בס"ד
מזל טוב. אחרי שנתיים של בחירות סוף סוף יש לנו ממשלה מסתמנת בישראל ואפילו מנהיג חדש - גדעון סער. על פי סקרים שפורסמו במהלך הימים האחרונים, שמחו הפרשנים לספר לנו שלגדעון סער ישנה אפשרות להרכיב ממשלת 62 (+-, תלוי באיזה סקר מדובר) ולהיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.
אבל אז מסתכלים על המספרים וכשעושים חישובים מגלים מי מרכיב את הקואליציה של סער. על פי סקר כאן 11, לדוגמה, זה יראה כך: תקווה חדשה, ימינה, יש עתיד, הישראלים, ישראל ביתנו וכחול לבן. כך הגענו ל62 מנדטים. אבל האם ימינה תוכל לשבת בממשלה אחת עם מפלגת הישראלים? האם לפיד יוכל לשבת בממשלה אחת עם סמוטריץ'? את השאלות האלה כבר לא שואלים, העיקר שאפשר לחגוג.
אם בכל זאת נלך לכיוון של האפשרות הזאת, היא נשמעת די מוכרת. היה זה אביגדור ליברמן שכבר מספר שבועות פונה לראשי הסיעות ומבקש מהם לסגור גוש 'מרכז ציוני וליברלי' - ללא נתניהו, ללא חרדים וכמובן ללא ערבים. ליברמן נימק את הפנייה שלו וכתב "בעוד דור וחצי, בשנת 2065, המגזר החרדי והערבי יהוו את הרוב באוכלוסייה. משמעות הדבר שגם רוב נבחרי הציבור יהיו נציגי שני מגזרים אלו עם כל המשתמע מכך". בהמשך מוסיף ליברמן "המסקנה היא שהרוב הציוני המורכב מהציבור החילוני, המסורתי והציונות הדתית, מממן את חיסולה של מדינת ישראל כמדינה ציונית וליברלית, ולכן, הקמת קואליציה ציונית וליברלית היא צורך השעה".
כמובן שעצם העובדה שאלו הרצונות של ליברמן, שגם רוצה להתמנות להיות שר האוצר הבא של מדינת ישראל, לא מחייב שעל בסיס זה תקום ממשלתו של סער. כאשר אנו מוסיפים לכך גם את העובדה שהאיחוד הלאומי לעולם לא תצטרף לממשלה שאלו קווי היסוד שלה, אנחנו רואים שאחד משני הצדדים יצטרך לזוז הצידה. כך שממשלה לא תהיה כאן, נכון לנתונים אלה, כמובן.
יתרה מכך, אם אנחנו מסתכלים על סקר מעריב שפורסם בסוף השבוע האחרון, כחול לבן כלל לא עוברת בו את אחוז החסימה, מה שאומר שבשביל הקמת קואליציה בראשותו, יצטרף סער לקחת איתו את מפלגת מרץ. בעבר טען ליברמן שהם כלל לא ציונים, היום למען המטרה הנעלה להעיף את נתניהו הוא מוכן לשבת גם איתם. אבל זה שליברמן מסכים זה נחמד, אבל גם פה לא נראה שהאיחוד הלאומי יכנסו לממשלה כזו, גם אם מתן כהנא ובנט חוזרים על כך שבממשלה שלהם הם מוכנים לקבל את כל המפלגות הציוניות כולל את מפלגת מרץ. כל עוד זונחים את האידיאולוגיה משני הצדדים, חשוב לציין. מה גם שגדעון סער בעצמו רמז בתחילת השבוע אצל קרן מרציאנו בחדשות 12 ששותפות עם מרץ להרכבת קואליציה, לדעתו זאת אופציה לא אפשרית.
אחרי שאמרנו את כל זה, נחזור כעת לסקר של כאן 11 ונשחק מעט עם המספרים. נתניהו + ימינה + החרדים = 57 ומנדטים. זאת אומרת שחסרים להם ארבעה מנדטים בלבד להקים ממשלה. בצד יש לנו את ארבעת המנדטים של בני גנץ שכבר שבר את המילה שלו וישב תחת נתניהו. גנץ לא בא לכנסת בשביל לשבת על ספסלי אופוזיציה ולהסתובב בוועדות. הוא בא בשביל תפקיד, ואם נתניהו ייתן לו להמשיך לכהן כשר הביטחון יחד שר נוסף ויו"ר וועדה, אפשר לקחת בחשבון את האפשרות שנתניהו יוכל להקים כך ממשלה.
