ילד ממש הייתי בעת שהגיע לידי ספרו המונומנטלי של מתי שמואלביץ "בימים אדומים"
ובמהרה מצאתי את עצמי עובר בין בתריו שוב, ושוב, ושוב...
נסחף עם התיאור המדהים של מאורעות מלחמת תקומת ישראל בארצו ושחרורו מעול זרים
מתרגש כשתיאר ניצחון של המחתרת, פעולה מוצלחת
ונעצב עד עמקי נשמתי כשהגיע התיאור לכישלון שלה, למות אחד מחבריה..
כמה דמעות זלגו עיני באותן קריאות חוזרות ונשנות..
כמה גאה ליבי בעמי, במסירותו, בעקשנותו..
כמה אהבה אהבתי את לוחמי המחתרת עזי הנפש, אהבת עולם...
אם אבקש לשים את האצבע על קטע מסויים בו גאו רגשותיי במיוחד - יהא קשה לבחור, רבים הם..
אך ישנו קטע שלבטח מקום מכובד יש לו בין קטעים אלו
ובו, מתאר מתי בכישרון את רגעי הרצח של מפקד המחתרת הדגול, אברהם - יאיר שטרן הי"ד
כמה זעם וכאב גאו בי ברגעי קריאה אלו, כמה תיסכול אין אונים..
וצמרמורת עזה חלפה בי בכל פעם שקראתי את התיאור המרטיט של טובה סבוראי ע"ה הזועקת מן החלון
"יהודים, רצחו את יאיר!"
וזעקתה מהדהדת באוזני.. מחלל רחובה של פלורנטין, תש"ב, ועד הספה שבסלון ביתי, בשנות הס'..
וביום זה, שוב מרגיש אני את רגשות אלו, ביתר שאת וביתר עוז,
ורצוני לזעוק אף אני כזעקתה, על אהוביה במקום יאיר, אך בשינויו של פסיק קטן
לא עוד "יהודים, רצחו את...." כי אם "יהודים רצחו את..."
יהודים רצחו את אהוביה!!!
נשמט הפסיק והלך לו, נקבר אמש בבית הקברות של כפר עציון..