..3,000

ומה בעצם? מה?

"יואוו אני אשתלט על המטבח.. אני אעבוד על המחקר שלי.. אלמד דברים חדשים.."

היא כבר הפסיקה להקשיב לה לזאת, ממזמן.

כן כן במקומות הנכונים, וזה יוצר את הרושם הנכון. זה כל מה שנדרש ממנה לעשות.

כי מה עוד בעצם נדרש ממנה לעשות?

לא, היא לא מהאנשים שעושים דברים משמעותיים.

כשהיא קמה בבוקר ליום של חופש, היא מבלה אותו יפה-יפה בלשקוע במחשב. ואז נגמר היום, ואז נגמר החופש.

לא, היא לא מהאנשים שמועילים לעולם במשהו.

היא הרבה יותר גרועה.

עטרה היא מסוג האנשים שיכולים לעשות הרבה דברים.

היא רוקדת טוב, אפילו ממש, אחרי כמה שנים בסטודיו. היא מציירת, כותבת, וגם לפי איך שזה נראה, יש לה אחלה של מנת משכל.

עטרה היא מסוג האנשים עם היכולת. וזהו. לא יותר מיזה.

היא זוכרת ימים 
ימים שהיא מטפסת על העצים הכי גבוהים וכל הילדים היו מתפעלים, והיא, האמת, היתה מפחדת פחד מוות, אבל היא ככ אהבה את התחושה של הפחד כשהדבר היחיד שמקשר אותה לעולם הוא ענף דקיק של עץ, והרוח מסביב.

היא הייתה תמיד מכינה עם חברה את כל הפרוייקטים האומנותיים לכיתה, כשכולם מסביבה היו מתפעלים.

היא הייתה מתווכחת, ובקולניות. כולם ידעו מה היא חושבת. ולאחר שהיא אמרה מה שהיא חושבת- חשבו כמוהה. איתה.

היא הייתה, כמו שאמרנו.

הייתה.

הכל ככ שונה עכשיו.

הדבר המרכזי שהיא עושה ביום, הוא לחשוב. לחשוב לחשוב לחשוב.
על מה? על הכל, ובו זמנית על כלום.

לפעמים היא ממש הודתה על זה שאסור לעשות קעקועים, כי אחרת היא כולה הייתה מלאה במחשבות לא רוולנטיות על כל הגוף.

לפעמים היא הצטערה
כי דווקא היא רצתה לכתוב כל מה שהיא חושבת

שכולם יראו

היא לא ככ גולם

רק בתוך עצמה.

החלום הכי גדול שלה היה 
להפסיק

להפסיק לחשוב ככ הרבה
להפסיק למצוא בכל משפט הכי קטן משמעות גדולה שתחשוב עליה גם בעוד שעתיים.

להתעלם מהפרטים הקטנים
להפסיק את הפעילות הבלתי פוסקת של המוח שלה כל הזמן

להפסיק כבר לשמוע את עצמה, לעזאזל, כל כך נמאס לה מעצמה.
היא רוצה לרוקן את עצמה ברוח, לשפוך הכל הכל ולהתחיל בתור יצור חדש.
אבל יצור שלא מקולקל ופגום, כמוה.
שלא יהיה בכלל-בכלל כמוה.

ואיך זה שלפעמים היא ככ אוהבת את עצמה ומודה על זה שיש לה את עצמה ושנייה אחר כך היא מוצאת את עצמה מתבשלת עם עצמה ומשש מדמיינת איך היא מרביצה למישי הזאת שהיא היא בעצם, ומתחננת אליה וכופה עליה להפסיק לעשות את החיים שלה ככ מסובכים.

"בקיצור, אני ממש, ממש, ממש מחכה לחופש הזה כבר יואוווווו. וחסר לך שאת לא באה איתי לאיפשהו, שמעת?!"

עטרה מעלה על פניה חיוך קל.
"כן, שמעתי. אני לא יודעת. יש ככ הרבה דברים לעשות בחופש הזה, כמו שאמרת.."
"לא, את לא רצינית את. את לא יכולה.."
עטרה כבר הפסיקה להקשיב. למה היא בכלל מנסה?
לפעמים זה לא בשליטתה. היא קולטת כל מה שעובר לידה, עושה את עצמה כלי קיבול לאחרים.
ככה זה, שאת תקועה בתוך עצמך, כנראה.

או שככה זה, זה שאת ככ רגישה למילים, אז את לא מפסיקה לחטוף מהם.

מיליםמיליםמילים.

