ללא תולעים - סדנה ראשונה.שחר

לא, אין פה כוונה להתחרות בסדנאות הכתיבה של ביכורים, אבל יש כאן מטרה אחת ברורה:
להעלות את רמת היצירות באתר.

קודם כל, הוראות לשרשור זה ולשרשורים דומים מסוגו.

השרשור הוא מקצועי בלבד. אין כאן מקום להודעות "שכוייח על היוזמה" "כל הכבוד" "מעתיקנים מלוכלכים" ו"אני אוהב עוגת גזר". הודעות כאלה תימחקנה.

מלבד זאת, אנו מבקשים לעבור שוב על היצירות שהועלו בעבר, לערוך אותן, לשנותץ סגנון ולשפר אותן. בנושא זה תעסוק סדנתינו.

 

הסדנא:

כל אחד ישרשר סיפור שהוא כתב בעבר וזקוק לשיפוץ. אנו נשתדל (אנו = אני וכל שאר חברי בפורום) להעיר הערות בונות ומלאות תוכן על הסיפור.

את ההודעות נא לשרשר כתגובה להודעה הראשית. אין לפתוח שרשורים חדשים ולא לכתוב את הסיפור כתגובה לתגובה אחרת. אני אשתדל להכניס דוגמה במהירות.

נא לא להגיב בהודעות כמו חזק ומרגש(ל"ת) אלא לכתוב הערות רציניות ומלאות תוכן. אם אין לך מה לומר - שתוק.

בתודה, מנהל הסדנה.

דוגמה ראשונה - חלוקית והג'ינג'י.שחר

"יבש פה" התלוננה רֲוִית, שפתיה סדוקות מחול. "שפל עכשיו", הגיבה ימית בעייפות. היתה אז שעת צהרים. היה חם בצורה לא רגילה ושלושתינו התחממנו בשמש. "הנה, חלוקית, מתחילה עכשיו גאות" פנה אלי אבנר, הסלע הלבנבן שעמד לידי. נזכרתי איך בימים עברו, כשעוד הייתי מושלכת על שפת הים, כל גל שכיסה אותי היה מרענן מאד, אך שכבת המלח שהותיר אחריו היתה צורבת לאחר מכן שעות רבות, לעומת מי הנחל המתוקים והעדינים. "מה אתה מבין כבר, סלע מחוספס שכמותך" פניתי לאבנר. כל פעם שיש גאות, אבנר היה רוטן בכעס. עם השנים המים העקשנים שזרמו מן הנחל היו נוגסים בו פיסות פיסות. לעומתו, רוית ימית, ואני, היינו מתענגות על המים שהיו מחליקים את גופנו. לא לשוא נקראתי חלוקית. צורה יפה היתה לי, והיא שגרמה לאותו יבוסי לקחתי מחוף כנען לעירו ההררית. שם, במורד אחד הנחלים, שכנתי בשנים האחרונות. לפתע ימית קטעה את חוט זכרונותי: "מישהו מגיע! אבנר, אתה מצליח לראות משהו?" מכח גבהו הרם, אבנר תמיד שימש לנו כתצפיתן על המהלכים בדרך שבאו לשתות ממימי הנחל הקרירים. אבנר אימץ את עיניו. "לא! איני רואה דבר. אך שומע אני פסיעותיו של נער צעיר." עוד הוא מדבר ומעבר לשיחים הגיח נער יפיפה, עם שער אדמוני מרהיב עין. "ג'ינג'י'" לחשה רוית. "ג'ינג'י קלבסה" הוסיפה בצחקוק. הבטתי בעניין בפני הנער. פנים יפות, מבטן מעיר אך נחוש וחזק. על כתפו היטלטל תרמיל עור מרופט, שראה ימים יפים יותר בעבר. ומי יודע? אולי ימיו היפים הם דווקא עכשיו. הנער כמעט דרך עלי בעברו, גוחן מעט כלפי הקרקע כאדם שאיבד תכשיט יקר. לפתע גחן והרים בידו את ימית ורוית. ניצבתי המומה לרגע, שתי חברותי הטובות נלקחו ממני ללא התראה, ואני - אנא אפנה?! הנער פתר את מצוקותי. בכריעה נוספת הוא הרים אותי יחד עם שתי אבנים נוספות שלא הכרתי. אבנר עוד הספיק למלמל לעברי את ברכת הדרך, בטרם חשך עלי מסך עור שחור. הנער החל לרוץ במהירות, זאת ידענו על פי טלטולי התרמיל. דרך קרע קטנטן עלה בידי להביט החוצה ולראות שיחים חולפים על פני במרוצה. לבסוף, לאחר זמן רב, עצר הנער במקומו. קולות שונים נשמעו, חלקם מביעים חששות, חלקם מברכים את ברכת הדרך. הנער יצא לדרכו בהילוך איטי. מבעד לקרע ראיתי אדם מגודל העומד ומטיף דברים על עופות, על חיות השדה ובהמות הארץ. מוזר, חשבתי לעצמי. הוא לא נראה זיאולוג, האיש היה נראה יותר כמו טנק ממוצע, אם לשפוט על פי כמות הנחושת שנשא על גופו. הנער ענה לו דברים דומים, אך לא טרחתי להאזין לו, כיוון שהייתי מרותקת למראה הענק. הוא אחז בידו מוט ארוך ומחודד, וימית שאלה אותי לשם מה החפצים המוזרים הללו. ניסיתי להעלות בזכרוני האם ראיתי כלים שכאלה, אך ידו של הנער שנשלחה אל פנים התרמיל קטעה שוב את מחשבותי. ביד בוטחת הוא אחז בי והוציאני החוצה, אל האור המסנוור, מפריד ביני ובין חברותי. הוא הניחני בתוך משהו שהזכיר כף עשויה עור, ובבת אחת מצאתי את עצמי עפה בחלל האוויר היישר אל עבר אותו גוש נחושת מגודל. ראיתי את ראש הענק מתקרב אלי במהירות ובבת אחת מצאתי את עצמי טובעת בים אדום וסמיך. חשתי טלטולים רבים בכל גופי, חבטה אחת ולאחר מכן יצאתי שוב לאוויר העולם. הענק שכב על ידי, כרות ראש, וכל גופי הלבנבן כשנהב הפך אדום כוורד. ברקע נשמעו קולות צהלה ואימה בעירבוביה, מספר רגליים דרכו עלי במרוצתן, הבטתי סביבי, מנסה להבין היכן אני נמצאת, מה עשיתי, ואיפה ימית ורוית, אך לפתע קול שירה עלה באוזני והסב את תשומת ליבי:

