ואין בי טיפת התרגשות או התלהבות.
זה כבר כמה חודשים כך.
הולכת כי צריך. חוזרת מהמקווה לבית באדישות, אולי עם חיוך נחמד. כאילו לא חיכינו שבועיים לגעת.
ברמה שבשבת בעלי נגע בי ברגע של חיבה (כן כן, אני יודעת שאסור) ולא ריגש אותי בכלל. לא גרם לי לתחושה כייפית. או למחשבות איזה כייף אני טובלת בראשון כבר נוכל לגעת. כן צחקתי, אבל בלי ריגוש פנימי.
בא לי לחזור לתקופה של ההתלהבות. של השקעה מבחינת לבוש ביום הזה. להתרגשות של לחזור מהמקוה לבית.
של התחושות הנעימות בבטן.
(ד"א בעלי קבוע קונה משהו טעים ומיוחד או מכין לי הפתעה קטנה ליום הזה זה מנהג קבוע אצלנו.)
יש ב"ה ילדים. ובנוסף מנסים להקלט כבר שנה. לפני מספר חודשים היתה גם הפלה.
אבל מרגישה שזה לא קשור לכמיהה להריון. אולי גם קשור. אבל לא העיקר. ואולי אני טועה וזה כן קשור.
איך חוזרים להתרגש? להתלהב?
בא לי להיות שםםםםם.
המצב היום משעמם אותי. לא כייף .
רוצה יותר מ-רק להתפנק במיטה. והוא בסדר גמור מהבחינה הזו
מסאז' לא בשבילו. עשה פעם, אבל יותר מעצבן אותי. המסאז' שלו לא נעים לי.
שיחות עומק- עושים, אבל משתעממת מהר מהשיחות איתו.
אוף. נשמע שאין בנינו אהבה. אבל ישששששששש. אוהבת אותו ולא אחליף אותו לעולם.
אז בבקשה.
יש לכן עיצות איך להדליק את עצמי ??
ולא. אני לא בדיכאון אם חשבתן ב"ה. אני טיפוס מאוד מאוד שמח .
