לפעמים זרחה לי השמש, ולפעמים שקעה לי שלא בשעת המנוחה.
פעם האמנתי. היום אני מחפש את האמונה שבי.
פעם רציתי טוב. היום אני מנסה לא לשכוח שזה מה שאני רוצה.
פעם לחמתי בעוז ואש. היום אני הולך בשביל, מטושטש ועייף.
פעם חשבתי שהעולם הוא מסלול פשוט, כמעט מוכתב מראש, ואתה רק צריך לבחור.
היום אני מבין שהעולם הוא מלא הזדמנויות, ורק אתה יכול לכתוב את הסיפור שלך
שהטוב והרע לא מונחים לפניך עד שאתה לוקח אותם.
הדרך היתה ארוכה ומוזרה. מעולם לא הייתי מעלה בילדותי, בנערותי, או אפילו בבחרותי שכך ייראו חיי.
לא. לא כי היו איזה חריגות מוזרות. פשוט כי העולם הוא מוזר.
אם חשבת שאתה כבר יודע מי אתה- אתה מגלה כל פעם מחדש שלא.
ואני מחפש את התקוה. ולו אף רק את התקוה. התקוה שהאור יאיר. שהשמש תזרח. שהמסכים יפלו.
שהאחדות תפציע, שהספקות יגורשו כברוח חושך מאור. שהצדק יבורר.
ואז אני נזכר, שבימים ההם גם לא תהיה עוד זכות, או חובה. בימים ההם כבר לא תהיה מלחמה.
בימים ההם העולם כבר לא יהיה עולם של הזדמנויות. כי הטוב והרע יהיו מונחים לפניך עוד לפני שתיקח אותם.
ובימים ההם, בזמן הזה, כשישראל ברחו ולמדו תורה במערות, בטח הם שאלו מה יהיה. ואיפה הנביאים והמלכים שהנהיגו אותם בבית ראשון, והמנהיגים שעלו איתם מבבל, לפני שקמה מלכות יון. ואיפה הניסים, ואיפה הגבורות. ועד מתי שכינה לא תשרה בתוכנו, ומה בעצם ה' רוצה- אם הוא שותק ככה? ולמה התרבות של היוונים פורחת, והתורה מתחבאת במערה עם בוץ?
אבל בין אם הם שאלו ובין אם הם רק שתקו וששו אלי קרב, הם ניצחו וגירשו את האויבים. והבית נחנך מחדש. והאור בתוכנו. ואם היו נביאים, הם לא באמת היו נלחמים. הם היו נלחמים ומנצחים, אבל זה כבר לא היה גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים. הם היו נלחמים, אבל זה כבר לא היה הם.
(לא קיבלתי את ההשראה מחנוכה. סתם נזכרתי בה פתאום.)