 

"היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"

נתחיל עם הבעיות.שחר

קודם כל, אין חלוקה לפסקאות. זה מאד לא נוח לקרוא כך. להבא - נחלק את הסיפור לפסקאות.

הסיפור מתאר זמן ארוך יחסית ברצף. היה יותר חכם לחלק אותו לקטעים באמצעות *  *  * או כפי שאנו קוראים לכך - מערכות.

מערכה א' - תיאור האבנים על שפת הנחל.

מערכה ב' - דוד מגיע ולוקח אבנים.

מערכה ג' - הקרב מול גולית.

 

אני אשתדל להרחיב בפעמים אחרות, אני לחוץ כרגע בזמן.

בתקווה שהבנתם.

אגב: לא להעלות יותר מסיפור אחד לכל יוצר!
מטרת הסדנא היא ללמוד כיצד עורכים סיפור - את שאר סיפוריכם תערכו לבד.

ומה עכשיו? מותר לי לעלות סיפור שלי עכשיו?שובל אור

או לחכות עד שיגמרו להגיב על שלך?

אם מותר, אז יש לי בשפע.. הם רק מחכים ליד גואלת שתעשה איתם משהו.. ובביכורים אני לא יודעת אם אפשר לעלות יצירות שלא נעשו לאתגר..

כן.שחר

שכל אחד יעלה את סיפורו בתגובה להודעה הראשית.

קחי את הסיפור שברצונך לשפץ כאן - סיפור אחד בלבד - ותעלי אותו כתגובה להודעה הראשית.

בברכת השומרון.

טוב ננסה.. אני שוקלת איזה סיפור לשים.שובל אור
אפשר לשים סיפור לא גמור ושינסו לעזור לי לגמור אותו? כי יש לי כמה כאלה, שאם לא יסייעו לי הם ימשיכו לנוח במחברת..
רצוי שלא.שחר

מטרת הסדנא היא לשפץ סיפורים קיימים.

נסי לסיים את הסיפור ואנו נעזור לך לערוך אותו מחדש מבחינת סגנון.

בהצלחה!

בברכת השומרון.

בביכוריםאנונימי (פותח)

את יכולה להעלות איזה יצירות שבא לך.

אני חושב

עליתי עליך, סימבה...שובל אור

אתה היער הנסתר בביכורים?

טוב קבל מסרישי, המשך הבירור יערך שם.

אם יש לי ;סיפוראנונימי (פותח)

בעז"ה ובהשתדלותנו

לא גמור (בנתי'ים משו בסביבות 15 עמודים), ואני רוצה לשפר אותו, אבל אני לא רוצה לכתוב אותו במשו כמו זה, מה אמורים לעשות???

תפרסמי בללא"ת, ואח"כ פה.צחקן
ב"ה
וחוצמזה שיותר מעניין לקרוא סיפור משופר.
 
את יכולה גם להעלות רק חלק מהסיפור, ואחרי שעוזיה ישפר - תוכלי לשפר  את השאר.
 
מומלץ להעלות ראשון ואחרון - תוך כדי הכתיבה משתנים.
לא, התכוונתי שאני קצת מתפדאחת לפרסם אותו...=)אנונימי (פותח)
מה עםפלפלתי

השיפוצים של הדברים החזותיים (העבודי מחשב למניהם)??

לא ישתפצו? או בהמשך??

בשלב זה -שחר

אך ורק סיפורים קצרים.

לא שירים, נקודות למחשבה, צילומים ועיבודי מחשב.

זה המקום להעיר, שרצוי לחשוב פעמיים לפני שמעלים תמונה או עיבוד מחשב. זה דוחק את יצירות השירה והפרוזה לשורות התחתונות, וחבל.

זה לא שווה!!!רות22

אני לא אוכל להשתתף בסנדא הזו.

כי אני ממש לא אוהבת לכתוב.. אז זה לא יעזור...

אבל שתעלו סנדא של ציורים אז תעדכנו אותי..

ואז מה...??פלפלתי
מי אמר שזה יותר חשוב??
לא!שחר

אבל להעלות תמונה לוקח חת ושתיים, ולכתוב סיפור - לי לוקח די הרבה זמן. אני מאמין שהשאר אינם שונים. ציורים כשל רות - הן יצירות מעולות. גם חלק מעיבודי המחשב.

אולם ישנן תמונות רבות סטנדרטיות, וכן תמונות רבות שכלל לא עולות, ודוחקות את רגליהן של היצירות הכתובות.

לכל מי שרצה סדנת צילום/עיבוד מחשב >>צחקן
ב"ה
 
אז אתם מוזמנים.
 
אני חושב שנעשה שרשור/אשכול סדנאות... לא עדיף ? (ואז כל סוג יצירה יכנס לתוך תגובה מסוימת).
 
בנתיים זה של סדנת כתיבה.
 
טוב, מה שתגיד..פלפלתי
אם את ורות רוצות לנהל - בבקשה.צחקן
פרה פרה.שחר

לכשתגיע העת, נפתח סדנה ביצירות ויזואליות.

בינתיים - זו הסדנה היחידה שקיימת.

אוקיי?

ועכשיו בואו נחזור לנושא המקורי של סדנתינו.

אני מתנדבת לנהל סדנת ציור ואומנות...שובל אור

רות- את מוזמנת גם!

אבל אם באמת זה בא בחשבון ויתנו לי אישור לזה (או שפשוט אני יכולה לקום ולהכריז על פתיחת הסדנא?), אני ארצה לכם קודם מה זה אומר באמת אומנות... (תראו, יש לי קצת ידע, ממגמת אומנות..)

רגע.שחר

נכון שאת יכולה לפתוח שרשור ולהכריז עליו כעל סדנה, אבל אנחנו חברי פורום, נכון?

אז בואו ננסה לנהוג לפי הכללים, וסדנה ויזואלית תיפתח כאן בקרוב(לא בניהולי).

הולך?

אחרי שהאשכול הזה יגמור את שלו, וירד למטהצחקן
ב"ה
 
אז נפתח אשכול חדש ובו אגף לכל סוג.
 
אשכולות מוסמכים להיפתח ע"י :
 
מנהל/ת הפורום
אנוכי
ומנהלי הסדנאות.
 
ע"מ להקים סדנה יש לפנות אלי, ולראות איזה זהו הוסף 'בגרסת הרצה' ורק אח"כ ינתן אישור רשמי. שכוייח - עוזיה!
לגבי הקטע הטכני,שחר

זה לא חכם לפתוח כמה סדנאות באותו אשכול.

