למה צריך?

אני ממש אוהבת שמחמיאים לי

אם שוכחים להחמיא לי אני מחמיאה לעצמי בסגנון:

איזה גאונה אני או כל הכבוד לי (סורי שנשמע קצת חי בסרט פשוט אנשים אצלנו לא יודעים להחמיא)

כשמשבחים אותי בפני אנשים זה מאוד תלוי באיזו סיטואציה ובפני מי,בכללי זה ממש נחמד שמשבחים אותך אבל לפעמים לא ממש...

כשזה קורה אני מגיבה רוב הפעמים תודה

(תתעלמו מהשם של הניק ולמי שתהה אני בת)

ודווקא זה חמוד שאת מפרגנת לעצמך, זה גם חשוב (:

(לגבי הסוגריים, זכר זה גם לשון סתמי בעברית!

כשפונים בלשון זכר ברבים זה כש-מדברים לזכר, לא יודעים את המין של הנמען, או שפונים לכולם! באמת נמאס מהפמיניזם המטופש הזה שמוחק כללי שפה בשביל לדחוף לשון נקבה כאילו שכל הנשים יכלאו בתוך מטבח אם לא יזכירו אותן כל שנייה.

בטח לא נעשה בכוונה, אבל סתם לידע כללי)

לא שזה קורה הרבה, אבל אם כן, אני נבוכה אומרת תודה ומנסה להעביר נושא.

בעיקר קרה לי עם המחברת ציור שלי. 

פעם אמא שלי דברה עם סבתא שלי בטלפון וסתם היא אמרה שאני מציירת במחברת, אז סבתא שלי בקשה שאני אשלח לה צילום של כמה עמודים, אחרי הרבה שכנועים מאמא שלי עשיתי את זה.

וגיליתי שהיא שלחה את התמונות לחברות שלה!

הן כולן התפעלו מאוד והציעו שאני אעשה אתר שצריך לשלם כסף כדי לראות את התמונות ודברים הזויים אחרים. אני בחיים לא אשלח לה תמונות של כלום.

בפעם אחרת המחנכת ראתה את המחברת ואמרה לי "אנחנו נשתמש בכישרון שלך" זה אפילו לא היה מחמאה, כאילו היא רואה אותי בתור איזה משאב כמו נפט או משהו שאפשר להשתמש בו לתועלת, לא בן אדם.

ההתנסחות הסוערת שלך על הסיפור עם הציורים.. וההבטחה הנחרצת "יותר לא אשלח לה"... וואו, מה? מה כל כך מפריע לך בזה עד כדי כך?

אני בסך הכל מובכת מזה, אני לא כועסת על סבתא שלי, הכל בסדר, זה קרה לפני כמה חודשים.

ומה אפשר להסביר?

דבר א' גורם למישהו להרגיש ב'- למה? כי ככה זה גורם לו להרגיש, אין מה להרחיב על זה.

(מחילה, לא הייתה לי שום כוונה לעצבן חלילה, האמת שלא חשבתי בכלל על הכיוון הזה, אני חושבת שזה היה מאינסטינקט שצריך בפנייה לכתוב גם לבנים וגם לבנות.. אבל תודה, החכמת אותי)

תודה שענית

לי זה מאוד נעים ומחמם.

אם מחמיאים מקנאה זה כבר לא נעים...

לא כתבתי ברור. התכוונתי שלפעמים אני מתביישת כשמישהו מחמיא לי ואני יודעת שהוא ממש היה רוצה להיות כמוני בקטע הזה...

זה לא טוב שהוא מתגבר על הרצון הזה ועל הקנאה ובכל זאת מחמיא לך? או שזו פשוט מחמאה שמרגישה מזוייפת?

אבל אני פשוט מרגישה לא נעים שאנשים מקנאים בי. זה לא אשמתם, זה הגיוני למדי, סתם לי לא נוח עם זה...

תודה לך (:

לא כזה אוהבת..

מעדיפה לוותר..

ואם אומרים אז אני נבוכה ומעבירה נושא מהר...

שלא יעריכו את המאמצים שאת עושה? או שיפרגנו לך?

חח ממש לא נואש, אחלה סעיף

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...