זה לא נעים לי שמגיבים לי בצורה יבשה כזאת, מנומסת מידי, בלי לב ורגש. זה משדר קרירות, ריחוק, כאילו אני לא מעניינת, כאילו אתה לא איתי באמת , כאילו אני משעממת אותך וסתם שאלת מנימוס. כאילו אני קצת מרגישה שזה מעניין אותו, הוא כן עונה "יפה, ברוך ה'" והוא כן מקשיב ומתעניין, אבל זה לא עכשיו בהתלהבות, ברגש. וכשהוא אומר "יפה, ב"ה" אז אני מרגישה שמה שאמרתי זה בסדר ונחמד, לא כזה מלהיב, ולכן גם מגיבה ב"כן ב"ה" בלי התלהבות.. זה מוציא לי את החשק וההתלהבות, כי מה אני אתלהב לבד? הוא לא במקום שלי, אני לא אתלהב לבד עם עצמי..
זה מצחיק ומוזר.
כי כאילו אני מספרת משתפת , ותכלס לא בטוחה שזה באמת מעניין, (ביצה ותרנגולת) ואז הוא מגיב ביובש יחסית, (וזה לא מספק לי את הביטחון שזה מעניין) ואז אני עוד יותר מתבאסת ומרגישה לא מעניינת ואז השיחה נהיית יותר יבשה ואדישה ורגועה מידי.. ומשעממת.
גם כשאני מרגישה מעניינת ומגיבים לי בצורה כזאת זה יכול להוריד את החשק לספר
ולפעמים אני מרגישה מעניינת ומספרת ואפילו לא מסתכלת איך הגיבו, אפילו לא חושבת איך הוא יגיב אלא מתרכזת במה שבא לי להגיד ואיך שהוא יגיב זה לא ככ משנה
זה מזכיר לי את הקטע עם המורה
שבהתחלה הייתי מאוד תלויה באם התלמידים רואים אותי בתור המורה שלהם, כל תזוזה שלהם הייתה מערערת אותי, רגע- אולי היא עושה את זה כי היא לא רואה אותי בתור המורה שלה?? והיא לא מתייחסת אלי בתור דמות סמכותית אז היא מרשה לעצמה? ואם היא לא רואה אותי בתוך המורה שלה שהיא צריכה להקשיב לה, אז זה מערער אותי כי אני צריכה שהיא תרגיש ככה כדי שאני ארגיש ככה ואהיה בטוחה בזה
ועכשיו ביום האחרון זה שהיא זזה וקמה באמצע התפילה זה בכלל לא עירער אותי , כי כאילו אני מרגישה שאני המורה שלה, אז אין לי תלות בזה שהיא גם תרגיש ככה, כאילו זה לא משפיע עלי ואין לי צורך לדעת שהיא מרגישה ככה, כי אצלי זה סגור ובדוק.. וכשאני שלמה עם זה שאני המורה, והסמכות---> אז ממילא אני לא אחפש לדעת שהיא גם רואה אותי ככה, אני לא אתלה את עצמי ואת ביטחוני כמורה במה שהתלמידה חושבת. כי זה ברור לי ואני לא צריכה לחפש את התשובות אצל אחרים.
זה בטח דומה גם פה, אותו עיקרון
זה מצחיק ומוזר.
כי כאילו אני מספרת משתפת , ותכלס לא בטוחה שזה באמת מעניין, (ביצה ותרנגולת) ואז הוא מגיב ביובש יחסית, (וזה לא מספק לי את הביטחון שזה מעניין) ואז אני עוד יותר מתבאסת ומרגישה לא מעניינת ואז השיחה נהיית יותר יבשה ואדישה ורגועה מידי.. ומשעממת.
גם כשאני מרגישה מעניינת ומגיבים לי בצורה כזאת זה יכול להוריד את החשק לספר
ולפעמים אני מרגישה מעניינת ומספרת ואפילו לא מסתכלת איך הגיבו, אפילו לא חושבת איך הוא יגיב אלא מתרכזת במה שבא לי להגיד ואיך שהוא יגיב זה לא ככ משנה
זה מזכיר לי את הקטע עם המורה
שבהתחלה הייתי מאוד תלויה באם התלמידים רואים אותי בתור המורה שלהם, כל תזוזה שלהם הייתה מערערת אותי, רגע- אולי היא עושה את זה כי היא לא רואה אותי בתור המורה שלה?? והיא לא מתייחסת אלי בתור דמות סמכותית אז היא מרשה לעצמה? ואם היא לא רואה אותי בתוך המורה שלה שהיא צריכה להקשיב לה, אז זה מערער אותי כי אני צריכה שהיא תרגיש ככה כדי שאני ארגיש ככה ואהיה בטוחה בזה
ועכשיו ביום האחרון זה שהיא זזה וקמה באמצע התפילה זה בכלל לא עירער אותי , כי כאילו אני מרגישה שאני המורה שלה, אז אין לי תלות בזה שהיא גם תרגיש ככה, כאילו זה לא משפיע עלי ואין לי צורך לדעת שהיא מרגישה ככה, כי אצלי זה סגור ובדוק.. וכשאני שלמה עם זה שאני המורה, והסמכות---> אז ממילא אני לא אחפש לדעת שהיא גם רואה אותי ככה, אני לא אתלה את עצמי ואת ביטחוני כמורה במה שהתלמידה חושבת. כי זה ברור לי ואני לא צריכה לחפש את התשובות אצל אחרים.
זה בטח דומה גם פה, אותו עיקרון
