אבלאבל 

מפחד\ת מהרגשות שלך, ומנסה ל"הדחיק" אותם.

(לא עשיתי דוקטורט (ככה הציונים כותבים?) בפסיכולגיה. סה"כ אחד מסכן בן 14 עם שכל מעוות שרואה הכל במשקפי פסיכולגיה. (מעצבן!!))

זה פשוט שיש לך על מה לבכות אבל את לא מצליחה.. מין אטימות כזה.. 

(אם קרה לי אותו דבר..)

וממה אני בוכה? מתסכולים, מאכזבות... כל מיני..

כן.. היו לי כמה פעמים אבל ממש בקטנה ב''ה (גג שבוע וחצי) ועדיין זה היה מעצבןן הרגשתי כזה אדישהה

אם בא לך פירוט וכו' אז בפרטי.. (אני כבר מנוסה בתחום) 

ו.. אני בוכה כמעט מכל דבר שמגיע בעוצמות.. (שמחה, געגוע, עצב, תסכול)

ובד''כ זה מגיע בעוצמות..

נכון @דוס בדם?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

 לא? אתה יותר מבין ממני בתורתו...

(אני לא דת"ל... ששש...)

גם ככה אתה דת"ל
לייט
לאומי
וכו'
מה זה משנה כולנו אחים

והמ"י ודפח"ח. 

בסיידר
אנחנו עדיין אחים אל תדאג
כל ישראל וכו'
 

או שזה היה צחוק?

בכי של הבנה
בכי של בן אדם שנפגש עם הגודל והטוהר האמיתי

אני ילדה שבוכה בוכה הרבה מיסיפורי צדיקים מסתם סיפורי פעולה .. שיש פיגוע כל דבר

בגלל זה זה מוזר לי שאין דמעות שהרגש קצת נסתם..

אין כזה דבר לבכות, אין שיחרור, אין הקלה

זה מתסכלללל

אם באלך אפשר באישי

גם התקופות האלה הן חלק מהבניין הרוחני של האדם...
בכללי, לחזק את הצד של הרגש בכל דבר (לא להגזים, אבל להשתדל)
בד"כ, זה מגיע מתישהו, בעז"ה בקרוב

אבל אני בת בנות לא אמורות להיות בכייניות כאלה ..?

אבל וודאי שיש תקופות ויש תקופות...
זה מאוד משתנה מאדם לאדם, ולכולם יש רגעים של התרחקות מהרגש....

שאת את תמיד,
לא משנה מה...
(אסור לאף אחד לא לאהוב את עצמו, זה לא טוב בכלל...)

אני אשנה את הלשון:

יואו...
את לא קולטת...
את הכי חייבת לאהוב את עצמך
זה פשוט קול...
אחד המגניבים
משהו מטורף!


ככה יותר טוב?

יש אנשים שנעלבים שאומרים להם שהם נשמעים פסיכולוגים

אבל זה חמוד פסיכולוג קטן

החלק המודגש בסוף הכי רלוונטי... מי שרוצה מקורות לכל פסקה שיבקש...

אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת. כשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו. יאבד את הכשרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אף על פי שיהיה בעל שכל גדול. ואין צריך לומר שאם ישתקע ברגש לבדו יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת. רק תכונת המשקל השוה, המאזן את השכל עם הרגש, תביאהו לידי הצלה גמורה. מובן, שעם זה צריך להחיות תמיד את התכונה המעשית, והחוש החברותי הישר.


העדן של ההכרה השכלית, יש לו צורה אחרת, והעדן של ההרגשה הנפשית גם כן צורה אחרת. הראשון גדול הוא באיכותו, ואינו כל כך עמוק בפילוש החיים, והשני איננו כל כך בעל איכות גדולה, אבל עמוק וחודר. וכשהנשמה מתעלה, מתרכבים שני העדנים יחד, ואין קץ ושיעור לעשרם ולרוייתם המלאה, לעדנות אצילותם. ולאורם הבהיר והמזוקק.


הרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה, אלהים, מלאה היא תנובה וישות גם טרם אשר נפתר אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה. מה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא. אם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כי אם ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני. ועת ומשפט ידע לב חכם להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו, ולעבור על חלקת השכל לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה.


קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול. היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים גדולה. אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.


כל מחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל. ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו. אבל זיק התמצית השכלית שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא ייעף ולא יזדקן. האמת קימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה. כן הולכים הם חליפות החיים והמות בעולם הרגש. והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דור חדש, אחרי כלות הישן. מאורעות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כל הרוחות, אשר נתמכו בו ונתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל. אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כל כך מהר לעלות, לדעת כי זיק התמצית השכלית, אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקים הוא. כמו שאין התנחומים של השארת הנפש ותחית המתים מרפאים מיד את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשר ורוח. אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצא ממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים. וגם ימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמיד במסלתו המובטחת

קראתי תדברים האלה יותר מסוכמים בספר ניצוצות נראלי

רק שאחרי שאני לומד את הפיסקאות במילים המקוריות אני לא יכול לקרוא אותן בניצוצות...

(הבנת למה זה גורם לי לבכות?)

(ממ מההתחלה אבל לא רציתי להישמע מוזרה)

רק שסגנון התפלספותי קשה לי לקרא...

אבל בכל זאת הסגנון הזה קשה לי.

אבל זה הגיוני

אבל אם לומדים אוהבים את זה עם הזמן

את יודעת כמה אני מתפללת שאוכל לבכות- וזה לא מגיע?
הרבה זמן לא בכיתי.

 

כולם אומרות לי שאין דבר כזה לא לבכות ובלה בלה

הרוב לא
לפחות זה מה שכתבו פה

וודאי שיש
חוק הדתיים השלובים וזה

אתמול בלילה הרבצתי כול כך חזק לכרית, למיטה (לברזל) ואפילו לארון, רק כדי לבכות מכאב פיזי

כי אני כבר לא מסוגלתתתתת

אין מטרה לבכות! זה רק משחרר! את יכולה לעשות דברים משחררים אחרים במקום לפצוע את עצמך! (זה גם אסור הלכתית)
את ילדה מיוחדת, אני אוהבת אותך ואני לא חושבת שהייתי משנה בך משהו, תאהבי את עצמך כמו שאת! 

אנחנו קצת גנגסטריות קשוחות- אבל תראי את הצד היפה של זה, כשאחרות בוכות מפחד אנחנו יכולות לפעול,
כשאחרות בוכות מעצב אנחנו פשוט נחווה ברבדים אחרים, אולי לא מפותחות מספיק מבחינה נפשית אבל...

הכי חשוב זה שתאהבי את עצמך! את טובה! את חברותית! את מודל לחיקוי! 
הגיע הזמן שלא רק אחרים יראו בך את המעלות שלך, אלא שאת עצמך תשימי אליהם לב גם.

 

אבל מה לעזאל אני יעשה ב4 לפנות וקר בלי מחשב בלי אור בלי כלום, אפילו גם המילים ניגמרו לי

ניסחטו על הדפים (כתבתי איזה 8 דפים מפוצצים)

ואז את לבד, מתה לבכות לבורא עולם שיעשה איזה משהו

שאני יוכל  לעשות משהו, לזוז, או אפילו לברוח, רק ששהו יקרה

ושום דבר לא קורה, הכול שקט והנחירות אפילו לא ישתתנו

ובאלך למותתתתתתתתת

אני לא יודעת אם שמת לב עד היום למעלות שלך.
אם לא, הגיע הזמן שתשימי לב אליהן,
ושימי לב אל הנשמה שלך- תראי כמה היא יפה וטהורה.

אולי תעשי רשימה של נקודות טובות שאת רואה בעצמך?

אצלי זה מצבי רוח.. כשאני בתקופה שאני לא בוכה אני פשוט יודעת שלא משנה מה כנראה אני לא אבכה..

ואין למה לנסות.

חוצצמזה שאם את מרביצה לעצמך זה בכי מאולץ שנותן הרגשה זוועה- לא מומלץ

בכל מקרה, אל תרביצי לעצמך, בכלל. אף פעם..

את מסוגלת.

