אני נושאה כבר כמה שנים ברוך השם הכל בסדר, חוץ מדבר אחד שקשה לי,
שבעלי קשור בצורה מיוחדת לאמא שלו, אמא שלו כל עולמו, אומנם הוא בעל
טוב עוזר תומך קובע עיתים לתורה, ירא שמיים אמתי, אבל העניין עם האמא
ממש מוגזם, כמעט כל בוקר וכל ערב הם משוחחים המון וזה מפריע לי.הסברתי
לו שזה קשה שזה בצורה מוגזמת והוא בשלו, בבקשה תנו רעיונות איך למעט
את השחות הארוכות שזה לפעמים לוקח שעה ביום, תודה לעונים.(כאמור כתבתי עבור מישהי)
ומה שייך "זה הגיוני"... אנשים צריכים להתרגל שלא כולם אותו דבר.
אני זוכר שלפני שנים, חבר - שאח"כ גם נהיה אדם מפורסם למדי -סיפר לי בחיוך ובהנאה איך אשתו חייבת לנהל כל יום שיחות טלפוניות ארוכות עם האמא שלה. לא הפריע לו בכהו-זה. זוג לתפארת.
ושאת לא מסוגלת גם עם בעלך לדבר שעה..
זה בסדר. יש כאלה.
אבל לומר שהסטנדרט הזה, שבא מאופייך האישי, הוא דווקא ה"הגיוני", זה לא נכון. על זה אמרתי שצריך להתרגל שלא כולם אותו דבר. על ה"חמש-עשר דקות ביום", שהיה נשמע מדברייך כאילו זה ההגיוני-האובייקטיבי..
[לא דובר על שלש שעות ביום, גם בנידון שכאן. שעה אחת. "הגיוני".... לפחות לגבי חלק מהאנשים]
את לא "בטלפון", אחרים כן.
אין כל בעיה לא עם זה ולא עם זה.
הבעיה נוצרת רק אם אנחנו קובעים שמה שאנחנו עושים, בדברים כגון דא שהם אינדיבידואליים, זה ה"הגיוני".
אל זה התייחסתי.
לגבי אם מגיע על חשבון משהו אחר, זה נכון. גם אני אמרתי שהכל בהנחה שזה באמת לא על חשבון דברים חשובים ביניהם.
אבל עם זה, שיחה עם ההורים, זה משהו חשוב בעצמו. כלומר, לא כל דבר אחר - לאו דווקא "ביניהם" - הוא קודם בסדר העדיפויות.
זה מצד לומר שבת שלום לפני שבת.
וגם איזשהו "דדליין" שלפחות פעם בשבוע, קבוע, דיברו..
מנהג מאד מקובל, גם בהרבה משפחות, גם מעבר לתחום המשפחה לעיתים.
זה לומר שלום לפני שבת. יש בזה משהו (שבת גם לא זמן שיכולים לדבר טלפונית).
וגם זו נקודת זמן מאד בולטת. כלומר, לא עבר שבוע בלי שיחה..
אבל נכון שזו לא מצוה מהתורה בדווקא אז. תלוי באנשים. דומני שלהורים זו הרגשה מאד טובה כשמתקשרים אפילו בקצרה לומר שבת שלום.. ולא על חשבון שיחות ארוכות יותר בזמן שבאמת יותר נינוח.
קראתי. ממש צחקתי. עצום..
זה בדיוק הענין - כשמשהו טוב ביסודו הופך למטלה מעקה שצריך לסמן עליה "וי", מאימת המנהג או הבקרה המשפחתית...
כמובן, אני לא דיברתי על הקצנה כזו..
ברור שזה מה שמפריע לה - יש כאן קנאה כנראה.
ואם באמת היחס לאשתו היה פחות חשוב בעיניו מהיחס לאימו, והרי אשתו במידה רבה "תלויה בו" וביחס שלו, אז זה היה משהו אחר.
אבל לפי מה שהיא מתארת, שהוא "בעל טוב" וכו' - לא בטוח שזה באמת מסיבה אובייקטיבית.
לפעמים יש גם מידה לא טובה שנקראת קנאה... גם "קנאת חינם". ואם זה כך - אז מי שצריכה לעבוד על עצמה זו היא, ולא לעבוד עליו שיפסיק את היחס המעולה הזה לאימו.
אשר על כן, צריך לשקול ביושר. מה הענין כאן.. יש משהו שהוא משדר שהאשה פחות חשובה לו, שהיא מרגישה שהיא לא כ"F יקרה כמו האמא.... או שזו פשוט קנאה ללא סיבה אמיתית. זה משנה את דרך העבודה על כך.
אני דווקא נזהרתי בהודעה הזו - ואמרתי שמה שכתבה המגיבה החשובה שלפני - זו שאלה..
ופירטתי, שאכן תלוי מה הענין. האם זה בגלל ש"היחס לאשתו פחות חשוב בעיניו מהיחס לאימו" - שאז זה משהו אחד, או שלא, אלא שהיא סתם "מקנאה"...
ציינתי ששתי האפשרויות יכולת להיות - ודרך העבודה עליהן שונה.
אם זה בגלל שבאמת אובייקטיבית יש כאן בעיה ביחס כלפיה, והתחושה מחריפה כשהיא
משווה מול היחס לאמא, זה ענין אחד.
