שבגלל שכביכול אנחנו לא מרגישים ואין לנו רגשות- הכל קל לנו יותר.
אין להן מושג...
הן רגילות לשתף, לספר, לחלוק חוויות, רכילויות וסיפורים.
ואנחנו?!
אנחנו נעים כעדר
הולכים אחר זכר האלפא התורן
מנסים לשאוב ולו קצת מקסמו,
מחיוכו הכובש או כישרונו הספורטיבי
מיכולתיו החבריות כביכול וכישרונו כ"מלך התיכון"
נעים סביב עצמינו
במעגלים אינסופיים...
מה אנחנו כבר מבינים על שיתוף?
על התמודדויות חברתיות ביחד?
על לחלוק חוויות על גדילה והתפתחות
ועל לשתף בכלל?
אנחנו נעים יחדיו כביכול
נכנסים בזה אחר זה אל תוך מאורת הארנב המדומיינת
מתכנסים חזק חזק לתוך הקונכיה שלנו
וליתר ביטחון מציבים גם דרקון יורק אש בכניסה-
להרחיק פולשים ( לא) רצויים...
אז לכתוב רגשות? להביע תחושות במילים?
לספר לך איך אני מרגיש עכשיו
כשאני חושב עלייך?
עליי?
עלינו?!
מאיפה להתחיל?
שלא לומר... מאיפה להמשיך?
כמו מים שאין להם סוף
נעים ללא הרף
"כל הנחלים זורמים אל הים,
והים אינו מלא..."
אף אני מחפש
להרוות את צימאוני העז
הכוסף, ומתאווה, ומשתוקק
אלייך.
"מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!
איפה זה כואב?!"