היא ממשיכה לשרבט משהו על היד שלה.
"את מקשיבה לי בכלל?"
"כן, כן, אני מקשיבה. כולי אוזן."
בררר. להיות כולה אוזן. למלא את עצמה באחרים. עם עצמה היא לא מתמודדת, אז עם אחרים?
אהממ. היא מסתכלת על היד שלה.
היא מסוגלת ליצור דברים יפים.
גם בתור שרבוט, מסתבר, בלי תשומת לב.
אולי זה סוד המפתח? בלי תשומת לב?

I do believe in fairies. I do. I do.3,000
עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך ט' בטבת תשפ"א 18:25

אהמ. 

ככה בעצם היה תמיד, לא ככה?

איך כדו"א מצליח להתקיים ככ הרבה זמן, אם זה כל הזמן היה ככה?

ואיך זה הגיוני בכלל, היא חשבה לעצמה, עטרה.

עד היום הולך איתה הסרט שהם ראו שהיו קטנות, היא ואחותה ואחותה התאומה ואח שלה הגדול.

פיטר פן.

יו יו, פיטר פן, כמה שנים עברו.

היא נזכרת לעצמה שאבא שלה הצליח להשיג סרט של פיטר פן, אבל לא מצויר. פיטר פן עם שחקנים אמיתיים ממש!

הוא היה ברוסית.

זה היה ממש מצחיק, בעצם. איך שהם קראו כל הזמן לפיטר פן 'פיפר פן' או לפחות ככה זה נשמע. ושקראו לקפטן הוק קפיטן קרוק. עד היום אחותה התאומה, תפארת, קורה לעטרה ככה באנשי קשר. 'קפיטן קרוק'.

אבל אמת שהחלק שהיא זוכרת הכי טוב, היה כשהם הצליחו להשיג את הסרט הזה באנגלית

והיה קטע שפשוט נכנס עמוקעמוק ללב שלה, לאותה עטרה כשהיתה קטנה.

"I do believe in fairies. I do. I do."

וכבר בימים שהיא התחילה להיות קצת יותר גדולה, היא המשיכה להגיד לעצמה בנחישות בלב. 'I do believe in fairies. I do. I do.'

וכשהגיע הזמן שהיא באמת הבינה, שלא, אין דבר כזה פיות.
ברור שהיא ידעה לפני שכולם יודעים שאין דבר כזה. ושאין דבר כזה פיית השיניים, זה פשוט אמא שלך ששמה לך מתנה מתחת לכרית.

אבל היא תמיד תמיד האמינה, שחייב להיות קסם בעולם הזה. חייב חייב חייב. איך זה הגיוני, עולם בלי קסם?
I do believe in fairies. I do. I do.

אבל לאט לאט היא הבינה, שאין קסם בעולם הזה. וגם לא יהיה, וגם לא היה. ו- וגם אם יש. הוא כנראה לא מחבב אותה מספיק, את עטרה, כי הוא מעולם לא התגלה אליה. מעולם לא בא להגיד לה: תודה שאת מאמינה בי. גם כשכולם לא. תודה שאת נלחמת בשבילי.
I do believe in fairies. I do. I do.

אז באותה תקופה היא המציאה לעצמה משפט חדש

'לא הגיוני שהעולם לא קסום. ועם זאת, ככ קסום שהעולם הגיוני.'

זה כבר לא מספיק לה, לעטרה. לא, זה לא.

כן, היא יודעת שיש מצב ואם מסתכלים על זה ככה- במלחמת הכוכבים זה מאוד הגיוני שיש ג'דיי. וזה מאוד הגיוני כל החייזרים, כל הספינות. 
אז אם ככה- יש קסם בעולם הזה. פשוט בשבילנו הוא לא קסום.
אבל לא. לאלאלאלא.

היא צריכה להאמין שיש קסם קסום.

היא רוצה להאמין, שיש דבר כזה. למרות שזה לא הגיוני. בעצם- בגלל שזה לא הגיוני.
הכי הגיוני שהקסם הקסום לא מתנהל לפי גדרות הגיון.
אוי די כבר עם המילה הזאת, הגיוני.

נמאס לה מהיגיון, נמאס.
כל השנים מנסים להאכיל אותם בהיגיון. ועוד היגיון, ועוד אחד.

מתמטיקה. 

מקור כל הצרות בשבילה.

כן היא יודעת שזה מגוחך להגיד אתזה בתור מישהי שעושה מתמטיקה 5 יחידות. אם כבר שונאת את זה אז שתרד.
אבל אם היא לא עושה מתמטיקה ברמה הזאת, היא לא תעשה פיזיקה.

ובינתיים, פיזיקה בשבילה- זה קסם.

