שכתבתי על מהות הנישואין ועל המציאות בה קשה לשני בני הזוג בו זמנית:
הבנת המהות של הנישואין:
בדומה לכל דבר טוב בחיים שלנו, בעולם הזה -
צריך להשקיע ולעבוד כדי להגיע לטוב הזה.
אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה - אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.
בלי העבודה שלו - לא היה לו כסף - לא הייתה לו הנאה.
ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים - יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה - אבל האוצרות האלה שווים הכל!
וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד
אבל האור והאהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה הכל, אז זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה...
עד לפני לא הרבה זמן,
אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,
היה להם ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה
וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים
ואם קשה - ממשיכים לעבוד
כך גם בנישואין.
היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,
ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.
היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין, וזה כאב לב גדול הדבר הזה,
היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה
או שהם כאן כדי לבדר אותי,
או שהם כאן כדי לעשות לי טוב
וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי - זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,
זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים
זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש
ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.
ובכן... זה לא נכון.
וזה לא עובד כך.
כל גבר או אישה אחרים - גם איתם יהיו קשיים
גם להם יהיו חסרונות,
גם איתם לא הכל ילך חלק.
כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!
כך הקב"ה ברא את עולמו...
תנועה כל הזמן
יום - לילה
טוב - רע
חושך - אור
קודש - חול
צירים - לידה
קושי ועבודה - הנאה
וכו' וכו'
העולם הזה הוא תנועה מתמדת
והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.
הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת
הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת
הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.
רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור...
כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,
מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,
החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.
אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה - שזה לנצח! ***ל--נ-צ-ח***
שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.
שהגבר שלצדי שייך לי.
שאני שייכת לו.
שאני מקודשת לו.
שהוא מקודש לי.
שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו - אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,
גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים - ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.
למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?
זה לא צריך להיות שונה!
אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,
כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו - ואז גם אנהג בהתאם.
זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים - אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!
ואני שלו. וזהו!
הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!
השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,
היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.
היא היא זו שאומרת שאם קשה - נעבוד על זה יחד.
עכשיו ברור שיש עבודה.
אני קוראת לזה השקעה ועבודה.
לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.
עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.
כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.
כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.
ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,
אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.
ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.
כתבתי בעבר משהו דומה על זה ואשמח לצרף אותו כאן כי הוא מתאים:
לנצח את הסטטיסטיקה!
אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?
החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!
הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...
בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!
*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.
בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.
רק הקב"ה לבדו מושלם.
אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.
אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.
אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.
ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" - אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.
(הערת שוליים: אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).
ו
אם קשה אז... פועלים!
אם קשה אז... מנסים!
אם קשה אז... נלחמים!
למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!
למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?
היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.
אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים - אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים - עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני - ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.
מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,
יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:
הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר - כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה
*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.
ואתן דוגמא:
לא דומה אהבה לתינוק בן יום
לאהבה לילד בן שנתיים
לאהבה לאותו הילד בן 10
ככל שהילד גדל,
ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.
כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.
אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!
אותו רעיון גם עם בני זוג,
בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'
ואחרי שנה עוד יותר
ואחרי 10 שנים עוד יותר
ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.
אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם - אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!
האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 13 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.
כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת - מושקעת - לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה, כמו שכתבתי אלף פעם - להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!
***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!
אז אם יש קשיים... וחושבים אולי להרים ידיים?
רגע!
רגע יקרים!!!
אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!
בבקשה אל תזרקו הכל לפח!
אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.
גם בפן הגופני,
שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות - ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב - אבל מי שמתמיד וממשיך - זוכה!
מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה - יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,
גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה!
לגמרי זוכה.
עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,
בעוד שהרבה פעמים - *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,
ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.
כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,
בלי ילד אחד אפילו,
בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,
בלי משכנתא על הראש,
בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'
בלי מציאות שוחקת ושיגרה,
בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'
ובטח ובטח שלא מובן מאליו -
להיפך -
האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,
האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...
אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף
גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,
גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר
למה?
כי הוא לא בכיס שלי.
כי היא לא בכיס שלי.
כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.
המציאות של הנישואין -
היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,
היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",
"הגענו אל השיא"
הכל עכשיו מובן מאליו
הוא כן בכיס שלי עכשיו.
היא כן בכיס שלי עכשיו.
כבר התחתנו. כבר יש טבעת.
אז אם רבים - זה עד הסוף.
ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.
ואם עייפים או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.
כי אנחנו יכולים.
הוא בכיס שלנו.
הוא מובן מאליו.
הוא נשוי לנו.
והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.
כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.
צריך להילחם בו
צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -
לאהבה מודעת.
לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.
אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -
אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,
אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.
שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.
ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.
הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.
לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -
וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!
לראות את זה
להעריך את זה
להודות על זה.
כי מה אנחנו עושים?
לגמרי הפוך.
שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.
אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.
אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,
להפוך את זה לחזות הכל,
לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,
שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,
בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,
לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.
ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!
במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -
אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו
או טרוד
או לחוץ
או מתוסכל
או כואב לו
או קשה לו
בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!
זה לא שהאישיות שלו דפוקה!
כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...
בנוסף,
חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,
להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!
כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו
ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!
אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...
אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...
אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...
אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!
ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.
אז לא!!!
זה לא מובן מאליו!
היא שטפה כלים!
והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!
והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!
והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!
זה ל א מובן מאליו!
אז להעריך את זה
לומר תודה על זה
לראות את זה! קודם כל לראות את זה.
להגדיל את זה.
ואת הרע?
להקטין.
פרופורציות.
אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.
בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש
וכו' וכו'.
אז בהחלט,
גם בן זוג אידיאלי ומושלם
וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת
שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -
זה עדיין
*לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
אז זה לא בר השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.
אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?
אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.
אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע
ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.
זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים
ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!
אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.
שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.
ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!
אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.
וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.
תמיד צריך להגיע לשורש
להבין אותו
לקרוא לו בשם
ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'
ואז לטפל בו.
כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.
ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,
את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן 
- אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,
ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,
לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,
להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,
ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.
לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.
(וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!)
אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.
כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,
לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.
וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע
השינוי הזה מרווקות לנישואין טומן לנישואין הרבה מאוד קשיים בדמות המובן מאליו במרים את ראשו פתאום -
אם עד עכשיו ארוסך או בן זוגך, שעדיין לא היה בעלך, לא היה מובן מאליו בעינייך - כי לא הייתה הטבעת, כי לא הייתה המחויבות - הרי שמרגע שנישאתם הוא כאילו כבר "בכיס שלך" וזה יכול לגרום לרוב ככל האנשים לקבל את השני/ה כמובן מאליו.
וזה הנשק הכי גדול של הנישואין המובן מאליו הזה.
שום דבר לא מובן מאליו!
צריך להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.
כך גם ניתן לראות זוגות שחיו לפני 10 שנים ביחד כולל הכל ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.
איך זה יכול להיות?!
לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!
כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.
ואחרי החתונה<? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.
רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,
הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.
כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.
ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.
משתי סיבות עיקריות:
- המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב___ ממני
- כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה...).
לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.
אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!
שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!
נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!
מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!
ה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו - המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, ולעתים גם אם הכל טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.
ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,
כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה -
אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד - גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' - ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו -
מה הם עשו בעצם?
החליפו גבר אחד באחר.
ומה יקרה עכשיו?
גם עם הגבר הזה - השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר -
שוב שגרה
שוב הרגשה של מובן מאליו
שוב הרגל
ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר - ואז שוב אותו סיפור
ואז גם איתו
אחרי שלוש שנים
ועוד ילדים
ועוד 3 שנים -
שוב אותו דבר
ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!
לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב -
הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו
ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה -
אז איתו התחתנתי.
ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:
או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה -
או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,
לשחרור,
להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,
של שייכות וייחודיות,
של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים - רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).
אז את כל זה מפסידים.
החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני
או אשתי היא רינה או דינה -
מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!
היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!
היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,
במודע לאהוב,
במודע להעניק ולתת,
במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -
בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.
כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,
כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,
כאילו הוא יכול להיות מושלם,
כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית
לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת
להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות
ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו... ו.. ו...
הלו!!!
רגע!!!
זה בן אדם!
לא מלאך
לא מושלם
זה בנאדם.
הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.
הורגלנו שזה עובד ככה.
ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.
שהכל מושלם
שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל
שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,
אבל הורגלנו לא נכון.
זו לא המציאות.
גם אנחנו לא מושלמות.
גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני
גם אנחנו אנושיות
גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות
גם אנחנו עם הפאקים שלנו...
כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו -
כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.
יש לו את הטוב שלו.
כמו שלך יש את הטוב שלך.
ויש לו את החולשות שלו
כמו שלך יש את החולשות שלך.
השוואות לא יעזרו,
הן גם לא מציאותיות כלל.
וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין - היו לו את החסרונות *שלו*
ועם אותו צד של המטבע הזה - היה גם את הצד השני.
אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?
ואולי ואולי ואולי.
אין לדבר סוף. באמת.
יש מצבים בחיים שגם לאיש וגם לאישה קשה בו זמנית.
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