לא זכורה לי אף פעם שבכיתי והייתי בסדר עם זה, כשאני בוכה הדאגה העיקרית שלי זה להפסיק לבכות.

וזה ממש לא קורה הרבה, ניסיתי עכשיו לזכור את הפעם האחרונה שבכיתי ולא הצלחתי, אז אני משערת שלפני כמה חודשים או יותר.

ניסיתי לבכות פעם בטקס יום השואה בצפירה, אבל לא הצליח לי. וכעסתי על עצמי שאני מתרכזת בזה ולא בזיכרון עצמו. זה לפני לפחות שנתיים אם לא יותר, לא נראה לי ניסיתי לבכות מאז.

הרעיון שאנשים יראו אותי בוכה ממש לא מתאים לי, גם לא חברות, הורים, או לא יודעת מי עוד.

באופן כללי אני לא בן אדם רגשן, ברור שאני יכולה להרגיש רגשות, אבל זה לא קורה לי הרבה ויש מצב שאני רובוט.

וזה שיא הטבעי פשוט את בנאדם כזה

כמו שאני בנאדם רגשן ..

חוצמיזה אין כמו דמעות זה משחרר זה מוציא הרבה איכס..

ואני לא רוצה לבכות בשביל שיראו אותי פשוט בשביל להוציא תאיכס פשוט באלי לבכות לאקשור לאנשים שסביבי..

את לא רובוט! 

חוצמזה.. אפשר להרגיש רגשות חזק, לשמוח ולהתעצב ועדיין שזה לא יבוא לידי ביטוי בבכי.. 

יש לי חברה כזו ;) 

כשאני לא בוכה אני לא בסדר עם זה.. 

וכמו ששפרינצא כתבה, אין מטרה לבכות.. 

פשוט כדאי (לדעתי) שתאפשרי לעצמך.. זה אחלה כלי;) 

מה רע בלבכות?

(אח"כ כתבת שלא מתאים לך שיראו אותך, אוקיי, וכשלא רואים?)

כיום כחלק ממגמתיות ה'גמני יכולה' הפמניסטית, נשים רבות מנסות להוכיח את חוזקן וקשיחותן.
ומה לעשות, בכי נחשב בעיני הגברים כדבר חלש, לפעמים בכדי להשיג משהו הן יצטרכו להיות קצת יותר גבריות וקשוחות.
להוכיח שהן לא נשברות מהר, להוכיח שיש להן עמוד שדרה, להוכיח שהן יציבות וחזקות, בעצם מרדף אחרי ה'להוכיח להם'.
דבר אחד הן מפספסות, הן מקריבות את הדמעות שלהן רק בשביל שאיזה גבר לא יקרא להן חלשלושות...


(הוא לא קשור לחושבת בקופסא!)
(לא קשור למי שרוצה לבכות ולא מצליחה!)

אני לא מנסה להראות קשוחה או גברית אני פשוט לא אוהבת לבכות ולא רואה בזה שום דבר מנחם.

אם כבר את במגמתיות של לא יודעת מי לקטלג כאילו מישהי שמעיזה חס וחלילה לא להיות הכי רגשית ועדינה וחברותית איכשהו מתכחשת לעצמה וזה לא סוג אופי לגיטימי.

ברור שזה יותר נדיר, אבל למה שזה לא יהיה לגיטימי?

יש פעמים שהבכי הוא טוב ומשחרר ומטהר, ואז זה מצויין! אבל לפעמים (אצלי לפחות) הבכי חונק וקשה ומעיק ואני רק רוצה להפסיק אותו...

האף סתום בלי הפסקה, יש כל הזמן נוזלים שתקועים בעיניים, קשה לנשום, קשה לדבר, כל הפרצוף נהיה אדום מעוך ומכוער, ומרגישים מזעזע.

(ואם מישהו יראה אותך הוא יתחיל לדרוש הסברים 'מה הבעיה?' וצריך כמה שיותר מהר להראות נורמלי כדי שהוא יעזוב אותך בשקט.