אבל... לפעמים יש גם קנאה לא בגלל זה. ואז צריך לעבוד על מידת הקנאה, לחשוב איך עושים את זה - ולא על הבעל שישמח פחות את אימו (הרי על יחסים בין הכלה לשוויגר - יש הרבה בדיחות יהודיות...).
הדוגמאות שהבאת, הן אכן של מציאות קצת אחרת. אם אשה מרגישה שבקביעות "מסנן" שיחות שלה (מול יחס שונה לאמא..); עונה לאימו תוך זמן של שניהם (ולא באופן חריג, אלא כאילו "על חשבון" ובאריכות); מתייעץ (בקביעות. כי פעמים יכול להיות דבר כזה) עם אימו לפני אשתו וכד'.. - אז זה באמת לא נעים. ועל דברים כאלה, צרך לדבר. לשקף את התחושה (לא "להתנפל", כי זה יביא אותו לעמדת התגוננות ולא יצא מזה הרבה) - ולבקש לשנות.
את אומרת בעצמך, ש"אינך אומרת שזו המציאות פה"... כך שנשארנו עם אותה שאלה. האם זה מנתוני אובייקטיביים או בא מחמת קנאה סתם (אגב, גם אצל חברות יכול להיות כך. צריך תמיד לבדוק האם באמת מדובר במשהו אובייקטיבי או מידה סובייקטיבית שצריכה עבודה. כי עם כל ההוקרה האמיתית למה שכתבה "נגמרו לי השמות", אני באתי לחדד שלפעמים יש מציאות שבאמת נוצרת קנאה סובייקטיבית. לא עם סיבה ממשית. ואז העבודה צריכה להיות מופנית בעיקר לשם).
וכמו שפתחתי, מה שכתבת בסוף זה העיקר. לא להילחם בכך שמדבר שעה ביום עם אמא שלו. זה מצוין.
אבל בהחלט יש מקום לדבר ולתאם, איך זה לא "במקום" מה שבן האיש לאשתו. גם מבחינת סדר היום הטכני. גם מבחינה נפשית.
גם אני נוטה להאמין כך.
התייחסתי למקרה הספציפי כאן, שמסגנון ההודעה הפותחת שלו, היה נשמע באופן מאד חד שמה שמפרע לכותבת זה פשוט שהאמא יותר מידי חשובה לבעלה, מדבר איתה כל יום שעה, ואיך גורמים שלא... אף מילה לא על משהו לא טוב שקורה לה בגלל זה באופן אובייקטיבי (וגם כאן - זה רק לפי מה שכתבה. אולי יש דברים שלא כתבה.. אינני יודע).
בעיקר במילים האלה:
"ז"א, לעבור משפה של תלונה או האשמה או "מחנות" שזה "או אני או אמא שלך" וכדומה,
למצב של בירור הצרכים וחשיבה זוגית *יחד* מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהם יקרו. הצרכים של שנינו.
ואז רק בזה מתרכזים - במה כן,
ברגש שלך,
בצורך שלך,
וכמובן גם בשלו.
אם תרגישי שלא משנה מה, את מקום ראשון אצלו - מאמינה שתוכלי להרפות מהמקום שבוחן את התנהלותו מול אימו, ולשניכם ייטב וכמובן גם לזוגיות. אבל זו בהחלט עבודה זוגית (וגם אישית)."
הדגשתי את המקומות בהם הכיוון אכן צריך להיות מימוש הצרכים גם שלה וגם שלו,
וכמובן לראות איך *שניהם* ממלאים את הצורך הזה בלי שאחד ירגיש ש"דורכים" עליו או על הצורךשלו.
לא היא על הצורך שלה להרגיש מקום ראשון, ולא הוא על הצורך שלו לדבר עם אימו היקרה...
וגם כתבתי שזו גם עבודה זוגית וגם אישית (שלה, שלו, כמובן שתלוי במקרה, והרבה פעמים זה של שניהם יחד אבל גם לחוד.
- ולגבי עניין ה"בעל טוב" שציינה הפותחת - יכול מאוד להיות שזה מבטא את האדם והאיש הכללי שהוא, אבל על הנקודה הזו שהיא מרגישה ש"אימו היא כל עולמו" - משמע היא עומדת במקום אולי פחות ממנה אם היא כל עולמו, אין לפותחת היקרה שלמות. וזה לא סותר שיהיה בעל טוב ועדיין היא תרגיש חוסר שלמות בזה, זה עוד חידוד נוסף שאכן ראוי שייעשה כדי ששניהם ירגישו טוב ושלם בקשר שלהם.
- ואם זו קנאה ללא סיבה אמיתית כפי שכתבת - אז בהחלט יש מקום גם לעבודה אישית של השואלת היקרה,
אבל לא רק אולי. עדיין האיש יכול וצריך לתת לאשתו להרגיש ש*אין לה סיבה אמיתית* לקנא. וכאשר היא תרגיש את זה, באמת, ובעוצמה - יכוללהיות שהיא בעצמה תראה שאין סיבה...
