אני בפנימייה. ממש ממש כיף לי וטוב לי (אני לא מתגעגעת כמעט לבית).

לימד אותי גם לחיות עם עוד אנשים

אני הבכורה מתוך שישה ילדים

אני יהיה בעז"ה שנה הבאה בפנימיה...

ממש באלי כי אני יהיה מלאא עם חברות נכון שאני יתגעגע אבל אני עדיין מעדיפה פנימיה..

אני ה5 מתוך 11

בהתחלה היה ממש קשה,

ובהמשך

גם היה קשה.

להיות רחוק מהבית זה קשה,

להיות בלי פרטיות זה קשה,

כשיש שעות מסוימות שבהן אפשר לאכול (אצלנו נניח ארוחת הערב ב 19:00. מה אם בת רעבה ב 21:00?) - זה קשה.

עכשיו עם הקורונה גם לא נותנים לבנות לצאת מהפנימיה...

מצד שני,

להיות בפנימיה זה ממש כיף.

יושבות על הדשא ב 2 בלילה ומנגנות עם הגיטרה...

משתגעות ביחד...

יש גם את הנקודה שלא צריך ללכת הרבה כל בוקר, כי בית הספר צמוד.

כשאת נמצאת כ"כ הרבה זמן עם חברות ואתן ישנות כל לילה ביחד,

באיזה שהוא שלב זה מרגיש משפחה...

הומ.

אני לא בכורה, ואני מהילדים הגדולים במשפחה.

אנחנו הרבה ילדים יחסית.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....