זה היה רק למי שיגיד שבכי מנחם כי מישהו תומך בך, אבל גם בלי שמישהו רואה זאת הרגשה נוראית)

אז משום מה לא ממש בא לי לחוות את זה לעיתים קרובות.

את תראי כמו מישו שבכה 

לא אמרתי שצריך לבכות לייד אנשים או שזה טוב לבכות כן זה טוב תלוי מתי...

אני היתכוונתי שכואב הלב שבא לבכות נגיד חסושולם מישו נפטר.. והדמעות לא יוצאות או לא יוצא בכי..

לי ברוך ה' לא היו טרגדיות גדולות. ברור שיש דברים שקורים בעולם (וגם בבית כל מיני) אבל לא ברמה שאני מרגישה צורך לבכות.

את האמת שיש "נושאים אישיים" שאם אני אחשוב עליהם יותר מידי אני אתחיל לדמוע, אבל זה בדיוק הבכי הכי גרוע, אני סתם ארגיש מזעזע וזה לא ישנה כלום אז אין על מה להתייסר.

ושוב- לא בכיתי כבר חודשים, לא רואה את מה כ"כ טוב בבכי, וזה לא אומר שאני מקריבה משהו מעצמי כי לא אפשרי שבת לא תהיה רגשנית.

אני יסביר תצמי

אני מרגישה שבאלי לבכות ורוצה ונגיד שיש עלמה 

ופשוט לא יוצא..

זהו אנלא רוצה סתם לבכות באמצע החיים

יש תפיסה די מקובלת שהבכי הוא יעיל, משחרר ומטהר, מעניין לשמוע מישהו שקורא על כך תיגר.

וטוב, לא חושב שכל בכי מוביל למצד מזעזע כל כך כמו שתיארת בכישרון..

כי זה סימן שמה שאתה מרגיש בפנים חל גם על החיצוניות שלך וזה לא שני דברים שונים

אפשר גם לבכות משמחה..

הרעיון הוא להרגיש רגשות כ''כ חזק עד כדי בכי..

לא להתכחש לרגשות..

הבעיה היא שיש תקופות שסתם לא מצליחים לבכות ועל זה השרשור..

חוץ מהנקודה שאנחנו בוכים עכשיו. 

אנחנו לא בוכים עכשיו, רוצים לבכות

מרגישים אטומים כי לאמצליחים לבכות..

לא הבנתי? 

אתה לא חי בעולם הזה?

למה בעולם שאניי חיה בו יש פיגועים, ריגושים, אנשים שקשה להם, חולים, חתונות, לא התקבלת לסניף, קיבלתה 33 במתמטיקה ועוד

וכל זה עצוב\משמח\ועוד ועוד 

ואנשים שיותר בוכים יבכו גם מהדברים הנ''ל

אסתר הורגן

אהוביה

הפגנה

קורונה

סגר

בחירות

ועוד ועודד

אני לא שואלת אם אתה בוכה, אפשר להתרגש ולא לבכות, 

הכל מושלם לך בחיים?

כלומר אני פשוט לא רוצה לבכות

יש תפיסה כזו בעיני הנשים שגברים לא בוכים כי הם רוצים להרגיש 'גברים'- זה באמת ככה?
כלומר זו בושה לבכות ליד חבר? או שזה פשוט טבע של בנאדם?



כמובן לא חייב לענות.

לא הגבתי לך, סורי.

שתינו יודעות את זה מעולה.

אבל הם בחיים לא יצהירו על כך בראשי חוצות...

וגם כשהם בוכים, זה בלילה, בשקט, אל תוך הכרית, שאף אחד\ת לא ישמע...

אבל בגדול, נכון שהם קצת פחות פגיעים רגשית, בגדול.

טוב... זה דיי תכונה גברית

בניגוד לנשים, שהם פגיעות רגשית באופן מוצהר וברור... חח

זה קשור למבנה, לתגובות מסויימות וכל מיני גורמים לגיטימיים לגמרי.

וזה בסדר

אנא גלי לי...

על אף שחוקי הנימוס מורים על הקפדה על טקט ושמירת הפרטיות... אז -

בכל אופן אני אשמור על פרטיותך ואסכים לה לנצור את כל רזיה וסודותיה...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות