(מדגישה שוב- מאד. אין ילדים, מצפים זמן לא קצר, ועם הסטוריה לא מעודדת).
ומקווה שתקראי את דבריי באהבה שהם נשלחים אליך
ובהזדהות העמוקה עם רגשות הרצון, והאכזבה, והקריעה הפנימית
אני מרגישה מההודעה שלך שנפגעת,
ואני מבינה למה.
אבל אני מבינה גם את התגובות שנשלחו לך, ומקווה שזה בסדר לנסות להסביר.
יש שתי צורות פריקה,
יש פריקה שמביעה את הכאב שלך, את הקושי לראות את היש גדול שמולך, כהריק שלך כ"כ זועק.
שרשורים כאלה קיימים פה לרוב,
גם שלי
וגם שלך
והם מקבלים המון תמיכה ואהבה והכלה.
אבל-
פריקה שכוללת בתוכה ביקורת,
תביא בתוכה תשובת נגד.
כי הביקורת היא כלפי החברה כולה.
היא כלפי כל אישה ואישה פה שיש לה ילדים.
שמעזה להראות אותם לעולם.
יש כאלה שמסכימות עם הביקורת, ויש שלא.
אוטומטית התגובות יהיו פחות מכילות.
אם היה מגיע רק הכאב שלך,
בלי להסביר כמה בנות הכיתה לא בסדר-
בטוחה שלא היית מקבלת ביקורת.
(אגיד בסוגריים שאני לא מסכימה איתה,
שמי לא מכיר את ההסטוריה שלך, לא מסתכל על אישה שנשואה שנה וחצי כאישה מאותגרת.
הפוך,
להתסכל על אישה שמצפה שנה וחצי כמאתוגרת - זה לממש את מה שאת מציגה ככ"כ גרוע, שהחברה מצפה ממך לילד ומסתכלת עליך כבעיתית.
אז לא, אולי יש הרבה אנשים שלא מסתכלים עליך כך. שחושבים ששנה וחצי זה סביר והגיוני, ולא חושבים שהם צריכים להיות רגישים.
ושיש המוןןןןן נשים מצפות שאם רק מסתירים מהן מעט- זה פוגע בהן הרבה הרבה יותר. שרגישות בשבילן היא חברה שלא חוששת לספר על הריון ולהשוויץ בילדים.
ככה שבלי להסביר לחברה במפורש - אף אחד לא ידע איך להתיחס אליך).
מקווה שתקבלי את תגובתי בהבנה,
כותבת מתוך הזדהות גדולה עם הקושי,
מאחלת ומתפללת בשבילך לבשורות טובות במהרה
