הוא פשוט קיים בשקט שאם נתאמצים ניתן להתעלם ממנו
הוא מלווה אותי לכל מקום אליו אני הולכת מאז אותו יום עצוב
והפסקתי לבכות
באמת
פשוט כי אני לא מצליחה אבל אני מודה שהיה בי חלק לא קטן שנהנה מפריקת הרגשות הדרמטית הזו
קצת ריק כי עכשיו למשל הייתי שמחה אפילו לזה
וזה לא בהישג יד
כי זה מילא ככ הרבה אבל מה שעבדתי עליו היה להמעיט
כי אין מה לעשות והבית נקי ושטוף ויש אוכל וכביסה נקייה וחם, ונעים (נעים מידי) ואפילו יש פרחים על השולחן על מפת תחרה שאני אוהבת
כאילו, רואים?
הכל טוב
הכל בא על מקומו בשלום והם ישנים בנחת
אז הכל טוב כן?
(כן, בטח.
אני בסדר)
ואנימצליחהלהתגבר
והכאב הוא רק מחושב יותר, שקול בדעתו וזה כואב
כי אין לכם מושג איך שהוא פעם קודם בהיסטריה
איך הוא דפק באינטנסיביות כאילו זה מה שמחזיק אותו בחיים
אה.
אירוני.
זה באמת מה שמחזיק אותי בחיים
קשה לי לבטא את עצמי עכשיו
אני
אני פשוט צריכה חיבוק
ויודעים מה
לא אכפת לי ממי