לפעמים אני אוהבת לקחת שמן, קמח ומים וללוש וללוש ללא שום מטרה

שיהיה בצק, שיהיה רק קצת ריח של בית. ללטעם של בית לא אצליחה להגיע גם ככה.

פעם חשבתי שאני איהיה שונה מאימי, שלילדים שלי יהיה בשבת חלה עם ריח טוב שלה בכל הבית.

היום אנימבינה שלא רק חלות לשבת לא יהיה לי בבית,

אלא גם ילדים.

לפעמים אני אוהבת לצאת לעיר הגדולה ולשאול עוברי אורח איך מגיעים לרחוב מסוים,

גם בלי שאני צריכה להגיעה לרחוב המסוים הזה בכלל, אני רק רוצה

שמישהו יראה לי את הדרך

פעם אמרו לי שרחובות נקראים על שם אנשים גדולים, ובכן אני חושב שאני 

אישה גדולה,

היום שאלתי מישהו איפה זה רחוב נופר. שהוא ענה לי פתאם הבנתי שלא רק שאין על שמי רחוב

גם אין על שמי דירה, אפילו לא שכורה. הלילה יש לי ספסל, אחרוט עליו את שמי.

לפעמים אני אוהבת להעמיד פני עולה חדשה שאני בסביבת אנשים שזרים לי,

מאיזשהי סיבה זה נראה לי מיותר להעמיד פנים שאנחנו מדברים אותה שפה.

זה נקראה לקצר תהליכים.

פעם אחת הורי רבו ופתאם אבי התחיל לדבר במבטא מוזר ובבת אחת שניהם צחקו.

היום אני מבינה שהמבטא שאני עושה, בדיוק כמו אבי, עוזר לי לברוח בקלות

ברגע שאני לא נינוחה במצב מסוים, אני מחליפה שפה. שלא יוכלו להמשיך לנהל איתי שיח נורמלי.

למה שאחרצה לנהל שיח נורמלי כשלא נעים לי? אז מה אם מדברים עכשיו על הגירושין? עברית לא טובה מדברת.

לפעמים אני אוהבת לקנות שתי זוגות של נעליים. זוג אחד בשבילי

וזוג נוסף למקרה שתבוא נפשי התאומה.

היא קיימת , אני רק מחכה לה

פעם, בילדותי, הרגשתי תחושה מאד חזקה של נחיתות.

תהיתי לעצמי אם קיימת מישהי איפשהו בעולם שמרגישה את אותה תחושה באותו הזמן בדיוק כמוני.

אותה תחשה שמעורבבת עם עצב, בדידות, שפל, ועוד הרבה דברים רעים. רק צריך לחכות שהיא תעבור.

היום החלטתי לקחת חברה אקראית, ולעשות איתה הרבה הרבה דברים בדיוק באותו הזמן כמוני.

עצרנו נשימה ביחד, שתינו בדיוק באותו הזמן, הזזנו את אותה האצבע באותו תיזמון. משום מה היא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר. כנראה שהיא לא נפשי התאומה. עד שנפשי התאומה תגיע אשב ואחכה, היא בטח גרה רחוק

אם היא לא תגיע כעבור שבועיים אדם שהיא כבר לא בין החיים, וכך גם אני, זמני קרב.

אולי שם למעלה נמצא סוף סוף אחת את השניה, 

אני מקווה שלובשים נעליים בעולם של המתים.