ז"א, גם אם אכן זה כך במציאות,
שדר של האיש שהוא אוהב אותה והיא חשובה לו ומקום ראשון אצלו *אפילו עוד יותר*, בעוד מילים, בעוד מחוות, בעוד תשומת לב ויחס אישי, בעוד שפות אהבה וכו' - כל אלו יכולים ממילא לגרום לאשתו להרגיש כך. ואת השאר אם זה עדיין לא מספיק - אכן עבודה אישית זו לא מילה גסה חלילה 
כל הכבוד.
שעה ביום שיחות עם האמא.. מדוע עינה צרה בו?
את אומרת שהוא "בעל טוב, עוזר, תומך, קובע עיתים לתורה"... כלומר, השיחות איתה לא על חשבון שיחות איתך.
אז מה איכפת לך?! סתם קנאה?...
לדעתי, צריכה להתבייש בכך.
מוטב, לדעתי, שתחשבי איך למעט את "קנאתך" הזו - מאשר איך למעט לו את המצוה הזו, "כבד את אביך ואת אימך", שבזכותה יאריך ימים - וכך ממילא גם יהיה לו בכללי יותר זמן עבורך....
ואולי "תרגיל מחשבתי" לטווח ארוך... יעברו שנים.. הילדים שרואים את אבא מדבר כל יום שעה עם אמא - ינהגו בו באותה מידה בנישואיהם.. ולגבי האמא, הם יבינו שבעיניה זו לא הנהגה טובה - אז ישתדלו לא "להטריד" אותה בשיחת יותר מידי.... מה תאמר במקרה כזה?..
ציינתי מפורש, שהכל בהנחה שזה לא על חשבון זמן של שיחות איתה.
בוודאי לא כשמכינה ארוחה טובה - ובמקום זה פתאום שעה שיחה עם האמא... נכון, צודקת. לא על זה דיברתי.
כשבאמת "אין זמן" לשעה שיחה בגלל סיבות כאלה, אז זה משהו אחד. אבל לא תמיד השאלה אם ש זמן או לא היא אובייקטיבית. צריך לבדוק ביושר. להביא בחשבון, שלדבר עם אימו, זו מטלה חשובה מאד מאד. לא פחות משטיפת כלים...
ולגבי קנאה סתם... תראי, כשאשה כותבת שמה שמפריע לה זה שהוא "קשור בצורה מוגזמת" לאמא שלו.. "משוחחים המון".. "איך למעט את השיחות".. - ולא מזכירה במילה אחת שזה על חשבון שיחות איתה או על חשבון היחס אליה (אדרבה, אני שמעתי מדבריה שלא כך. אולי זו טעות ובעצם "נגמרו לי השמות" "שמעה" טוב יותר - יתכן. אבל ציינתי על סמך איזו תחושה כתבתי, כך שהיא יכולה לראות האם מה שהגבתי רלוונטי לגביה, או שיש דברים אחרים שמפריעים שם), יש בזה משהו מקומם.
זה מה שמפריע לך? שהוא בן כזה טוב?
אז כאשר ה"עצה" שהיא מבקשת זה פשוט איך להוריד את השיחות משעה ביום, ה"קונטרה" לכך, היא שבמידת הקנאה הזו צריך להתבייש, ולא לחשוב שזה משהו מעולה שצריך רק לראות איך מבצעים אותו...
אם אשה אומרת שהיא מרגישה קושי - זה ענין אחד. מרגישה קנאה וחשה לא טוב עם זה - אז אף אחד לא יענה לה "תתביישי".... אבל כשאינה רואה שמץ בעיה אצלה - אלא פשוט איך מוציאים אותו מהשיחות האלה.. אז צריך להעמיד מראה, שאם - אם - זה באמת בא מקנאה, אז הבעיה אינה אצלו.... זאת הנקודה.
כמובן, אח"כ אפשר גם לתת עצות מחזקות, כמו שאת מציעה, איך יוצאים מקנאה כזו. יכולה גם לבקש עזרה מבעלה. אבל קודם כל, להכיר שבמקרה שאכן זו "קנאת חינם" נטו, העבודה היא עבודה עצמית בראש וראשונה.
ובוודאי שהרצון של אשה להרגיש ראשונה אצל בעלה - הוא אמיתי ומצוין. לא סותר. אדרבה, היחלצות מקנאה לא במקומה - רק עוזרת לכך.
וכך בערך היא אמרה, אחרי שקראתי הפנמתי מעט, דברתי עם הרב שלנו,
היא סדר לי את הראש, עכשיו הכל בסדר וגם לכם תודה, היו פה כמה שהבינו
אותי, תודה בכל אופן לכולם.
[מן הסתם חשבה שאני למשל לא "הבנתי" אותה... אבל זה לא בדיוק כך.
חשבתי שבלי הודעות גם מהסוג הזה, שינערו אותה קצת, היא גם לא תעשה משהו עם עצמה בענין הזה, רק תחשוב איך לסדר לבעלה את העניינים אחרת. כנראה גם לא היתה מגיעה אל הרב..
אבל בוודאי שהרצון להרגיש "הכי חשובה" אצל בעלה, הוא רצון חיובי. אחרי שמזקקים אותו מכל שמץ קנאת-חנם, ומסתכלים בעין טובה והערכה על כיבוד אם של הבעל, אפשר גם לחשוב איך לגרום להרגשה, אצלה ואצל בעלה, שבאמת היא הראשונה אצלו.. ללא כל עיסוק ב"השוואות"]
מה אפשר לעשות כשהאחריות ההורית של ההורה השני לוקה בחסר?
אסביר,
הוא איש טוב ואבא טוב.
לא משנה המצב בינינו, הוא לא רלוונטי.
מתייחסת רק להתנהגות שלו כהורה.
כשהילדים בבית איתו, יש כאוס.
הוא לא מחזיק. לא מקפיד על דברים שצריכים להיות בשגרה.
הכל מרגיש כמו אווירת עלא באב עלא.
חוזרת למגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילדים חצופים ומשתוללים שצריך פלוגה כדי להרגיע אותם.
כשהילדים איתי, יש רוגע והרמוניה.
מקפידה איתם על חוקים, סדר, זמנים.
הכל ברוגע ושלווה. אין חיכוכים. כל אחד תופס את הפינה שלו ויש אווירה של קסם בבית.
עד שהוא נכנס הביתה.
הילדים פשוט מריחים את הפשרנות שלו לדעתי.
על הכל הוא מוותר.
מעניש, ומוותר. מאיים. לא מקיים שיח.
עכשיו, כמובן שאני לא מושלמת. אבל מפה ועד הורה שהילדים איתו בכאוס מוחלט יש פער רציני.
פרקטית, להיות הורה 24/7 מבחינתי לא אופציונלי.
אני גם ככה איתם המון שעות לבד. באהבה ושמחה.
ויש לי כמובן דברים שאני מחויבת אליהם מול עצמי.
מעבר לעובדה שאם אתמסר ככה, בוודאות אשחק עד היסוד.
ניסיתי לומר לו, לרמוז, לבקש על דברים ספציפיים.
עדיין הכל נותר על כנו.
מה כן אפשר לעשות?
זה בריא ומייצר גמישות נפשית ומחשבתית שאבא ואמא שונים. ושעם כל הורה מתנהלים אחרת. את נותנת להם צד חשוב מאוד באישיות . אבל נם יכולים כם להתרם ממה שקורה אצלו. שם הם קצת מתפרקים ומרשים לעצמם להשתולל ולהיות פחות בתוך הגבולות, מי אמר שזה רע? אני חושבת שזה בריא לנפש שיש גם מקום להשתולל, לפרוק ואפילו להתחצף קצת. זה לא באמת מזיק להם. מבינה ממש שזה קשה לך, גם לי קשה להגיע לבית הפוך... ואני יכולה להתחרפן מזה, רק שב"ה יש ביני לבין בעלי יחסים טובים, ועל כל פשעים תכסה אהבה... וממה שאני מבינה אתם במצב אחר. במצב זוגי לא טוב יש נטיה לשחור לבן, וככה את מתארת את המצב אצלך יש קסם, ואצלו כאוס. טובת הילדים שלך שתתני לילדים שלך לחוות את 2 ההורים שלהם . מניחה שרוב הזמן את איתם ואת נותנת גבולות וסדר , אז מידי פעם עם אבא יש בלאגן, זה לא יפגע בהם, הפוך הם יגדלו להיות ילדים יותר בריאים בנפשם( הסדר נותן רוגע ושגרה , קצת בלאגן מייצר ילדים יותר יצירתיים, ועם יותר אומץ ותעוזה , חשוב מאוד בחיים ). לכן, אני מציעה, שחררי, תני להם להנות עם אבא שלהם, זה האבא שהם קיבלו מהקב"ה ואת לא המחנכת שלו , הוא באמת לא הילד'שלך, תני לו להיות אבא בדרכו. לא תארת פה שום דבר מסכן חיים( זה הדבר היחיד שאני רבה עם בעלי עליו בענין , כשהוא מרשה דברים שמסוכנים בעיני , לראות מסך בשעה מאוחרת לא מסכן חיים...)
ומלחמת קיום מאז. יש צורך בעוד אחד כזה? פעם הייתי מצחיק.
יאללה בואו נצחק קצת על עצמנו. מקווה שאצליח להעלות חיוך - נשואים טריים
וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝
אבל גם היום ❤️
בעלי ואני ב"ה בזוגיות מהממת ואוהבת באמת.
היום קרה משהו שמפריע לי ואני מתלבטת אם אני מגזימה או שזה באמת מציק. בעלי סטודנט והלך ללמוד למבחן שלו עם מישהי מהלימודים, כדי שתשלים לו חומר שהפסיד במהלך החודשים האחרונים במילואים. זה עורר בי פתאום רגשות של קנאות מה הוא יישב עם בחורה לבד והיא תסביר לו? מה ואם הם יצחקו פתאום וכו... אני קנאית בהגזמה או שמה?
חחחח תודה
אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו...
אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,
אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.
(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)
אין נכון או לא נכון.
לאחת זה יפריע-וזה בסדר.
ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.
אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.
תשתפי אותו בתחושות שלך.
אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?
זה טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".
אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה , לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".
אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.
אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי
יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.
זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).
מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.
השאלה אם יש לו ברירה.
אבל כמה נקודות ציון
א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .
ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים
ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת
ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת
הצלחה רבה
לק"י
לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.
ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.
אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.
עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..
זה די פשוט ובסיסי
שיפריע לך
כדאי לשתף בזה❤️
אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים.. או שילמדו בזום.
יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו
ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)
אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם
שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.
אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.
גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.
והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.
אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.
מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.
זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...
העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.
אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.
אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.
וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים
בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...
זו האמת וזו דרכה של תורה
ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.
*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.
אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).
ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.
אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.
ממד אחד חושבת על גירושין מצד שני על הילד שיוולד.
בעלי עוזר לחבר שלו " בן 60" עבר ניכור הורי חי במקלט אדם רווק.
הולך איתו לקניות,מתקשר אליו , מבשל לו (מה שבבית הוא לא עושה) ואומר לי שהוא לוקח ממנו כסף על הבישול כי זה חשמל ומים.
הבנאדם נדבק לבעלי כל הזמן מתקשר , תבוא איתי לאירוע.
הגעתי מהעבודה אחרי שעתיים וחצי של פקקים וקניות בעלי ביקש שאבשל
בישלתי , גם בשביל אותו אדם.
בעלי חוזר ב3-4 לפנות בוקר כל הזמן מסתובב איתו.
עובד רק בעבודה אחת שהכסף לא מספיק , מתבטל.
התייעצתי עם רב מקובל שאמר לי שאותו אדם לא יעזוב את בעלך הוא נדבק אליו ורק יהיה יותר גרוע.
אפילו יש לי אוכל של אותו אחד כדי שנבשל לו.
חוץ מזה שבעלי רב איתי שהלכתי לבת מצוה של אחיינית שלי
ואחותי והוא לא מדברים יש קצר במשפחה.לחמותי היא לא אמרה שלום וחברותי אומרות שהיא דיברה עלי בחתונה שלי ואמרה " אחותי סתומה שהתחתנה".
היה לי ויכוח עם חמותי ובעלי ופתחתי בפניה את עניי הגירושים
אמרתי לה קחי את הבן שלך תחנכי אותו וקחי אותו.
היא ענתה לי שאין לה שליטה עליו ושאני צודקת שאנשים מתגרשים בגלל זה.
ואמרה לו תעזוב את אותו חבר.
אחיות שלו רבו איתו שגר יעזוב וזה לא עוזר.
אין לי את מי לספר ולשתף רק חברה אחת שיודעת
אבל אני מרגישה שנמאס לי מהניצול הזה
אפילו ההורים של בעלי אין להם מה להגיד ומה לעשות- רבו איתו ומה לא...
כן אומרת שבעלי לא מדבר גם עם אחיות האחרות שלי.
מרגישה שנמאס לי מהנישואים האלה
ולגבי שם של גרושה עדיף
אבל לחיות בנחת ובשלווה .
נ.ב - יש סיפור במשפחתי שאני גילתי בשבעה של אימי ע"ה - שהיא היתה מבשלת פעם בשבוע אוכל ושולחת בקופסאות לאדם ערירי ניצול שואה וכך כל שבוע.
אבא שלי ידע מזה והאחים שלי היו מביאים לו
הם סיפרו שהם היו ילדים קטנים והיו שותפים לזה
א. העזרה של בעלך לאדם בודד
ב. חוסר בגבולות בעזרה
ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה
ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו
אתחיל מההתחלה.
בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.
גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.
הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.
כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.
ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.
השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?
למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?
האם את מרגישה שאכפת לו ממך?
האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?
ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?
האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?
תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.
להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.
שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.
למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.
מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.
יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.
מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.
בהצלחה יקרה!
לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?
אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.
החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם.
או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק
או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.
הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?
לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.
שיש כל מיני מורכבויות,
מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.
ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,
וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)
אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.
קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.
יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.
בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר
(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").
מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.
ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך
ובפרט כשאת בהריון
תעצרי אותו לשיחה
ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.
בצורה ברורה.
אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר
לא מקובל וכאלה
רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע
ולא לדפדף את המקרה
כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון
הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.
זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם
מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.
הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,
ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית
לפעמים האנשים האלה סבירים
יודעים לא להפריע.
ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.
ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי
תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.
אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו
נתח מהזמן, שישים לב.
בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!
למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.
את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.
תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.
שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.
כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).
נר איש וביתו
דווקא בחג הזה, חג החנוכה, כשאנחנו מוצאים עצמינו מארחים או מתארחים,
מוקפים בסביבת המון אנשים, משפחה, חברים
דווקא אז חשוב שנזכור את הבסיס שלנו.
שנר איש וביתו.
"ואישתו היא ביתו"
איש ואישתו.
בבית.
פנימה.
כשטוב לנו יחד - מי יכול עלינו
רק מהתנועה *הזו*, מבפנים - החוצה - רק כך נוכל להתעלות.
נתרכז בביתנו פנימה.
נמצא את הכמה רגעים בין לבין, ניצור אותם, ניזום אותם,
נעלה אותם לראש סדרי העדיפויות, מעל הכל.
גם במחיר "ביטול" מפגש משפחתי כזה או אחר,
גם במחיר אחר.
