היי, זה אני כאן,

שר אליך, מחפש מילים יפות,
להאיר בי, את הלילה

לסדר קצת מחשבות.
מרגיש שקצת איבדתי את הדרך,
החיים שלי קצרים מידי

בשביל לחיות אותם בערך.

אבל באמת,
שמתחת אלף מסיכות
אני עוד ילד עם עיניים בורקות
בא אליך בידיים ריקות.
מחפש אותך בכל העיר
רץ במעגל כבר אין לי אוויר
רק עוד רגע והבוקר יאיר

היי, זה אני כאן, שר אליך
וצריך מילה טובה,
שתמיס בי, את הפחד,
שארגיש מעט קרבה.
כמו שדה שמתרגש לגשם
גם המבול הזה שבי, עוד יכנע לקשת

אבל באמת,
שמתחת אלף מסיכות
אני עוד ילד עם עיניים בורקות.
בא אליך, בידיים ריקות
מחפש אותך בכל העיר,
רץ במעגל כבר אין לי אוויר
רק עוד רגע והבוקר יאיר

אבל באמת,
שמתחת אלף מסיכות,
אני עוד ילד עם עיניים בורקות
בא אליך, בידיים פתוחות.
מחפש אותך בכל העיר,
רץ במעגל כבר אין לי אוויר
רק עוד רגע והבוקר יאיר.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)