יש לי איזה תפיסה בראש, איזה מחשבה כזאת שאיך יודעים אם מישהו מעניין? שאנשים מגיבים לו, מתייחסים למה שהוא אומר. נגיד הוא מספר משהו ומתלהבים, או שואלים שאלות או מתעניינים. וגם שהוא מרגיש עם עצמו בטוב ולא מחפש את התגובה של אחרים בשביל לדעת ולהרגיש שמה שהוא אומר זה מעניין.
ואם לא מגיבים לו, לא מתייחסים, לא מתלהבים ממה שהוא אמר- אז הוא כנראה פחות מעניין
ועוד יותר אם זה מערער אותו
וככה כלפי עצמי-
אני מרגישה טוב עם עצמי, בטוחה במה שאמרתי, מעניינת כשמגיבים לי, שמתלהבים ממה שאמרתי ושמתעניינים!
ואני מרגישה פחות טוב עם עצמי כשאומרים "יפה." "נחמד" או שאפילו שותקים! זה מעצבןן. כי זה מרגיש שאתה סתם חופר לבנאדם השני ולא מעניין אותו!! שכאילו אתה משעמם אותו.. לא הצלחת לעניין אותו. והתגובות האלה מזה מורידות לי . את המצברוח, את הרצון לשתף, את התחושה שאני מעניינת את הבנאדם השני!
וקשה לי איתו בעניין הזה.. שהוא לא מהיותר מידי מתלהבים ובערך רוב מה שאני מספרת לו לאחרונה אז התגובות שלו הם נחמד, יפה, אוקי.. או קצת שאלות כזה בקטנה. אבל לא שיחה זורמת וקולחת, לא תגובות שגורמות לך לרצות לספר ולשתף אותו, להרגיש מעניין ולרצות להגיד עוד ועוד.. אלא זה קוטע , זה מייבש, זה עוצר. זה תמרור עצור כזה. והרבה פעמים התגובות הן אלה שנותנות לי את הפידבק החיובי ואת האור הירוק להגיד עוד..
איזה מייבש זה לספר משהו שהיה לך היום, או איך הרגשת, והתגובה מנגד היא "יפה". "נחמד". כאילו מה?!!?! מה ניראה לך?! לא הבנתיי.. אני משעממת אותך? רוצה לספר לי משהו?! כאילו זה מרגיש שאתה אומר לי : "את נחמדה, לא יותר מיזה. לא הצלחת לעניין אותי באמת. את פסדר. החיים שלך הם בסדר, מה שיש לך להגיד זה נחמד לא יותר מיזה, ולכן אני מגיב ככה. אני לא לגמרי איתך, מרגיש אותך, חווה אותך, אני צופה מהצד. מסתכל. לא נכנס לנעלים שלך ומתלהב כמו שאת מתלהבת. מי שמתלהב זה בדר"כ מי שמרגיש אותך. שחווה איתך את החוויה של הסיפור. ומי שלא? אז כנראה הוא הקשיב אבל לא נכנס לנעלים שלך.. או שהוא לא מביע את זה.
אבל הוא יכול להביע- כשמשהו מעניין אותו הוא יודע להביע את זה. זה לא תופס התירוץ הזה. כן זה סיבה כלשהי שצריך לשים לב אליה.
אבל עדיין זה מעצבן. זה מוריד לי את כל הרוח מהמפרשים שכל מה שיש לו להגיד זה "יפה". כאילו רבאק.. זה הכי טוב שיכולת להוציא? ממש שיעממתי אותך שזה התגובה הכי מאומצת שבחרת להגיד?
לא יודעת, לא גרמת לי לרצות לשתף אותך עוד..
ייבשת אותי.
מעדיפה לשתף מישהו שישמח איתי ויגיב לי בהתאם, מתוך חיבור אלי ולרגשותיי. שיבין אותי.. כי לא מרגיש שאתה שם..
לפעמים אתה שם, אבל וואלה לאחרונה בטלפון זה לא ממש מרגיש ככה.
ואז יוצא מצב שכשאני חווה משהו, אני אומרת וואי אני אספר לו, ואז אני אומרת אבל בטח הוא לא יתלהב וזה יהיה סתם לספר וזה ישעמם אותו. אז למה לספר?! אם גם ככה התגובה תהיה מייבשתת
ואז יוצא מצב שאת אמורה לנחש אם זה מעניין אותו או לא, ולספר מעצמך בלי כל תחושה של ביטחון שזה באמת דבר הנשמע, שיש לך מקום אצלו בלב. שזה מעניין אותו ושהוא איתך. את אמורה לספר בלי להרגיש שזה מעניין אותו. וזה חוסר וודאות כזאת, לספר ולזרוק את זה לאוויר העולם בלי וודאות שיש לזה מקום בליבו של הצד השני. ואז גם התגובה לא מספקת לך את הוודאות הזאת והביטחון במה שאמרת וחוזר חלילה. מדברת עם עצמך וחושבת עם עצמך ומנסה לנחש בעצמך מה הוא חושב על מה שאמרת.
