אל תקראו סתם.
עברה שנה, פיזית שנה
זה לא הגיוני
ולראות תמונה שלה, ולשמוע ברקע את הקול שלה, זה שובר שובר שובר
וזה לא הגיוני שהיא לא כאן. זה לא הגיוני בכלל
ואיך אנשים יכולים להתאבל ולספר עליה כשהמשפחה שלה שם. ולראות אותו ולבכות ואיך אפשר והוא רק בכיתה ז לא בר מצווה עדיין וזה לא הגיוני
ואיך איך
והוא, גם כשהוא צוחק ומלא חיים, יש לו מב עצוב בעיינים, רואים ביענייפ שלו שהוא לא איתנו, הוא לא אותו אדם
וליהזכר במה שהם העבירו יחד בחמישית
ותמיד שניהם, וצחקו ודיברו והעבירו מעבר
ויש לי בראש מונה של כולנו שם, והיא הראתה איזה סרטון על תפילה והוא איחר, ואת הפעם ההיא כשהוא רקד, ואת הלימוד על ירושלים, ואת השיחה בסוף שנה, כשהיינו בנחשונית, ואמרנו לה שאנחנו רוצות להמשיך ותודה. היא אמרה לנו שהיא גם רוצה ושלחה אותנו לדבר עם **** ולא הלכתי, כי זה מביך, ומה, אני אדבר איתו? וחבל אולי יכולתי לזכות לעוד כמה חודשים עם שיעורים ממנה. והסיום שנה אז כשעשינו בבית שלה, עם סופלה וגליה, והן קנו לה ספר, וגם הם היו, וזהו זה מה שאני זוכרת
ואח"כ כשהיא לא באה לטיול, וזה היה לי מוזר, כי היא תמיד הייתה בכל הטיולים, וזה לא היה הגיוני, והגעתי ביום ראשון ונכנסתי למסדרון מאוחר וראיתי כמה בנות יושבות שם ובוכות, ואמרו שהיא חולה ולא יודעת
ולהיזכר בכל הפעמים לפני שנפגשנו, ביום הראשון שהגעתי לאולפנא, ואי ואמא הסתובבנו שם, ולא ידענו מה קורה, ואז היא ראתה אותנו, ובאה כולה עם חיוך על הפנים, ושאלה מה שלומה, ודברה איתנו קצת, למרות שהיו לה את כל הכיתה שלה להיות איתם אז, ותמיד תמיד שהיא פגשה אותי במסדרון היא הייתה מחייכת, ושאולת אותי מה שלומי ונותנת הרגשה שאני שייכת לשם ותמיד גם מוסרת דש.
והשיחות האחרונות בשבועות שבאנו אליה הביתה, לדשא מלאמלא בנות, ויבתי מאחורה כזה, ויא דיברה על מזמור מתהילים, ובאמת שאני לא זוכרת מה היא אמרה, אבל אני זוכרת שהתלבטנו בסוף אם לגשת אליה, ולהגיד לה איזוממילה, אבל בסוף היו שם הרבה אנשים, והתביישנו. ולא דיברתי איתה. וזהו. לא דיברתי איתה. ואני כבר לא אדבר.
ובסוף שנה שהיא הרגישה יותר טוב והיא באה להעביר שיחה, וזה בכלל לא היה לנו נראלי, אבל יש שיחה שלה אז ברור שנכנסים, והיא דיברה על נתיתנה, אבל ממקום של לקבל, כי היא אמרה שזה השתנה אצלה בשנה ההיא. ובפעמים האלה בקושי זיהיתי אותה, היא הייתה רזה, וחיוורת, וזהו, זאת הפעם האחרונה שריאתי אותה
אחכ זה כבר שאמרו לנו שהיא נטרה, ולא יכולתי לבכות וכולן התחבקו ובכו, ואני עמדתי לי, ובנסיעה שראיתי את****** מתפרקת והיא דיברה ובכתה ובכיתי בחיים לא ראיתי מישהו נשבר ככה. היא בכתה כל כך, והיא בוכה כמו שהיא צוחקת, עם כל הלב. אבל אמז כל פעם ששמעתי אותה צחוקת זה החזיר אותי לשם. וכמה בכיתי באותו יום, והם לא נתנו לעכל אלא ניסו להקל וזה כל כך לא נכון בעיניי כי צריך לכאוב, וה חשוב, ואי אפשר סתם ככה להמשיך הלאה. כאבתי מבחריה, בחירה של לא לשכוח, כאב שחייבים לכאוב אותו. ולצערי אני המשכתי הלאה מהר מידי, ואיך אני יכולה ככה לשכוח. ויום אחכ שנסענו לים וכולן התעלמו ממה שהיה, ולא יכולתי להיות איתן ורציצת רר לבכות ולכאוב, אל הן המשיכו הלאה, והחתונה שהייתה אז, והולפנ א שהתעלמה. אז הייתי צריכה להמשיך הלאה
ואני חשובת על המשפחה, ואיזו משפחה חזקה הם, והיא שהתחתנה בלי אמא, והם כל כך מדהימים, וחזקים, ובכל זאת קשה לי. ואני בטוחה שאחכ הם גם מתפרקים. וזהו.