אולי זה ככה בעצם עם כולם.
לכל אחד יש דברים קסומים בשבילו.
גם אם הם מאוד הגיוניים.

ובכן, מה היא תוכל לדבר, בתור מישהי שחולמת להיות מכונאית מטוסים למרות שזה לא אפשרי?
אבל עדיין.
היא לא אוהבת לחשוב לפי היגיון מסוים.
היא לא אוהבת לחשוב לפי איך שאומרים לה.
מתיש אותה להיות כלואה בתוך הקוביה הזאת, ולהמשיך לחפש זוויות שוות עד שהגיהנום יקפא.

היא לא טיפוס מוצק, שאם מכניסים אותה בתוך קוביה היא פשוט תתפוס את הצורה של הקוביה ודי.
שמישהו יסביר לה איך אדם שאוהב לרקוד, לצייר, לטפס, לעצב, מנועים ומכונות יכול להיות בתור קפוסא שלא משתנה.
פףף.
הלוואי והיו מלמדים אותם קצת קסם.
שכל אחת היתה נמשכת לקסם הקסום שלה, וזה מה שהיו מלמדים.
לחיות עם קסם. לחיות לצד קסם. להיות קסם.

I do believe in fairies. I do. I do.

וככה זה בעצם, לא? האנשים הם הקסם.
כל אחד הוא קסם. וגם היא קסם. וכל אחד אוהב קסם מסוים.
ואז לכל אחד יש אנשים שבשבילו הם קסם. קסם קסום.
ואם אנשים באמת יעשו משהו שהוא קסום בשבילם- הם גם יצרו קסם. ויחיו איתו.

I do believe in fairies. I do. I do.

אז היא תמשיך לחכות, לקסם שלה.
היא תמשיך לחכות לעיסוק בקסם. לאנשים שהם קסם בשבילה. לחכות להבין מה היא, מה הקסם שלה.

אז בינתיים, היא תמשיך לישון באותה שמיכה שיש לה, מאז שהיא ילדה. לבנה מצוירת בפיות.
היא תישן, ותהיה מוקפת בהם.
וכשהיא תהיה אמא, בעזרת השם, היא בעצמה תהיה פיה- פיית השיניים, שתגרום לבת שלה לחייך בשמחה ולחשוף שיניים מתנדנדות.
כי 
זאת היא.
היא מאמינה בפיות.
מאמינה. 
מאמינה.

רק בלי ליצנות3,000
עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך י' בטבת תשפ"א 15:42
עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך י' בטבת תשפ"א 15:39

"הדפוני השומרים
דלתך לא פותחים
נאבק בכל כוחי לבוא אליך
ועכשיו אני כבר כאן
מתחנן נאמן
הוא מאש - ואני בשר ודם

נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער
ובגדי השחורים, מיוזע, חוזר מהקרב
כמו פצוע נדחף מהחוץ טרם נעילת שער
מתחנן לאביו, שיביט שוב אליו

הדפוני השומרים
דלתך לא פותחים
נאבק בכל כוחי לבוא אליך
ועכשיו אני כבר כאן
מתחנן נאמן
הוא מאש - ואני בשר ודם"

 

לדרוך עליהם. חזק. לקפוץ לשלוליות. להשפריץ על כולי. לקפוץ. בכוח. לרמוס אותם. לרמוס. להירטב מכף רגל ועד ראש. להמשיך לקפוץ.

לקפוץ

לקפוץ

ואיך בעצם עושים אתזה?
איך קופצים? איך משאירים הכל מאחור?
"טאטעעעעעעעעעע" היא צועקת. "טאטעע" ומתחילה לבכות. כמה אנשים מסתכלים עליה מוזר ברחוב. אחרי הכל, בעיר חיפה, לא רגילים לראות משהו שנראה ככה.

נראה ככה. כןכן, זאת היא.
או מי שהיא הייתה רוצה להיות.

היא הייתה רוצה לא להשים לב אל אחרים ולצעוק לטאטא שישימע אותה, כי היא משום מה יכולה לשמוע אותו רק בין ההריסות והקולות. 
היא רוצה להיות אדם פשוט, אדם תמים.

היא רוצה להאמין באמונה תמימה, והיא רוצה פשוט להיות להיות איתו.

כמו שהיא תקועה עם עצמה, אז ככה. שתמיד יהיה בראש לה. שתמידתמיד יהיה בראש שלה. ובלב.

היא רוצה אותו, היא ככ רוצה אותו.

ולרצות זה תמיד טוב, ככה שמענו.