כמה שנצטרך.
עד שנרגיש שאנו מלאים.
וממילא בהתמלאות ובטוב שלנו - נוכל להיות עוד יותר בטוב ועוד יותר להשפיע גם החוצה.
נר ה' נשמת אדם
ה', הקב"ה -
אתה שאמרת שתמחה את שמך מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו
שימכר ספר תורה ובלבד שיהיה שלום בית בין איש לאישתו
ששמך שלום וכמה חשוב השלום. ובראש ובראשונה בין איש לאשתו.
נשמת אדם -
נשמה שנתת בי טהורה היא.
ונשמה שנתת באשתי טהורה היא.
ונשמה שנתת בבעלי טהורה היא.
טהורים הם.
כוונותיה של אישתי טהורות הן, נשמתה טהורה היא, גם אם בטעות פגעה בי.
כוונותיו של בעלי טהורות הן, נשמתו טהורה היא, גם אם בטעות פגע בי.
וכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן
כוונותיהם טהורות.
וגם אם מעשיהם לעיתים לא מיטיבים - נלמדם איך.
נלמד גם אנחנו יחד.
נלבן. נברר. נתקרב.
נגדל מזה. נתעצם.
נזכור שמי שאמר "ו*כל* זה אינו שווה לי" - היה המן הרשע,
בעוד מרדכי היהודי מלמדנו כי הוא "רצוי *לרוב* אחיו".
והרוב טוב.
ולא צריך לחפש את ה"כל".
נדבק ברוב. ברוב הטוב.
נגדיל אותו.
נמשיך ללמוד אחד את השנייה.
נמשיך ללמוד את עצמינו.
"מוסיף והולך"
נמשיך להוסיף לטוב הזה, כל פעם עוד ועוד
עוד תובנה,
עוד קירבה,
עוד אהבה,
עוד כלים,
עוד תקשורת,
עוד גדילה זוגית ואישית.
8 נרות
8 - מעל הטבע.
נס.
ימים של ניסים, הלל והודיה.
*מעל* הטבע.
וה' מוחה שמו *מעל* המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו
וגם אנחנו, נתבונן *מעל*.
נתבונן ב*מבט על* על הסיטואציה הזוגית שלנו
מה היה שם?
היינו בריב? ריב נוראי? ריחוק איום? מצאתי את עצמי חווה קושי עצום? תסכול עמוק וחוסר אונים?
ואם אני מסתכל/ת במבט על, מה אני רואה?
מה *בעלי* הרגיש וחשב שם?
מה *אשתי* הרגישה וחוותה שם?
"לא טוב היות האדם לבדו" -
לא טוב לו לאדם כאשר הוא לבוד, דבוק, גב אל גב
"אעשה לו עזר כנגדו" -
כנגד, מול, מציאות של פנים מול פנים.
מציאות שרואים גם את ה"פנים" - אראה את הפנים של בעלי, אראה גם את הבפנים של בעלי, את הנשמה שלו - וזו תהיה מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.
מציאות בה אראה את הפנים של אשתי, את הבפנים שלה, את הנשמה שלה - היא מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.
המבט על הזה,
מעל,
יכול ליצור גם אצלנו מעל הטבע.
מעל הטבע האנושי שלנו.
להתגבר.
להתגדל.
להרחיב את כוחות הנפש שלנו.
לעלות מעלה מעלה.
להביט גם מעלה. לקב"ה. שהכל מאיתו. והוא משרה שכינתו ביננו.
ללמוד ממנו ולהביט גם אנחנו מעל הסיטואציה, מעל הפגיעות שלנו,
לנסות לראות *גם* את הצד השני (גם ולא רק, לא לבטל את עצמינו חלילה, לא להתכחש לרגשות שלנו חלילה, אלא להיפך - להכיר בהם. לתת להם מקום. להבין אותם. לעומק.
ובהמשך נוכל גם לתווך ולתקשר זאת *נכון* לבן/בת זוגנו)
לנסות לראות מה עובר ועבר שם במחשבתו, ברגשותיו, בנשמתו?
ולעיתם דווקא *מתוך הקושי*, מתוך הקושי הכי הכי עצום אפילו -
מ-קץ
עת צרה היא ליעקב ו*ממנה* יוושע -
וגם אם הכי חשוך וקשה - עלות השחר עוד תגיע. וקרובה מאין כמותה.
ודווקא מתוך החושך הכי גדול - נדליק את האור.
בלב שלנו.
בלב של החצי השני שלנו.
נראה גם את האור שבו/בה.
את כל הטוב שבו/בה.
נבין מתוך עוצמות הכאב במבט על מה היה כאן בעצם,
מה הוביל לכך,
מה אני הכי הייתי צריך שם?
מה אשתי הכי הייתה צריכה שם?
לכן נזכור -
כשאנחנו במשבר - זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.
גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.
קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.
כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.
אבל אפשר גם אחרת.
אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.
נר החיים
הנר שמסמל את החיים, "נר ה' נשמת אדם",
והטומאה - מסמלת היא את היעדר החיים.
"טמא" משורש א.ט.ם - אטום - היעדר חיים.
