אז הבטתי לה בעיניים
ולחשתי לה תקווה
היא לא צריכה אותי בינתיים
היא צריכה את ההרגשה
אני מסתכלת עליה, לעינייה ממש
היא לא צריכה אותי בכלל
לא צריכה אף אחד
היא כבר לא מסתכלת
היא לא מתבוננת יותר בעולם
היא עם עצמה, היא לבדה
היא מרחיקה את עצמה מכולם
והאמת היא
שזה לא אשמתה
היא מפחדת לפצוע אותנו, לאבד את נשמתה
ואני עדיין מביטה
בפלא שמולי
ועדיין אוחזת בתקווה, שנתתי לה אז, בצערותי
ואולי עוד יבוא יום
ואני אזכה להביט לעינייה, ושהיא תביט אל שלי
ואני אכיר את האדם שלפניי, כמו שאני מכירה אותי
ואני אסתכל עלייה ואגיד
שכל השריטות שבעולם
שוות אותה
והעולם ימשיך כרגיל, והטבע עוד יפרח
והיא תישאר היא, יצור פלאי
ואני אשאר אני
ואני רק אביט אל השמיים
אדמיין את החלל
ואמשיך, ואטוס לי בחלומותי
(ועוד יגיע היום, שהחיים יהיו שלווים, וקול ניפוץ של זכוכית כבר לא יקפיץ.
ואדם שבור ונפש חבולה, ימצאו מקום בו הם יחיו בהשלמה
ולא נצטרך להילחם על כל נשימה.)