אני אנסה לחדד עוד קצת את הדברים, אשתדל לכתוב בבהירות ולא בבוטות, ומקווה שהדברים יהיו לתועלת.
@חיות צבעונית, את כותבת שהוא אותנטי, שהוא לא מתחמק מרגעים של כאב שיש מול ה'. שיש חושך. ואת צודקת.
@מדרשיסטית20, את כותבת - זה כל כך קדוש, הוא פתח פתח למקום כל כך אינטימי, נתן זעקת כאב, וגם את צודקת.
@הפי, את כותבת שהכאב הוא דווקא מתוך האמונה, מתוך הזעקה שלו רואים למה הוא ציפה, רואים את הקרבה שיש לו מול ה'. וכמובן - גם את צודקת.
למעשה, שלושתכן אומרות את מה שחיות צבעונית הביאה ממרן הרב קוק זצ"ל - שהכאב הזה, מקורו בקרבה והאמונה האמיתית, ואסור להדחיק אותו אלא ההיפך - לבטא אותו. ודווקא מתוכו מגיעים לרוממות, הוא השער, כמו שכתבה חיות צבעונית.
אבל, יש נקודה שלא מושפעת ממה שאתן אומרות, ולא עליה, כמובן, דיבר הרב קוק. והיא - צורת ההתבטאות! וכפי שהיטיב כ"כ לנסח ולהסביר הרב ההוא ש@הרמוניה הביאה.
מותר, וצריך, וזה נעלה וקרוב ונפלא, לשפוך כאב. לשפוך אותו במלא עוצמתו, לשטוח אותו בלי לוותר.
אבל זה צריך להעשות בדרך ארץ.
הקרבה הגדולה והאמונה העמוקה - היא אכן זו שגורמת לנו לכאוב עמוק עמוק, אמת ויציב. אבל היא לא יכולה להיות זו שגורמת להתחצף, כי חוצפה היא ריחוק, היא לא קרבה.
יש דרך, אפשרית, ונצרכת, לנסח את הכאב בצורה מעולה ועמוקה - ובלי בוטות וחוצפה.
לכן, כל מה שכתבתן על הקדושה שרואים בזעקת הכאב העמוקה והפנימית הזו, והמקום העמוק והקדוש שהיא נובעת ממנו. לא משנה כלום לדיון שלא נסוב על הכאב והביטוי שלו, אלא על הצורה שלו.
ולצורה, יש שני ביטויים - הן הניסוח, הטון, וכו, והן - הפומביות, לעשות שיר מכזה דבר, לסחוף את כל המאזינים לכעס על ה' - הוא ממש לא קרבה, הוא ריחוק גמור.
לכן, @מדרשיסטית20, זה ממש לא "שלא נותנים מקום לכאב בעבודת ה'", נותנים גם נותנים, אוהו נותנים! כל ספרי הנביאים מלאים בכאב הזה, במלא עוצמתו ונחרצותו, וכפי שמציין הרב ההוא בתשובה שהרמוניה הביאה.
אף אחד לא מנסה להרחיק את המקום של הכאב מעבודת ה'.
רק מנסים לומר שיש צורה להביא כאב, יש כללים. אלוקים הוא לא מחניודה. ולומר על מי שטוען ככה שהוא לא נותן מקום לכאב, זה שקר ועוול! לומר שמי שאומר שיש דרך מנומסת ומכבדת לשטוח בפני אלוקים את הכאב - הוא בעצם מתכחש לעצם הכאב. זו אשמת שוא פוגעת מאוד!
בנוסף, כתבת שאת לא מבינה איך ניתן להגיב על רגש בשכל. ובכן - ראשית, איני מבין את הטיעון, אם להלכה את קוראת שכל את בעצם אומרת שכשיש רגש עמוק שאסור על פי הלכה - אסור להזכיר את ההלכה כי "איך אתם מנסים לענות לרגש בשכל"? נשגב מבינתי.
שנית, זה גם הרבה רגש, את יודעת מה? כמו שכואב לו, שהוא מוציא את הכאב שלו.. ואת מצדיקה את זה. כואב גם לנו. כן כן, כואב, אנחנו כועסים! זה רגש! מלא מלא רגש! אני כאוב וכועס מהפגיעה בא-לוהי. לגמרי. לא פחות ממה שהוא מרגיש, גם אני מרגיש.
אשר על כן, אני חוזר ואומר ומסכם - כולכן צודקות שעצם הכאב הוא קדוש ופנימי וכו, הכל נכון! אבל שום דבר מזה לא רלוונטי לטענות על הצורה, על הפומביות. זה פשוט שני נידונים נפרדים, וצריך להבחין ולהבדיל ביניהם.
אי אפשר לטעון שמותר לו להתבטא באופן שנותן כאפה לאלוקים, אבל לומר שיהיה מתסכל אם יגיבו לו חזרה בכאפה. לנו כואב הפגיעה שלו באלוקים, כן, גם היא מגיעה ממקום של קרבה, אבל היא נעשית בצורה של פגיעה. והיא כואבת לנו לא פחות ממה שהוא כואב כלפי אלוקים.
ולכן גם מן היושר יהיה, שאם ניתן לסנגר עליו ולומר שזה ממקום כאוב ועמוק, יהיה ניתן גם לסנגר על מי שעשה לו את מה שהוא עשה לאלוקים, שגם זה ממקום כאוב ועמוק.
לא ישר ולא צודק לומר שהוא יכול לדבר על אלוקים באיזה אופן שמתחשק לו, אבל לנו אסור לדבר עליו בתגובה לכך.
מקווה שקראתם עד לפה, ושהדברים הובנו.אם יש השגות ענייניות על עצם החילוק הזה ומה שהסברתי - אשמח לשמוע. אבל בבקשה - להגיב על עצם זה, ולא לכתוב שוב כמה הכאב קדוש, כי בזה אני מסכים! לא זה הנידון.