ביצית שיכלה להיות מופרית אך לא הופרתה - תגיע הוסת ותהיה כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.
תינוק שיצא לאוויר העולם וכבר איננו בתוך גופה של אימו - יש כאן מציאות של היעדר חיים בתוך הגוף = טומאה.
אדם שהתקרב למת, נגע במת - יש כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.
הטומאה היא היעדר החיים.
וכאשר אני עם אשתי/בעלי אני רואה חיים.
"ראה חיים עם האישה אשר אהבת"
איתה, ורק איתה אני אראה חיים.
איתו, ורק איתו אני אראה חיים.
ואם חלילה אפזול הצידה ולא אהיה בבלעדיות ונאמנות לאשתי/לבעלי - כאן יש טומאה. כאן יש היעדר חיים. כאן אראה מר.
כאן היוונים רוצים להשכיחם מחוקי תורתך, לטמא את הקדוש לנו, להכניס עבודה זרה בליבנו.
נתחזק בחיים.
בשלמות.
בשלום.
בבלעדיות.
"ראה חיים עם האישה אשר אהבת" - נשואים טריים
רק איתה, עם אשתך, אתה יכול לראות *חיים*
רק לה, לאשתך, תשמור את האהבה שלך.
רק עבורה, עבור אשתך תהיה הגיבור שלה.
תהיה גבר. וגיבור. שלה. ועבורה.
לא לחפש להיות גיבור של אישה רנדומלית, אלא של אשתך.
לא לחפש לעזור ולסייע על חשבון הבית פנימה.
להשקיע את כל הטוב הענק הזה שבך – באשתך.
להסתכל *לה* בעיניים
לשמח *אותה*
להצחיק אותה
לפלרטט איתה
לכתוב לה מכתבים או הודעות משמחות במהלך היום
לשלוח לה אימוג'ים אוהבים
לראות מה קשה *לה*, מה אתה יכול לעשות עבורה? במה אתה יכול לעזור לה?
לראות עוד את כל הטוב הגדול הזה *בה*, במי שכרתת איתה ברית עולם.
אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אשתך.
אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.
זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.
כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!
אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!
כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לאשתך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.
-----------
"שמעי בת וראי והטי אוזנך" ושכחי כל עבודה זרה שבלב וכל גבר זר שאינו בעלך
והטי אוזנך וליבך לאישך שלך.
תהיי האישה שלו, ורק שלו.
שמרי את יופייך, את צחוקך, את ליבך רק לו.
ראי חיים ואהבה יחד איתו
כל כבודך בת מלך – רכזי פנימה, פנימה אל תוך ביתך, פנימה אל אישך.
השקיעי את כל הטוב הזה שנקרא את – בו.
להביט בו בעיניים
לשמח אותו
לצחוק איתו
להעריך ולתמוך בו
לאהוב אותו.
אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אישך.
אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.
זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.
כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!
אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!
כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לבעלך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.
פשוט אני..הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.
עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.
(GPT)
(התודה לפשוט אני ולצ'אט גיפיטו😅)נגמרו לי השמותהיי
מתייעצת פה עם אנשים שמן הסתם היו במקום הזה...
תחילת הנישואין, ב"ה מאושרים עד הגג יחד. הבעיה היא שאנחנו ממש ממש מתקשים עם ימי הנידה והריחוק. חשוב לנו מאוד להקפיד ועדיין נופלים במגע ומרגישים אחרי זה רגשות אשם. מה עושים עם זה?
ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.
לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.
ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.
שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.
אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.
מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:
1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).
2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.
עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.
כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.
אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.
מלא הצלחה יקרים!
ומזל טוב 🍷
פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.
קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.
אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...
מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש
אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה
ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...
שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)
ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.
אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.
מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר.
שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.
אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.
מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).
באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.
אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.
הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.
כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.
ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.
ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,
ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.
כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,
ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:
בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.
זו ממש עבודת חיים.
בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,
גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם
ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.
ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:
לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.
וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.
וזה ממש לא סתם.
הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -
שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"
וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.
עכשיו,
בתקופה שאסורים,
ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,
ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -
פתאום נלקחה מכם השפה הזו!
משניכם!
אז גם בעלך - זה קשה לו
כי הוא אוהב אותך
ורוצה להגיד את זה
להגיד את זה גם במגע
והוא לא יכול!!!
ואת, אוהבת אותו כל כך
ורוצה להיות קרובה אליו
אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!
ואז מה קורה?
למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...
ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!
ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -
*כי* כל כך אוהבים
*כי* כל כך קשה בלי המגע
ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי
וגם כדי לא ליפול.
השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!
שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!
שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו
שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!
אם מבינים את השורש של זה,
את המקום ממנו הכל קורה -
זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.
כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית
אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך
ואז התסכול גדול שבעתיים
גם אין שפת המגע
וגם אין את שפת המילים
אז כאילו מה? אז מה כן יש?
מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?
מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?
מה, הוא כבר לא אוהב אותי?
מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?
מה יש לנו?!
אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!
יש ביניכם קשר שלם!
אהבה שלמה ואמיתית
אתם פשוט אנושיים!
פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!
והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!
