אני אוהבת נסיעה באוטובוס, אבל לא אחד עירוני שמתעקש להשאר ברעש הגדול של העיר. אחד שנוסע ומטייל בין שדות. בין ירוק ומרחבים שמרחיבים את הלב. זה טוב ללב להתרחב.
אנשים עולים לאוטובוס עם דרך ברורה. יודעים איפה עולים ואיפה יורדים ולאן צריך ללכת משם. אני גם כזאת, רק שאני אוהבת לעבוד על עצמי שאין לי יעד. אולי זה קצת נכון. לעלות ולהגיד שאני נוסעת בשביל הדרך זה הופך את הנסיעה לאחרת. לגמרי אחרת. ועדיין יורדים איפה שצריך ומחליפים אוטובוס כמו שצריך. אני נוסעת הרבה. עולה ונוסעת ויורדת ואף פעם לא באמת מגיעה.
אני אוהבת נסיעה. לתת למרחקים לעבור אותי. נסיעה זה הדבר היחיד שעובר אותי. השאר נבהלים באמצע איפושהו ונעלמים. חוזרים להצטנף בחורים שלהם עד הפעם הבאה שהם יחליטו לצאת.
אני אוהבת להשעין את הראש על החלון של האוטובוס בצד שהפוך מהנהג. הצד שרואים דברים יפים שהם לא הנתיב השני של הכביש.
אני אוהבת שהראש שלי רועד רעידות קטנות עם החלון של האוטובוס.
אני אוהבת לשמוע את הגשם בחוץ ולראות את החלונות של האוטובוס שבוכים, ומהר כמו ילדים גדולים מנסים להסתיר ולנגב והווישרים פועלים מהר מהר, אבל תמיד רואים. הלחיים האדומות. החלונות הרטובים.
אני אוהבת נסיעות ארוכות שמכריחות אותי לשבת מעבר למסוגלות שלי ולגרום להבין שאין דבר כזה מעבר למסוגלות.
אני אוהבת שבסוף הנסיעה מגיעים לסבתא ועומדים שם סירים שאוכלים מתוכם ומרגישים בית. אני אוהבת שבסוף הנסיעה מחכה לך חברה עם מטריה שאין בה שום שימוש ועם חיוך של אהבה.
נסיעה זה סימן. סימן שמתרחקים ומתקרבים ומתרחקים ושוב מתקרבים. ולא משנה כמה רחוק בורחים בנסיעות, בסוף יש גם דרך חזור. תמיד. וגם אם נתקעים בתחנה אפשר לחכות והשמש תזרח ויגיע אוטובוס חדש.
אני מחכה שהאוטובוס יגיע לתחנה. אני יודעת שהוא יגיע. זה יקרה. יום אחד נגיע לתחנה. עוד נרד למקום שהוא שלנו. שאפשר לבוא ולישון על הספה ולקום ולדעת. לדעת שהגעתי.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם