באיזשהו עולם באיזשהו מצב באיזושהי שעה יש מישהו שאולי בוהה בכוכב וחושב על משהו טוב שקרה לו, אולי על האהבה שלה, אולי על הבית שלו. איכשהו תמיד נראה לי שאנשים חוזרים שוב ושוב לחשוב על דברים שהם לא אוהבים. ושוב אני מדברת ברבים, אני.
אני חוזרת שוב ושוב לחשוב על דברים שאני לא אוהבת, כמו על האהבה שלו שאין לי, או כמו הבית.
לגורל יש צחוק של סבתות, צחוק כזה שגורם לך לעצור ולצחוק גם, או לעצור ולבכות, או לעצור ולצרוח. אבל תמיד תעצור. ותמיד תצטרך לחשוב למה היא צוחקת ומה מצחיק בכלל, ותמיד זה ילמד אותך משהו.
סבתא שלי אמרה לי פעם, כששכבתי לה על הברכיים והיא עשתה לי דיגי בשיער, שלכל אדם יש כדור של אור בתוכו, והכדור של אור הזה יכול להאיר אותו ואת כל מה שמסביבו. היום אני רואה אנשים שנשרפים מהאור של עצמם. תראי את בר. אללה איסטור מה שקורה לבחורה הזאת, מאירה את כל הבחורים והבקבוקים. אני יהרוג אותה אם היא תמות. זה מה שחסר לי.
אני לא אומרת, יש אנשים שיש להם אור. והאור שלהם ברור וצלול וממכר. אני יכולה לבהות בהם שעות, החיוך שלהם זורח והידיים משוחררות והכתפיים שלהם לא תפוסות למעלה כמו רוב האנשים, הם פרפרי חופש כאלה. אני גם אהיה עוד פרפר חופש. כן. אני רק צריכה למצוא גפרור, האמת שאפשר גם עם מצית, אבל נטע אומרת שצריך לעשות המבדיל בין קודש לחול. ומצית זה חול גמור.
קר פה.
רחובות ירושלים, מסתבר, לא מתים על בחורות שמתחבקות בתוכן בלילות של חורף. אהמ, אולי מתים זה מילה מסוכנת לכאן. ניחא.
אתמול באמצע שהכנתי קפה עם הרבה סוכר שיהיה לי מתוק וחשבתי על תהליכים שאני מעבירה את עצמי כדי לצאת לחופשי, וכמה זה אבסורד שצריך לעבוד כל כך קשה כדי להרגיש חופש אמיתי. פתאום הבנתי למה כל כך רע לי רגע אחרי שאני משתחררת לגמרי, אני כנראה לא מספיק בטוחה שמגיע לי את כל הטוב הזה. הרי פתאום נולד אדם בתוכי, ופתאום ישנה אהבה, והאהבה מרטיטה אותי, והיא לא אהבה של איש שילך עוד יום או יומיים, זאת אהבה של איש חדש שנולד בי.
ופתאום הבנתי את זה ושמחתי כל כך. המודעות היא חצי מהדרך לפתרון, והחידה הגדולה ביותר בחיי היא אני.
רק להאמין שאני ראויה. כל כך ראויה להיות בחופש. ללהיות אור. להדליק אותי ואת הסביבה שלי באהבה אחת גדולה של איש חדש.
והקפה היה מדויק. ובר בדיוק חזרה ושרה את אחד השירים המוזרים שלה ונרדמה ככה עם הבגדים, והאור היה עמום. ופתאום ראיתי את הבית שלי, ואת האהבה שלו אלי, ואת הפסנתר והנרות והאמנות.
פתאום צמח לי עץ של אור בלב.
[ורפואה קרובה לבוא. קרובה מאד]
אני חוזרת שוב ושוב לחשוב על דברים שאני לא אוהבת, כמו על האהבה שלו שאין לי, או כמו הבית.
לגורל יש צחוק של סבתות, צחוק כזה שגורם לך לעצור ולצחוק גם, או לעצור ולבכות, או לעצור ולצרוח. אבל תמיד תעצור. ותמיד תצטרך לחשוב למה היא צוחקת ומה מצחיק בכלל, ותמיד זה ילמד אותך משהו.
סבתא שלי אמרה לי פעם, כששכבתי לה על הברכיים והיא עשתה לי דיגי בשיער, שלכל אדם יש כדור של אור בתוכו, והכדור של אור הזה יכול להאיר אותו ואת כל מה שמסביבו. היום אני רואה אנשים שנשרפים מהאור של עצמם. תראי את בר. אללה איסטור מה שקורה לבחורה הזאת, מאירה את כל הבחורים והבקבוקים. אני יהרוג אותה אם היא תמות. זה מה שחסר לי.
אני לא אומרת, יש אנשים שיש להם אור. והאור שלהם ברור וצלול וממכר. אני יכולה לבהות בהם שעות, החיוך שלהם זורח והידיים משוחררות והכתפיים שלהם לא תפוסות למעלה כמו רוב האנשים, הם פרפרי חופש כאלה. אני גם אהיה עוד פרפר חופש. כן. אני רק צריכה למצוא גפרור, האמת שאפשר גם עם מצית, אבל נטע אומרת שצריך לעשות המבדיל בין קודש לחול. ומצית זה חול גמור.
קר פה.
רחובות ירושלים, מסתבר, לא מתים על בחורות שמתחבקות בתוכן בלילות של חורף. אהמ, אולי מתים זה מילה מסוכנת לכאן. ניחא.
אתמול באמצע שהכנתי קפה עם הרבה סוכר שיהיה לי מתוק וחשבתי על תהליכים שאני מעבירה את עצמי כדי לצאת לחופשי, וכמה זה אבסורד שצריך לעבוד כל כך קשה כדי להרגיש חופש אמיתי. פתאום הבנתי למה כל כך רע לי רגע אחרי שאני משתחררת לגמרי, אני כנראה לא מספיק בטוחה שמגיע לי את כל הטוב הזה. הרי פתאום נולד אדם בתוכי, ופתאום ישנה אהבה, והאהבה מרטיטה אותי, והיא לא אהבה של איש שילך עוד יום או יומיים, זאת אהבה של איש חדש שנולד בי.
ופתאום הבנתי את זה ושמחתי כל כך. המודעות היא חצי מהדרך לפתרון, והחידה הגדולה ביותר בחיי היא אני.
רק להאמין שאני ראויה. כל כך ראויה להיות בחופש. ללהיות אור. להדליק אותי ואת הסביבה שלי באהבה אחת גדולה של איש חדש.
והקפה היה מדויק. ובר בדיוק חזרה ושרה את אחד השירים המוזרים שלה ונרדמה ככה עם הבגדים, והאור היה עמום. ופתאום ראיתי את הבית שלי, ואת האהבה שלו אלי, ואת הפסנתר והנרות והאמנות.
פתאום צמח לי עץ של אור בלב.
[ורפואה קרובה לבוא. קרובה מאד]
