בסוף אתה שם לבד בלילה חשוך.
בודד, נטוש.
הלב מתחיל להסדק ומזדחל הכאב.
הדמעות עולות מטשטשות את הראיה.
אבל אתה לא נותן להן לצאת.
דוחק, סוגר, אוטם ומשתיק.
מתנתק מכל הכאב.
סותם את הלב עם סלוטייפ.
וכך עובר לו הזמן
והסדק בלב הולך וגדל.
עד שיום אחד הסלוטייפ נקרע לגזרים.
משאיר אחריו שריטות, חללים וצלקות.
הלב התנפץ לרסיסים.
ועד אז אתה צריך לדאוג שיהיה שם מישהו שיאסוף.
מישהו שיניח לך יד על הכתף.
יסתכל לך בתך העיניים.
ינגב את הדמעות ויתן חיבוק.
יתקרב קרוב קרוב וילחש שהוא כאן.
![]()









