מה היא אמרה לי? "אני מעדכנת אותך שהסוף מתקרב כדי שזה לא יהיה לך פתאומי"? יש כזה דבר? בצמידות אכזרית למוות, נותרו מאחור החיים. אין חפיפה. אין גם וגם.
את זה, יש רק אצלי.
(ככה זה כשהלב נפטר ממני חלקים חלקים ועובר לעולם מושלם וחלומי בטוהר אינסופי.)
טוב. נמשיך את המשחק בעיניין ובקור רוח:
"כן. ברור שיהיה טוב. בטח. תודה שעידכנת!"
אז.. אלה יפה שלי, נגיד לך לילה טוב ושנת מנוחה לעולמים?
אני נכנסת לדממת טרום-המוות והלב שלי דופק בקצב מהיר, הזהה להחריד לצפצוף המוניטור. ככ מהיר, עד שאפשר לדמיין רעש דקיק ורציף שמתחיל באינסוף ונגמר בעולם הבא.
עיניים נפתחות. אחידות וחומות ועמוקות כמו שמעולם לא ראיתי.
הן מדברות וזועקות את מסע החיים בצעקה המהדהדת מסוף העולם לתחילתו.
אני שולחת יד לסדר לה את החמצן, וקולטת את המכשיר על מקסימום.
והנה שני ריסים שנפלו. "אלה, את רוצה לבקש משאלות? אחת בשבילך ואחת בשבילי, טוב?"
(מטומטמת! תעזבי אותה! כאילו שאכפת לה משני ריסים קטנים שזלגו ברכות מהעיניים.)
עין בעין נפגשנו.
ודמעות- אַיִן.
"אלה, את מתרגשת?
אני מתרגשת בשבילך. באמת.
יהיה לך שם רק טוב. רק טוב. את טהורה מרגע שנולדת. אז בנחת. אין לך ממה לחשוש."
(איזה חוסר טקט תקף אותי, טאטע. זה רק הקנאה.)
עין אחת נעצמת והשניה רועדת בפראות.
מהר! לפני שהעין הפתוחה נעצמת. "אלה אני אומרת איתך שמע ישראל. בסדר? זה חשוב"
יד ימין על העיניים.
(זה כוח ההרגל, ההלכה, או שפשוט לא רציתי להסתכל?)
מלאך המוות מתקרב. המוניטור מתריע בבהילות.
הוא מתקרב עוד קצת. גם אני.
הוא מימין ואני משמאל.
אני בעמדת נחיתות.
הוא שליח טוב ממני. אני יודעת. אבל הוא מוכרח לחכות.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.
@נועה גבריאל
(אלה עדיין בחיים. אבל אני הלכתי)
