מתוך שיעור של הרב אלחנן סמט:
מלחמת עמלק והקריאה לשלום - דברי הרמב"ם בהלכות מלכים
בפרק שישי מהלכות מלכים (הלכות א-ד) כתב הרמב"ם:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר (דברים כ', י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה, והרי הן למס… ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות.
ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם. ואין הורגין אישה ולא קטן… במה דברים אמורים, במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות. אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר (שם פסוקים טו-טז) "כן תעשה לכל הערים הרחקת… רק מערי העמים האלה… לא תחיה כל נשמה", וכן הוא אומר בעמלק (דברים כ"ה, יט) "תמחה את זכר עמלק". ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו? שנאמר (יהושע י"א, יט-כ) "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי ישבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה. כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם", מכלל ששלחו להם לשלום ולא קיבלו.
דברי הרמב"ם הללו במה שנוגע למלחמת עמלק נראים במבט ראשון מפתיעים ביותר: לפי דעתו, במה יש לפתוח את קיום מצוות מחיית עמלק? בקריאה לעמלק לשלום! ומה אם יסכימו להשלים עמנו (בתנאים הקבועים לכל אויב שישראל באים להילחם עמו)? אז "אסור לשקר בבריתם ולכזב להם"! אולם התורה הרי ציוותה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", וכיצד תתקיים מצווה זו בנסיבות אלו? על כך עונה הרמב"ם שהכתוב הזה "אינו מדבר אלא באלו שלא השלימו". בדברי הכסף משנה ישנה תוספת ביאור: "שאם קיבלו עליהם שבע מצוות, הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק, והרי הם כבני נח הכשרים".
כיצד הגיע הרמב"ם לדברים אלו (שלא מצאנו מי שיחלוק עליהם במפורש)? מצוות מחיית עמלק אמנם נראית כמצווה מוחלטת, ללא כל תנאי וללא שיור. אולם גם מצוות הקריאה לשלום לפני שפותחים במלחמה אינה מבדילה בין מלחמה למלחמה, ואם כן אף היא מחייבת ללא כל תנאי ושיור, וכמו שכתב הרמב"ם "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום".
סתירה זו חייבים ליישב באחת משתי דרכים: אפשר לצמצם את מצוות הקריאה לשלום ולומר שאינה חלה על מלחמת עמלק, אך אפשר לומר ההפך: מצוות המלחמה בעמלק נאמרה רק לאחר שהקריאה לשלום הושבה ריקם.
אמנם במה שנוגע למלחמת עמלק לא נמצאת ראיה באיזו מבין שתי הדרכים יש ללכת. אולם במה שנוגע לסתירה הדומה - זו שבין מצוות הקריאה לשלום למצוות החרמת שבעת עמי כנען - ישנן ראיות, הן מספר יהושע והן מדברי חז"ל, שמצוות הקריאה לשלום חלה גם על המלחמה בהם. מעתה מתברר שמצוות הקריאה לשלום היא אכן מוחלטת, ואין בה הבחנה בין מלחמה למלחמה. אם כך הדבר, מדוע יהא דינה של מלחמת עמלק שונה מזה של מלחמת שבעת עמי כנען? מסתבר שבשתיהן חובת החרם חלה רק לאחר הקריאה לשלום. ואכן, הרמב"ם משווה ביניהן לאורך כל דבריו.
משמעות דברים אלו היא מרחיקת לכת מבחינת השאלה שבה פתחנו עיון זה: מצוות מחיית עמלק אינה מכוונת לרדיפת עם עד להשמדתו כליל, בדרך שאין לו מנוס מגורלו. אדרבה: עמלק נקרא לעשות שלום עם ישראל. רק כשהצעת השלום נדחית על ידו, ומתחוללת מלחמה בינו לבין ישראל, חלים עליו חוקי מלחמת החרם, כמקובל במלחמות חרם במקרא.
