כשהאדם מאבד את הטעם
מתייאש מהכוחות של עצמו
עליו לפנות לשמיים
יש שם מי שמקשיב רק לו
ואז הוא בלי לדעת כלום
אדם מקבל מענה
רצונות חדשים

מילוי וקידום
תקוות לעתיד טוב ושונה
אחר כך הוא שוב נופל
שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
מרגיש ריקנות מחומר, מרוח
בקושי סוחב את עצמו.

כל השערים ננעלו
חוץ משער הדמעות,
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי.

והוא נופל כבר בלי חומר דלק
הכל ריקני וזר
גם בעבודה
גם בתוך הבית
מרגיש מבפנים שום דבר
לפעמים מעדיף את החומר
לפעמים את הרוח
אך גרוע מכל, כלום.
רק רוצה לנוח
רק רוצה להתרסק

וליפול
ועברים חודשים של טוב ורע
הבלבול רק גובר וחונק
עד שאין כבר מוצא
מתוך הביצה
הוא קם ובוכה וצועק.

כל השערים ננעלו
חוץ משער הדמעות,
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי.

וזה לא בכי מערפול ידיים
פשוט האדם כבר מבין

שלבד אי אפשר
צריך מינימום שניים
וכך מתגלה אלוקים
ואז הוא בונה לו כתר
כי זאת מטרה עליונה
הוא מתחיל להבין שהכל תלוי רק בו
ובחברה הנכונה
מצד אחד זוכה לכתר
מצד שני לשפלות של עצמו
אין כלום בעולם הזה
רק הבורא
אדם מאמין בכל דבר כשרע לו.

כל השערים ננעלו
חוץ משער הדמעות,
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

כל השערים ננעלו
חוץ משער הדמעות,
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי
כל השערים ננעלו
חוץ משער הדמעות,
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

.

()

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)