ומה בעצם? מה?
"יואוו אני אשתלט על המטבח.. אני אעבוד על המחקר שלי.. אלמד דברים חדשים.."
היא כבר הפסיקה להקשיב לה לזאת, ממזמן.
כן כן במקומות הנכונים, וזה יוצר את הרושם הנכון. זה כל מה שנדרש ממנה לעשות.
כי מה עוד בעצם נדרש ממנה לעשות?
לא, היא לא מהאנשים שעושים דברים משמעותיים.
כשהיא קמה בבוקר ליום של חופש, היא מבלה אותו יפה-יפה בלשקוע במחשב. ואז נגמר היום, ואז נגמר החופש.
לא, היא לא מהאנשים שמועילים לעולם במשהו.
היא הרבה יותר גרועה.
עטרה היא מסוג האנשים שיכולים לעשות הרבה דברים.
היא רוקדת טוב, אפילו ממש, אחרי כמה שנים בסטודיו. היא מציירת, כותבת, וגם לפי איך שזה נראה, יש לה אחלה של מנת משכל.
עטרה היא מסוג האנשים עם היכולת. וזהו. לא יותר מיזה.
היא זוכרת ימים
ימים שהיא מטפסת על העצים הכי גבוהים וכל הילדים היו מתפעלים, והיא, האמת, היתה מפחדת פחד מוות, אבל היא ככ אהבה את התחושה של הפחד כשהדבר היחיד שמקשר אותה לעולם הוא ענף דקיק של עץ, והרוח מסביב.
היא הייתה תמיד מכינה עם חברה את כל הפרוייקטים האומנותיים לכיתה, כשכולם מסביבה היו מתפעלים.
היא הייתה מתווכחת, ובקולניות. כולם ידעו מה היא חושבת. ולאחר שהיא אמרה מה שהיא חושבת- חשבו כמוהה. איתה.
היא הייתה, כמו שאמרנו.
הייתה.
הכל ככ שונה עכשיו.
הדבר המרכזי שהיא עושה ביום, הוא לחשוב. לחשוב לחשוב לחשוב.
על מה? על הכל, ובו זמנית על כלום.
לפעמים היא ממש הודתה על זה שאסור לעשות קעקועים, כי אחרת היא כולה הייתה מלאה במחשבות לא רוולנטיות על כל הגוף.
לפעמים היא הצטערה
כי דווקא היא רצתה לכתוב כל מה שהיא חושבת
שכולם יראו
היא לא ככ גולם
רק בתוך עצמה.
החלום הכי גדול שלה היה
להפסיק
להפסיק לחשוב ככ הרבה
להפסיק למצוא בכל משפט הכי קטן משמעות גדולה שתחשוב עליה גם בעוד שעתיים.
להתעלם מהפרטים הקטנים
להפסיק את הפעילות הבלתי פוסקת של המוח שלה כל הזמן
להפסיק כבר לשמוע את עצמה, לעזאזל, כל כך נמאס לה מעצמה.
היא רוצה לרוקן את עצמה ברוח, לשפוך הכל הכל ולהתחיל בתור יצור חדש.
אבל יצור שלא מקולקל ופגום, כמוה.
שלא יהיה בכלל-בכלל כמוה.
ואיך זה שלפעמים היא ככ אוהבת את עצמה ומודה על זה שיש לה את עצמה ושנייה אחר כך היא מוצאת את עצמה מתבשלת עם עצמה ומשש מדמיינת איך היא מרביצה למישי הזאת שהיא היא בעצם, ומתחננת אליה וכופה עליה להפסיק לעשות את החיים שלה ככ מסובכים.
"בקיצור, אני ממש, ממש, ממש מחכה לחופש הזה כבר יואוווווו. וחסר לך שאת לא באה איתי לאיפשהו, שמעת?!"
עטרה מעלה על פניה חיוך קל.
"כן, שמעתי. אני לא יודעת. יש ככ הרבה דברים לעשות בחופש הזה, כמו שאמרת.."
"לא, את לא רצינית את. את לא יכולה.."
עטרה כבר הפסיקה להקשיב. למה היא בכלל מנסה?
לפעמים זה לא בשליטתה. היא קולטת כל מה שעובר לידה, עושה את עצמה כלי קיבול לאחרים.
ככה זה, שאת תקועה בתוך עצמך, כנראה.
או שככה זה, זה שאת ככ רגישה למילים, אז את לא מפסיקה לחטוף מהם.
מיליםמיליםמילים.
היא ממשיכה לשרבט משהו על היד שלה.
"את מקשיבה לי בכלל?"
"כן, כן, אני מקשיבה. כולי אוזן."
בררר. להיות כולה אוזן. למלא את עצמה באחרים. עם עצמה היא לא מתמודדת, אז עם אחרים?
אהממ. היא מסתכלת על היד שלה.
היא מסוגלת ליצור דברים יפים.
גם בתור שרבוט, מסתבר, בלי תשומת לב.
אולי זה סוד המפתח? בלי תשומת לב? 
