ממנה.
נתתי לה נשיקה, חיבקתי אותה ואמרתי לה כמה אני אוהב אותה.
"איך הייתה הפגישה?" רצתה לדעת אישתי כשחזרתי באותו לילה.
"מאד נעימה, תודה לך."
הבטתי בה אסיר תודה ואמרתי: "הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יכול להיות!"
כמה ימים לאחר מכן, אמא נפטרה מהתקף לב.
הכל היה מהיר כל כך, שלא ניתן היה לעשות דבר.
לאחר זמן מה, קיבלתי מעטפה מהמסעדה בה התארחנו עם אמא באותו ערב.
במעטפה היה פתק ובו כתוב:
הארוחה שולמה מראש, הייתי כמעט בטוחה שלא אוכל להיות כאן, בכל מקרה שילמתי עבורך ועבור אישתך...
אתה לעולם לא תוכל להבין מה היה אותו ערב בשבילי... אוהבת אותך אמא. !
באותו רגע הבנתי כמה חשוב להגיד בזמן 'אני אוהב אותך', ולתת ליקירינו את המקום שמגיע להם בחיינו.
שום דבר לא חשוב יותר בחיים, מאשר המשפחה.
תן להם מזמנך, כי הם לא יכולים לחכות.
אם אמא שלך עדיין בחיים . . . תעריך אותה!
אם לא . . . תיזכר בה!
אם יש לך אמא... וגם אם כבר לא, שלח את הסיפור הזה הלאה...
אולי מישהו ששכח מעט מהאדם הנפלא הזה, אמא, ייזכר ויגיב!
זכור תמיד - אומרים שאלוהים סולח, אבל הזמן לא סולח אף פעם. וגם אי אפשר להשיבו.