אבל אצל אדם שכולו עשוי מרצונות לא ממומשים כמו עטרה, ובכן..
 

"טאטעעעע"
היא צועקת הכי חזק שהיא יכולה, שם, בתוך הלב שלה, אולי זה ישפיע על משהו.

וכמה היא רוצה לחיות חיים של פשיטות. וכמה היא רוצה להסתכל בעיניים של האדם שמדבר איתה ולהגיד בכל הרצינות "רק בלי ליצנות".
רק בלי ליצנות.
וכי יש משהו שיותר רחוק ממנה?

לפעמים כשהיא חושבת על זה, יש לה צמרמורת. שיקחו ממנה את הציניות שלה? דווקא אתזה? הדבר שהיא הכי מקושרת לו בעולם? מקומו של ההומר השחור אצלה, וכך יישאר. תמיד אמרו לה שצריך להחזיר דברים למקום אחרי השימוש. זה לא עבד לה, אבל המסר הוחדר. ההומור השחור גר בתוכה, וכך יישאר.

אבל מצד אחד- אוי, מצד אחד. 
רק בלי ליצנות.

רק בלי ליצנות.

וזה ככ קשה לה, לעטרה.

להיות מקופת באזורים של אנשים שזה מה שהם הורגלו מימים שבהם למדו ללכת- ציניות זאת שפה. ואיך היא תוכל לבוא לחברה שלה שיורדת על כולם כדי לגונן על עצמה, 

ולהגיד

רק בלי ליצנות?

ומצד אחד היא ככ חושבת שזה מגיע להם.

מגיע לחברות שלה. מגיע למשפחה שלה. מגיע לכל אדם בעולם.

מגיע לחברה שלה שהדרך לגונן על עצמה היא להתעצבן ולרדת על כולם אדם אחד, שיהיה אדם שיביט לה בעיניים ויגיד
רק בלי ליצנות.

פשיטות.

והיא ככ רוצה להיות האדם שהיא תמיד דמיינה לעצמה.

והיא ככ רוצה להיות היא

להוריד את השכבות, להוריד.

אבל מי זאת 'היא'?

השכבות הם חלק ממנה כבר. עור חדש. בעצם, לא כזה חדש. ישן ישן.

רק בלי ליצנות.

וזה רודף אותה, השורה הזאת.
רק בלי ליצנות.

בלי ליצנות בחיים, בלי להעמיד פנים. בלי להעמיד פנים כלפי אבא ובלי להעמיד פנים כלפי המורה ובלי- בלי להעמיד פנים כלפי עצמה.

ומה לעזאזל כל זה, ואיך זה אפשרי.

ויש לה צמרמורת רק מלחשוב על להיות בלי ההגנות שהיא ערמה עליה במהלך כל השנים.

רק בלי ליצנות.

והאמת היא שהיא ככ רוצה.

בלי ליצנות, באמת.

ואולי זה ההתחלה מחדש שהיא מחפשת אחריה כל כך הרבה זמן.

ויורד לה ככ הרבה טיפות מהעיניים, מהלב שלה, מהאש שלה. ומי אמר בכלל שאש ומים לא מסתדרים בעצם.

לא היא.

היא אם כבר, סוג של אווטאר.

וכולם בעצם סוג של אווטאר. ולכולם יש ככ הרבה דברים שיכולים ליצור ניגוד ואיכשהו בדרך נפלאה הם לא, והם יוצרים אדם. וכל אחד שונה מהשני.

ואנחנו מחליטים איזה מן אדם נהיה.

רק בלי ליצנות. ויום אחד, היא עם האש שלה, תקפוץ בתוך שלולית מים ותצעק את כולה לאבא שם שרק מחכה לה. והיא תעשה את זה באמצע חיפה, שם עוד יתרגלו לראות אנשים שנראים ככה.

בלי ליצנות.

..בברסלב בוער אש!

 

מקוה שזה בסדר להגיב ושאני לא הורסת לך תשרשור..

 

רק רציתי להגיד שאת כותבת מדהים.

וזה נגע לי במקומות ככ עמוק עמוק בפנים.

זה לבכות מכמה שהיא מיוחדת וטובה.

לבכות מכמה ש, לעזעזל בא נזרוק כבר את הסטיגמות והנורמות של העולם פה, ופשוט לחיות את החלום.

לחיות את הרצון. 

זה פשוט ככ מיוחד וטוב ואמיתי ועם לב. וגם האחרים..בעיקר השלישי מאד מאד אהבתי.

את כותבת ככ מיוחד ומופלא. ככ הרבה יופי.