במקרה כזה, כאמור, גנץ יקבל תיק ביטחון וסביר להניח תיק קטן נוסף בנט יקבל בריאות, תחבורה, משפטים ותיק כלכלי בכיר כזה או אחר, כך שיהיה בעמדה משפיעה והוא לא יוכל לסרב. החרדים יקבלו את התיקים הרגילים שלהם, וחברי הליכוד יתחלקו במספר רב של תיקים נותרים ובכך מרגיע נתניהו את המורדים העתידיים. את התרחיש האפשרי הזה אף אחד לא יטרח לבדוק, גם אם הוא לא פחות הגיוני מסמוטריץ' וחולדאי בממשלה אחת.
ארץ, עיר - דומם.
ראשי עיר שמוצאים את עצמם בפוליטיקה הארצית זה כבר לא חדש, אבל נראה שבבחירות האלה התופעה הזו עולה מדרגה. יש ראשי ערים כמו השר מיכאל ביטון (ירוחם) או ח"כ ניר ברקת (ירושלים) שסיימו את כהונתם בעירייה, פינו את הכיסא לבא אחריהם, והמשיכו לקריירה פוליטית. אחרים לעומת זאת, אצה להם הדרך תוך כדי כהונתם, נוצרת להם הזדמנות לרוץ לפוליטיקה הארצית והם מנצלים את ההזדמנות הזאת.
בסבב הבחירות הרביעיות שישראל נמצאת בה, מתמודדים נכון לפרסום שורות אלו שני ראשי ערים. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי שעומד בראשות מפלגת 'הישראלים, וראש עירית אילת מאיר יצחק הלוי שמתמודד במסגרת מפלגת 'תקווה חדשה' וצפוי להתמקם בעשירייה הראשונה. המשותף לשניהם זה שלמרות התמודדתם בבחירות הארציות, דבר שדורש זמן רב והשקה מאומצת, הם לא התפטרו מתפקידם בעירייה, אלא הם מתכוונים להחזיק בו עד כניסתם לכנסת.
הגדיל לעשות חולדאי וכבר בהודעה על כך שהוא צפוי להקים מפלגה חדשה, הוא דאג להדגיש שהמטרה שלו היא לא לשבת בספסלי האופוזיציה ולהיות חבר בוועדה זניחה, אם הוא לא יגיע לכיסא ראש הממשלה או לתפקיד בכיר, הוא מתכוון לחזור לתפקידו כראש עיריית תל אביב. וודאי שניתן להאמין לו שהוא רוצה לשרת את מדינת ישראל בצורה המיטבית ולכן המטרה שלו היא למצות את עצמו בתפקיד הבכיר ביותר אליו הוא יכול להגיע, אך עם זאת נשאלת השאלה האם זה מה שמגיע לתושבי העיר?
הרי כאמור, בסופו של דבר לרוץ לכנסת דורש זמן יקר ומאמצים רבים. אומנם בימי הקורונה לא יהיו חוגי בית או סיבובי שווקים בשוק, אבל עדיין זמן רב הולך לישיבות אסטרטגיה ארוכות, ראיונות שונים באולפנים, בניית מטה וכוורת ועוד עיסוקים רבים. כל זה עושה ראש העיר במקום להתעסק בעניינים שעל סדר היום ובצרכים של תושביו.
כמובן שעל פי החוק זה מותר, ואין בזה שום פסול. האמת היא שראינו גם תופעה הפוכה של חברי כנסת שנשארים בתפקידם ומנסים להתמודד על ראשות עיר כזו או אחרת. כל עוד מדובר בח"כ מן השורה, אז זה פחות נורא, אבל כאשר מדובר בשר או בסגן שלו שזונחים את ענייני משרדם לטובת משרה חדשה, זה כבר מתחיל להיות בעייתי. כאן לא צריך איזה חוק צינון כפי שיש לרמטכ"לים ולבכירים אחרים, מספיק לחוקק חוק שהאזרחים פה לא יכולים לבוא על חשבון האזרחים האחרים. ראש עיר רוצה להתמודד לכנסת, ברוך הבא, אבל תפנה את מקומך.
הערה לסיום
הכתבת הפוליטית עטרה גרמן פרסמה ביום שישי במקור ראשון כי בימינה עצמה עוד מדשדשים. לדבריה, המפלגה טרם פרסמה שמות חדשים שישובצו ברשימה, וצוות שהחל את העבודה על הקמפיין התפזר לאחר כשבועיים בשל חילוקי דעות. מאז פורסם והוכחש ששמואל אבואב, שהיה מינוי של בנט בתפקיד מנכ"ל משרד החינוך ואיש מפלגת העבודה בעברו, בדרך להצטרף לרשימה. אבל עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבנט חוזר פעם אחר פעם, מערכת בחירות אחת אחרי השנייה, על אותן הטעויות בדיוק. נוסק בסקרים ונפגע בקלפי. שווה ספר שני בסדרת 'איך מנצחים את המגיפה'.
