חברה יקרה ואהובה לי מאוד מהקהילה שלנו חולה במחלה לא עלינו, הייתה תקופה שהיא הייתה מורדמת ומונשמת, ממש בין חיים למוות, ה' ישמור.
החא סיפרה לי (אישית, בלייב), כשהיא הייתה מורדמת ומונשמת היא לא שומעת, ולא רואה אבל יש מחשבות בראש כמו חלום. כמה שבועות אחרי שהיא קמה מההרדמה וההנשמה היא נזכרה כשהיא הייתה מורדמת ומונשמת היא ראתה אבן יקרה מאוד נכנסת יוצאת למנהרה עם אור גדול, נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת... והיא אמרה שמות של מצוות שהיא עשתה בחייה כדי להישאר - ''שמירת שבת'', ''ואהבת לרעך כמוך''... והאבן ממשיכה להכנס ולצאת, כאילו שזה לא מספיק 'חזק' כדי להשאיר אותה בעולם הזה, ואז היא אמרה 'כיבוד הורים', והאבן יצאה חזרה , כאילו שבזכות מצווה זו היא נשארה בעולם. ואז כשהיא קמה היא ניסתה להיזכר עם אמה שתחיה, על איזה מצוות כיבוד הורים היא נשארה, כי לא זכרה משהו מיוחד . ואז אמא שלה הזכירה לה את * חמיה וחמותה* שהיא מאוד מאוד משתדלת לכבד אותם, לארח אותם בכל חג, וממש להשקיע בהם לעשות להם נחת. היא תיארה שגם כשהיה לה ממש קשה, היא אירחה בשמחה.
תראו מה זה, בזכות מצוות כיבוד הורים שהם אפילו לא שלה בכלל, היא ניצלה. ישר חשבתי על השרשור הזה, כמה לפעמים אנחנו באים בגישה מזלזלת שחייבים לי, וצריכים לעשות לי ולהביא לי....
אותי זה מאוד טילטל הסיפור הזה.
שנזכה...
