״...ראה כי אבשלום חזקה יש לו על תחום אחד, וממנו עשוי הוא למשוך כוחו. כיוון שאצלו הפנקס וידו הרושמת - מתכוונים הכל להפיק את רצונו, ומכל מקום, מחשבה חדשה מתערבת בדעתו של כל עושה מן העושים, כיצד ייכתב בספרו של אבשלום. הווה אומר, אפשר לו לאדם למשוך בקולמוסו ולהנהיג את העולם״. 

״...ומיד נפטר ינאי מעל אבשלום בלא מילה יתירה, אך בלב שניהם נותר שיור כלשהו, מאותם שדרכם להחמיץ ולתפוח״. 

תענוג. 

ואם אתה כל כך אוהב עברית יפה ותקנית

אז תקרא עיתונים של פעם-

הצבי, החבצלת.

ככה אלידע בר שאול אמר פעם בהרצאה- שפשוט לקרוא ולהתענג.

ויש עוד כמה סופרים טובים שכותבים ככה-

ראובן טבול, הרב חיים סבתו, והרב ליאור אנגלמן- מדוייק במילים של ימינו.

אני לא חושב שהייתי נהנה במיוחד מטקסט שהייחוד שלו הוא בעיקר עברית יפה ותקנית. במקרה הזה זה הרבה מעבר לזה. 

זאת היכולת הזאת לתפוס ולמסגר ניואנסים עדינים של החוויה האנושית / של המציאות וכל זה בשפה יפה ופיוטית כל כך.

אבל זה גם לא רק זה. זאת לא סתם שפה יפה ופיוטית, זאת שפה יפה ופיוטית השזורה ממש על כל צעד ושעל בביטויים / שיבוצים / רמיזות / פרפראזות מכל מרחבי התורה שבכתב ותורה שבעל פה. ממה שזכור לי משה שמיר הוא לא היה אדם דתי, אבל הבקיאות שלו המשתקפת מהספר הזה היא פשוט מרשימה. בוא נגיד שאני משתמש לא מעט בגוגל בצמוד לספר הזה. 

סתם דוגמא מקטע שקראתי לאחרונה - ״משימים עצמם אלים ונוהגים כבהמות״, בהתחלה חשבתי לעצמי ״איזה ניסוח משובח. אהבתי״ אבל אחרי כמה שניות של מחשבה משהו פה הרגיש לי מוכר, ואז נזכרתי בגמרא הבאה

״אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה״ (בבלי חולין ה ע״ב). 

ואחרי שגיליתי את המקור והשוויתי את העיבוד למקור זה הרגיש לי עוד יותר יפה, ממש כחומר ביד היוצר. 

שבלקרוא טקסט ולהבין שיש כאן רמז שמוביל הלאה לעוד דקויות.

תהנה

ואתה מכיר עוד סופרים או ספרים כאלה?

אני קורא בעיקר ספרי עיון, מדי פעם קורא ספרות, וגם זה במנות קטנות כל פעם כמו ציפור 

״בשורת הולדת לו בן לא היה בה כדי לפקח מעליו את גל דאגותיו״ 

והמקור לזה:

״מי שנפלה עליו מפלת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל.

מצאוהו חי, מפקחין עליו.

ואם מת, יניחוהו.״. (יומא פרק ח משנה ז) 

קראתי מעט ספרים של משה שמיר והיו יפים, לא נקיים.

אולי תדע ותזכיר לי:

יש שיר של רחל המשוררת בו היא כותבת על מותה הקרב. היא כותבת ש"לא נפנפו בסודר" או משהו כזה, וזה לקוח מהסנהדרין שכשגזרו דינו של מישהו למיתה, היה יכול לבוא עד ולנפנף מרחוק בסודר כדי לעצור בעדם מלהוציא לפועל את גזר הדין. משהו כזה. פעם מצאתי את השיר אבל לאחרונה חיפשתי שוב ולא מצאתי.

אחד האמצעים הספרותיים / האמנותיים היפים בעיניי היא אירוניה מושחזת וחדה אך מוסווית, כזאת שבקריאה שוטפת ורגילה לרוב היא תתפספס ותתגלה רק בתשומת לב ובמחשבה בוחנת. 

״העמק בלבו שמורה היתה יראת כבוד ליוונים אלה ולחכמתם במלחמה ובמלכות.

בעיקרו של דבר, על מה נשענה אמונתו בנצחון, אם לא על סברה שבלבו כי אין הוא יווני גרוע מהם וצבאו צבא של מוקדונים הוא..״. 

לכאורה סתם עוד קטע מתוך סצינה שלמה, שבקריאה שוטפת ורגילה עוברים עליו בחטף בלי לחשוב בכלל שיש כאן משהו מיוחד, אבל כל זה משתנה אם רק מציבים בקדמת התודעה את הנתון כי מי שהדברים אמורים בו - ינאי המלך - היה *חשמונאי* (ושלא נדבר על זה שהיה גם כהן גדול). 

ואם כבר אירוניה מושחזת וחדה אך מוסווית. דוגמא יפה מאוד ששמעתי בשיעור בשבוע שעבר:

״ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגא סריס המלך שמר הנשים ונתון תמרוקיהן״. 

לכאורה עוד פסוק מתוך המגילה שאפשר לקרוא אותו כל החיים בלי לשים לב לשום דבר מיוחד. אבל כל זה משתנה כאשר מציבים לידו את המקור הבא עמו הוא מתכתב

״יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע״. 

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.