נכנסתי לשם לגמרי

תודה עלזה

..בברסלב בוער אש!אחרונה

הלואי. אח הלואי.

(באמת למה?) הלואי נשבור את זה כבר אוף.

 

 

 

❤

..דף תלוש

I hate it

..דף תלושאחרונה

Maybe I was too young to fully understand

I'm fucking exhausted

..זית שמן ודבש

אני יעשה ניסוי כלים

פחד לא מתגמלxmasterx

ואהבה לא מתגמלת פחד

מי שרוצה הכל צריך להביא הכל

או כלום

אם לא היית מרוצה לגמרי

פשוט נתחיל הכל מהתחלה

מיתוסים דמיונייםxmasterxאחרונה

לא קרו מעולם

אף אחד לא עף

ולא חי מתחת למים

לא החיה מתים

ולא חי לעולם

ועם כל זה שמיתוסים לא קרו אף פעם

הם לא מפסיקים לקרות

זה מסובך

לתפוס את זה לחשוב על זה

זה כל כך מסובך שהיא רוצה להקיא את הסיבוך ממנה

פיזית

ואין כלום

לא יוצא כלום

ואולי באמת אנחנו כלום

סתם שמים לעצמנו רגל

..דף תלוש

Maybe you weren't the one to cut my skin

But the blood that came out of me is your fault

And I'm the one who have to live with the scars for the rest of my life

..דף תלושאחרונה

She was only sixteen

?Did anybody see

She was getting kinda skinny

Tearing her fingernails 'til they bleed

She was just a girl when

She learned what to expect

Procrastinationxmasterx

דחיה

לא דחיה כזאת דחיה כזאת

להזיז הצידה

אני דוחה דברים

אבל יש גבול

יש דברים שאדחה הכל בשבילם

כשהיא באה ואומרת לי שהחגורה רופפת וצריך להוסיף עוד חור

ישר ארגז כלים

ריכוז

מוודא שהכל ישב בול

שהכל יצא מתאים עד המילימטר

אז אני עובדxmasterx

כלי עבודה

וחושב על זה שלפעמים צריך הרבה כח

משהו אגרסיבי

מפתח צינורות מאסיבי כזה כבד

להפעיל כח בשביל להגיע לשחרור

שהכל יזרום

אין תחליף לתזמון שיודע מתי להדק ומתי לשחרר

כאן ועכשיוxmasterxאחרונה

או בסבלנות

בדרך כלל הקסם האמיתי קורה בדרך

בהמתנה

רגעים קטנים בשקט שקורה בהם משהו שאתה מזהה רק אחרי שהתקדמת הלאה.

אתה אומר לעצמך וואלה היה שם משהו

מתחבר לאט

ריח ממלא את החדר

בסוף זה הפרטים הקטנים

אני צריך לצאת לטיול

לא כזה שיקרע אותי

משהו שישהה במקום

שיפתח את ההסתכלות פנימה קצת

כמו יציאה לכביש פתוח בלילה

בלי מטרה או יעד

בלי מוזיקה

רק הידיעה שאני שולט במכונה

יכול לכוון

כמו בעקידה

הוא לא רצה שיצחק ימות

הוא רצה לדעת האם תהיה מוכן לעשות את זה

בסוף העולם לא השתנה

כלום לא קרה

אבל הכל קרה

יש קצב מסוים לנסיעה כזאת

הרמוניה

זה לא רק ענין של כח זה ענין של רגש

להחזיק חומר ביד ולעצב אותו

להרגיש איפה יש התנגדות

איפה הוא נכנע

לפעמים נגיעה קלה פותחת הכל

רק להתרכז

..דף תלוש

Not all men but too many

FUCK

I'm crying

I wanna scream

No it couldn't have been him cause he's a man of faith

Why

Why is this the world we're living in

Why am I a woman

Why did I have to understand very very well every word on that song

Why. Just why

And I'll never have the answers

Cause life isn't fair

Life is a cruel thing

That you have to choose it every single day

And not give up

Even if you really really want to

I am getting better. I am

It's just the anger that's never goes away

It's the ache that constantly comes back

The tears that's never stop sliding down my face

The truth. The ugly fucking truth of this fucked up world

The experience of every fucking woman on this planet

The past that lives in my head every minute of every day

The monsters

The demons

The motherfucker that ruined my life

Let me break for tonight

Maybe tomorrow will be a better day

Maybe

Giniאחרונה

אני כל כך מצטער שאת צריכה לסבול את הכאב הזה, ואין מילים נכונות שיכולות לתקן את התחושה או למחוק את מה שהיה 🌹❤️🌹