ללמד להגיד לא באמת. (ולא הכוונה להגיד שאם מישהו עושה משהו לא נעים להגיד לו מספיק, אלא)
אם חבר מזמין לשחק יחד והילד לא רוצה, להגיד הוא לא רוצה הפעם
אם סבתא רוצה לתת לו ממתק או מתנה ומבקשת חיבוק או נשיקה והילד לא רוצה, להגיד יפה, אמא, הוא לא רוצה לתת חיבוק ואצלנו בבית לא נותנים חיבוק תמורת ממתק (או כל דרך אחרת שתגרום להבין את הרעיון באופן מכבד)
אם הילד אומר די לאחד האחים שמציק ונכנס למרחב האישי, להרחיק את המציק ולהגיד שהמילה די (או מילה מוסכמת אחרת) היא קו אדום שצריך לכבד
אם ילד רוצה להתכרבל או לתת נשיקות ואני לא בעניין, להגיד הפעם לא מתאים לי, אני אזמין אותך בהזדמנות קרובה כשיהיה לי נעים.
שהגבולות האלה ישמרו ויכובדו.
דבר נוסף, חוזרים ואומרים שקורבנות הם לא הילדים היותר יפים, או מתלבשים בדרך מסוימת, אלא החוליה החלשה בחברה שקל לפתות בתשומת לב ומתנות. ושילדים שכתוב להם על המצח 'אני מספר להורים!' או 'יבואו לחפש אותי אם אאחר ב10 דק' וכדומה, הם אלה שתוקפים מתרחקים מהם. אז שהילדים יקבלו תשומת לב, ותהיה איתם תקשורת מאפשרת לשתף בכזה דבר.
וההורים יודעים איפה הילד נמצא, והוא חייב לדווח אם הלך לתחנה אחרת ממה שהודיע, ולמי אפשר להתקשר כדי למצוא אותו גם אם לא בעצמם מעבירים אותו ממקום למקום.
יש זמנים מועדים לפורענות כמו שבת בצהריים שהמון מבוגרים נכנסים לשנצ והמרחב יותר סטרילי.
בקרב נוער יש זמנים מועדים לפורענות כמו שעות הלילה בליל שבת וחופשים (ולא רק), מדורת לג בעומר, פורים...
דבר אחרון, לזהות סימנים שיכולים להעיד שהילד רוצה לשתף משהו שלא נוח לו ממנו. זה כבר כל הורה צריך להכיר את הילד שלו, ולא תמיד ערניים מספיק לתפוס את זה מיד, אבל המודעות יכולה לקצר הרבה מאוד סבל.
דוגמאות: ילד זז בחוסר נוחות בבית ממקום למקום במצב רוח משונה ולא מצליח לעשות דברים שאמרו לו.
ילד מסרב ללכת לישון בצורה לא אופיינית (יכול להגיע אחרי התנהגות שציינתי בשורה הקודמת במשך השעות שלפני השינה)
ילד מסרב ללכת למקום שאמור להיות לו בו כיף. לפעמים גם בגיל שזה לא קורה בכלל, יקרה שהולכים לאותו מקום והילד ייצמד לאמא או אבא בתוקף ויסרב ללכת בלעדיהם.
ילד שלא מוכן ללכת לבית ספר ובדרך כלל הולך בשמחה (זה יכול להיות מיליון סיבות, ממש לא דוקא סביב פגיעה, אבל חשוב לתת לילד תחושת ביטחון ולהתערב באופן שיניח את דעתו כדי שיחזור ללכת בשמחה).
ילד מדווח על כאבי בטן חוזרים ונשנים ונשללה סיבה רפואית, לפעמים יופיעו כשצריך ללכת למקום שבו מתרחשת הפגיעה.
ילד גמול נקי שחוזר לפספס/ חולם חלומות רעים ומתעורר בבהלה. ועוד סימנים נפוצים שמעידים על טראומה אפשרית.
ודבר אחרון, בנושא האמון באנשים וכמה לסמוך- אני יותר בגישה שלא צריך כל היום להזהיר ילדים, ולנסות בעצמי להיות עם עין פקוחה, ולא לאפשר נקודות תורפה משמעותיות בלו"ז. ואם יש נקודות תורפה שאי אפשר בלעדיהן, לראות איך אני מפזרת סביבי וסביב הילד את המידע שאני אדע אם יקרה משהו. נגיד, אם הילד מאחר הביתה לשאול בקבוצות רלוונטיות אם מישהו ראה ולצאת בעצמי לעשות סיבוב במקומות שיכול להתעכב בהם (בית הספר, מגרש, גני שעשועים). להיות בית שבו יש זמנים שלא יוצאים לחברים ומקפידים על זה, או שאם רוצים חברים בשעות מסוימות זה רק אצלנו או רק בזמנים מוסכמים ואצל חבר ידוע מראש וכו'.
ודאי תקשורת טובה ומכילה שלא יפחדו לשתף גם בארוע מטלטל.
האזהרות אצלי יגיעו רק לפני מקרים ספציפיים מועדים לפורענות: טיול עם שינה מחוץ לבית, שינה מחוץ לבית בלי טיול וכד'. ולתת לילד דרך פעולה אם קורה משהו חריג. לדוגמה בטיול למי לפנות, מה להגיד בגדול, ולציין שאם יהיה צורך לא לשמור על השינה שלי, אני מעדיפה לקום באמצע הלילה לקחת את הילד שלי למקום שירגיש בו טוב מלישון כל הלילה ולדעת בבוקר שהוא סבל בשקט.
ותפילות.
ולסיום, זה נושא שלמרות כל הפירוט אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את האיזון שהוא דורש, (ולא שמישהו הבטיח לי שזו דרך מושלמת ואף אחד לא יגע בילדי) ובסוף- יש מציאות שלא תהיה בשליטתנו (אולי המצב היחיד שלא, הוא רק אם ניצמד לילדים שלנו 24/7 ואז נאבד שפיות כולנו), וישאר לנו לסמוך על הקדוש ברוך הוא שומר פתאים.
מקוה שהועלתי
ובאמת עושים שינוי עם הילד שלנו...