ככ הרבה יש לי עוד לתקן. ככ הרבה.

נעזוב לרגע את המידות הרעות שבי, את המעשים הלא טובים. נניח את זה רגע בצד. נניח רק לרגע מאחורה את כל מה שאני עוברת.

היא ישבה מולי,בוכה.

ואני עומדת,עם הפוזה הזאת, ש,וואלה לא מזיז לי מילה ממה שאת אומרת. עם השפת גוף המגעילה הזו, עם הדיבור הדוחה.

והיא עם דמעות, עם כאב איום.

והיא צועקת מקירות ליבה-

"ולא אכפת לך ממני?! את לא תהיי מוכנה לעשות כלום בשבילי?!"

ואז,בשקט,

"לא תהיי מוכנה לוותר,קצת, כדי שאני אהיה שמחה?"

ומבחוץ היה נראה, שלא אכפת לי בכלל, ואני שמה עליה פס, ושהבכי שלה לא נוגע בי, ושבשבילי הסיטואציה הזו ממש תינוקית.

והאדישות,האדישות הבלתי נסבלת שלי. המבט האטום שלי.

אבל מבפנים, אוי טאטע מבפנים, אלף אנחות ונהרות של דמעות לא יכסו על איך שהתנהגתי... בפנים,אני ככ בוכה. ככ לא רוצה להתנהג ככה. ככ רוצה לרדת מהעץ הגבוה הזה שטיפסתי עליו תוך רגע, ככ רוצה להתנצל בדמעות חרטה, ולהגיד לה שהיא ככ חשובה לי.

עד שאני מוכנה לוותר.

על הכל.

אילו רק היה לי אומץ.

טאטע, למה אני כזאת למה.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)