עכשיו זה חשוב חשוב חשוב
אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן
וכ"כ למה?
כי דווקא בימים האלו,
הימים שאיש ואישתו אסורים,
הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".
הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש
אותו איש
או אותה אישה
יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה
ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם
ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי
ע"י קשרים אסורים ל"ע
או מריבות
ויכוחים
צעקות
חוסר הבנה
רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,
או לצחוק ממישהו אחר חלילה,
או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו
וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק
כיוון שאין ואקום בעולם.
איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.
וישר צריך למלא אותו!
כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"
ומפרש רש"י מים אין בו
אבל נחשים ועקרבים יש בו!
ז"א, אם אין את הקירבה
אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!
וצריך להיזהר שבעתיים!
צריך ל"סור מרע" שבעתיים!
ואז "לעשות טוב" שבעתיים
לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)
לא לריב מריבות מכוערות
להמשיך להבין אחד את השני
כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)
כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע
כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,
כן לדבר על הדברים
כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"
או בפתקים
או מחוות
או חיוך
כן להתמלא במה שכן יש
במה שכן היה
להיזכר בזה
לזכור את זה
להפנים את זה
להסניף את זה עמוק לתוכנו
ובשאר הזמן?
בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.
ולשחרר.
להרפות.
ככה זה.
אי אפשר תמיד מושלם.
אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*
זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו
זמן יותר לפיתוח תחביבים
זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר
זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר
זמן יותר לבקר הורים ומשפחה
זמן יותר לישון
זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג
וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו
זמן יותר לעצמו
לעבודה/לימוד תורה
לחברים
ליציאות עם משפחה וחברים
לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו
ואז
כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע
אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -
שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,
ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים
עוד יותר שמחים
עוד יותר *הם*
ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר
כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)
ואז יש גם את הגעגוע
והציפייה
והכמיהה
והתשוקה
ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!
ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.
אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"
שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,
שצריך מדי פעם להתאפס
לאפס אותו.
כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה
אבל כאשר מאפסים אותו
ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה
ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -
שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,
שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,
למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,
אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,
לדבר על הילדים החמודים
להקדיש יותר זמן לילדים החמודים
לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים
לרקוד
לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)
בילוי יזום יחד
שיחה טובה
מבט בעיניים א ר ו ך
ממש להעיר את הקירבה הזו
כמו שעון מעורר
ואז,
במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -
ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות
עם חברה
לצאת לאוויר עם מוזיקה
לישון
להסניף את הילדים
להתפלל על זה ולהתפלל בכלל
להתחזק
לראות סרט טוב
לראות תמונה שלכם יחד
ליצור משהו
לעזור למישהו - בטוב
ממש להתכוונן לזה!
לדבר את זה.
לשהות לבקש מהשם את זה.
במילים פשוטות.
כל יום.
ואם קשה אז יותר חזק לבקש.
ותמיד תמיד לחשוב
מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -
אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?
ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?
וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!
וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!
ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹
אשמח אם תוכלו אפילו לתייג אנשים מהפורום שעוסקים במקצוע. תודה
מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?
מה היקף העבודה?
מנסה להשיג.
המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.
גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.
המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.
אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?
תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.
אשתי לא אוהבת לבשל אבל טובה בזה, אמא שלה לעומת זאת שורפת סלט. בקיצור זה לא הצד החזק שלהן. אשתי כל הזמן אומרת שיש ביצה במקרר ואפשר להכין חביתה, ויש ירקות אפשר לחתוך סלט, ולכן לא מבשלת. ואני אומר לה שאני רעב והלוואי והייתי יודע לבשל אוכל, אוכל אמיתי. בישולים. סירים. הבנתם..
בקיצור, חזרנו שבת מההורים שלה, עם מה שמתיימר להיקרא "אוכל", וכל השבוע אני רעב! אומר לה אולי תוכלי להכין משהו, את טובה בזה. היא אומרת לי שיש אוכל מההורים שלה, או שאני אכין חביתה, מצידה לא חסר אוכל.
אז עשיתי מעשה - הלכתי לקנות אוכל מוכן, פיצה שווה, המבורגר טוב, סושי מפנק..
חזרתי ואמרתי לה - זה שלי! אני רעב!
ואז היא נפגעה ממני ממש. אמרה לי שהיא גם עובדת קשה, וגם רעבה, וזה לא בסדר שאני לא חולק איתה. אז אמרתי לה שהיא טוענת שיש מלא אוכל בבית, אז מה פתאום היא מתנפלת על מה שקניתי? לא בקטע של קמצנות , אלא בקטע של אם את בסתר ליבך גם רעבה וגם יודעת שאין באמת מה לאכול ושסלט לא באמת משביע, אז מה את מחכה שאני אקנה אוכל מבחוץ ואז אוכלת לי אותו??
בקיצור - מה דעתכם? האם אני באמת לא בסדר במצב הזה?
זה מעניין, לא גוזל יותר מדי זמן אם מכינים תבשילי קדרה, אורז עם ירקות, פשטידות וכיו"ב. בנוסף תזכה להמון מחמאות מאשתך וחמותך.
