אני בת 14 ואני בדכ ילדה די שמחה ומצחיקה, ועכשיו הייתי הרבה זמן בבית ובגלל שאני בפנימייה לא ראיתי את חברות שלי מלאא זמן ובזמן הזה כמעט לא דיברתי איתן כי ממש קשה לי לשמור על קשר בפלאפון וכו..וזה ממש השפיע עלי כי עכשיו כשבאתי לאולפנה הכיתה כבר יחסית מגובשת ואני מרגישה שאין לי ככ מקום..ובכלל בגלל כל המצב עכשיו כבר אני נהיית פחות אופטימית, פעם עוד יכולתי לסחוב עוד סגר ועוד הגבלה אבל עכשיו פשוט נמאסססס ליי
וחברות שלי אומרות שאיבדתי טת שמחת החיים שלי ואני באמת מרגישה ככה, בכללי בתקופה הזאת התבגרתי יותר אבל גם נהייתי שקטה יותר
אןףף אני כבר לא יכולה לסחוב את זה, ובכלל בגלל שהחברות מהאולפנה רחוקות ואני גם לא יכולה כמעט לנסוע באוטובוסים אז אני בכלל כמעט לא יכולה להיפגש איתן, וכל פעם עד שאני מגיעה לאיזנ שבוע מסכן באולפנה ואני מצליחה להתחבר טיפטיפה בחזרה, חוזרים הביתה ואז הכל חוזר למצב כמו בהתחלה
יש פה גם כאלה שמרגישות ככה? אני מנסה לשכנע תצמי שזה קורה לכולם עכשיו אבל אוףף זה מייאש
ןבכלל איך להחזיר את השמחה עם החברות וזה? אני כל הזמן בבית בעומס של לימודים ובקושי עם החברות המקומיות אני יכולה לצאת גם
קיצר נראלי כתבתי פה מבולגן מקווה שתבינו
וחברות שלי אומרות שאיבדתי טת שמחת החיים שלי ואני באמת מרגישה ככה, בכללי בתקופה הזאת התבגרתי יותר אבל גם נהייתי שקטה יותר
אןףף אני כבר לא יכולה לסחוב את זה, ובכלל בגלל שהחברות מהאולפנה רחוקות ואני גם לא יכולה כמעט לנסוע באוטובוסים אז אני בכלל כמעט לא יכולה להיפגש איתן, וכל פעם עד שאני מגיעה לאיזנ שבוע מסכן באולפנה ואני מצליחה להתחבר טיפטיפה בחזרה, חוזרים הביתה ואז הכל חוזר למצב כמו בהתחלה
יש פה גם כאלה שמרגישות ככה? אני מנסה לשכנע תצמי שזה קורה לכולם עכשיו אבל אוףף זה מייאש
ןבכלל איך להחזיר את השמחה עם החברות וזה? אני כל הזמן בבית בעומס של לימודים ובקושי עם החברות המקומיות אני יכולה לצאת גם
קיצר נראלי כתבתי פה מבולגן מקווה שתבינו