תהיה איתי בקשר, ונמצא פיתרון.

שלחתי מסר"ש. אל תדליף! ;צחקן
חברון*צחקן
ב"ה
<קישור לסיפור>
 
אחד הסיפורים היותר מוצלחים שלי, אבל כיוון שפעם קודמת הוא עלה כאשר האתר היה עדיין בגדר ניסוי, והוא סווג
כ'סיפור בהמשכים'. הוא היצירה הראשונה שהועלתה לכאן. הנה הקישור :
 
חברון.
צללי. צללי. צללי. צללי.
השעון המעורר צלצל.
הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח,
ונסעתי לישיבה.
 
חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא הי'ו
הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש.
"מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !"
במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ
שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן.
פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי
לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה...
 
"עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי
"שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת?, מה שלומך ידידי'ה"
"שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?"
"ברור. אבל לא לבד. עם אחי הגדול"
"מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. למען האמת כל פעם שבא
שכנעתי אותו לסרב למקרה של פקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה
קטנה יותר בפעם הבאה. הבנתי שזה מתקדם לכיוון לא טוב, אבל לא ידעתי עד כמה.
קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור
איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה
לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה
לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה
הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך,
אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה היתי עושה ?.
 
"אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?"
"כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון
לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים...
אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים כמו בעצמונה, הלך הכל..."
"טוב... מחר ב7:30, מתאים ?"
"אתה לא יכול יותר מוקדם ?"
ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !".
 
גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים
התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו.
למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם
לא ידעו עד כמה אני "קיצוני". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו
אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם. חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו ההורים
הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה:
ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח !!
הורים יקרים,
נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי, אני לא מתכוון לחזור לפני
הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות
של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש לא בטוח שאוכל בכלל לחזור.
בברכה,
ידידי'ה
והשארתי אותו על השולחן בסלון.
 
האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון.
"ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים"
"בסדר... אני בדרך..."
לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר
והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון.
התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת
(אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת
שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל
חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע.
על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו
את הפתק) עניתי "בחברון".
 
"בחברון ? לבד?"
"לא. עם חברים"
"ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו"
"היתי הולך גם בלי"
"אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!"
"לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו
מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !"
"אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?"
"לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר"
"מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם"
"לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק",
ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..."
"אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!"
"לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות,
אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים,
ואין מה לדאוג. אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני"
 
"אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..."
"גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן"
"אל תשווה. זה שחפ"ץ פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים,
וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה..."
"אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל
צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום,
ואף אחד לא באמת שומר על עומר !, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו
קטנה, ועוד כל מיני דברים"
 
"עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי,
זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים !"
"ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה.
וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ.
אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות
שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים.
והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך
אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך".
 
"טוב, להתראות".
"להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר
התחלתי להכין לה תשובות מראש...
<<<
 
 
נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז
לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים
אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים
כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות
אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע
במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת.
אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים
את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים
ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני
חושב, מנסה להבין אבל...  הערבים האלה אותו דבר... הנה השנאה בעיניים,
הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו.
<<<
 
 
לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו
בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה.
"השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע.
"מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?"
"כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח"
"מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ".
"מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה??"
"אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים"
ירדתי אני לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה
והתחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ
הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים
ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון.
לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה), קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר.
הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי.
<<<
 
 
"ידידי'ה? יש לך פלאפון !"
"אמא?"
"כן ידידי'ה"
"עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך"
"אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי!!
"מה אמרת ? לא שמעתי"
"לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?"
"כן... למה לא ?"
"טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו
גרוש. אולי ליד המערה נקבע"
"אה... להתראות... רק רציתי שתדע"
<<<
 
 
באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. קמתי כולי מלא זעה מכך.
בחלום אני רואה אתת ואתן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד
הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם,
והערבים הם... עומר, וחבריו החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי.
הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית
רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים.
<<<
 
 
למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ
לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין
השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד
החייל ממלא צלם – עיתונות גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי,
הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS,
 
אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע
אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה,
דרכינו נפרדות. מעתה, את אחי
ל-ש-ע-ב-ר.
ידידי'ה.
 
מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי.
אני אחיו.
לשעבר.
 
*** למי שביקש שאני אכתוב המשך (כשזה סווג כ'סיפור בהמשכים' - אז אין איך - זה סיפור שנגמר.
יצחק
בקשר למסר נעזוב כרגע.שחר

אני אבקש שלא לפתוח פה דיון אינסופי.

ולתגובה המקצועית - קודם כל, אין צורך לרדת שורות רבות כל כך.

דבר שני, רצוי לשמור על קצב אחיד לאורך הסיפור. כמובן, יש קטעים שמריצים ויש קטעים שמושכים לאט, אך כאן הסיפור מאד 'קופצני'. בסך הכל הסיפור זורם במהירות וזה טוב - אם לכך היתה כוונתך.

זאת ועוד: בסיפור מורגש כאילו כל מטרת הסיפור היא מסירת דו"ח למפקד. יש בהרבה מקומות מקום להתמקד במה שאני אוהב לקרוא "תיאור אווירה". לתאר את הקור השורר בחברון, את האבזם העקשן של הילקוט, ואפילו לפעמים את צבע הפתק שהשארת להורים. אפשר גם להוסיף תיאורים נלווים, כגון: "הוצאתי מכיסי את הפלאפון" ואפשר להוסיף "הפלאפון המיושן".

גם תיאורי תחושות ורגשות חסרים כאן.
נשמע שידידיה שונא שוטרים בכל ליבו. איפה כאן הזעם המפעפע? תחושות התיעוב שגואות בו?

סגנון המילים: אתה מסוגל לשפר. במקום "קמתי כולי מלא זעה מכך" עדיף "התעוררתי בבהלה לפנות בוקר, שטוף זעה מהחלום שעבר עלי זה עתה"

וכן על זה הדרך.

הסיפור כמות שהוא עכשיו מקבל אצלי שלושה טרשים. זה לא רע בכלל אצלי.

בברכת השומרון.

חחחחחחחצחקן
ב"ה
 
קיבלתי, אנסה לשפץ
נשמח לראות את העותק המשופץ.שחר

ונשמח עוד יותר לראות את שאר חברי הפורום מגיבים פה.

לא פתחתי את הסדנה לעצמי.

תיקנתי קצת, הנהצחקן
ב"ה

/Mosaic/Read/312 -> משופר

/Mosaic/Read/7  -> מה שהיה

 

והנה הסיפור

חברון.
צללי. צללי. צללי. צללי.השעון המעורר צלצל.
הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח,
ונסעתי לישיבה.
 
חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא הי'ו
הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש, באתר ערוץ 7 .
"מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !"
במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ
שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים (הגויים. אין לי ולו דבר רע עם העולים מרוסיה בפרטניות. רק עם העובדה שמעלים לא יהודים) דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן.
פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי
לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה...
 
"עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי
"שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת?
"מה שלומך ידידי'ה"
"שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?"
"ברור. אבל לא לבד. עם אחי הגדול, זה מסוכן החיות האלה" (הערבים והשוטרים)
"מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. לא צה"ל- אלא צבא המדינה השולטת על רוב חלקי ארץ ישראל שבעבר הירדן המערבי. ובשמה הרשמי : ריפובלקת בננות - ישראל, הדמו-קרטיה היחידה במזרח התיכון. סליחה: מדינת ישראל. למען האמת כל פעם שבא הביתה,
שכנעתי אותו לסרב לפקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה
קטנה יותר בפעם הבאה."הוכח תוכיח את עמיתך", לא את מי שהוא לא עמיתך - והבנתי שהוא בכיוון הזה ואין טעם, אבל לא ידעתי עד כמה.
קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור
איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה
לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה
לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה
הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך,
אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה היתי עושה ?.
 
"אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?"
"כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון
לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים...
אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים "
"טוב... מחר ב7:30, מתאים ?"
"אתה לא יכול יותר מוקדם ?"
ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !".
 
גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים
התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו. עדיף.
למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם
לא ידעו עד כמה אני "קיצוני" "פאנט" ועוד שלל "כינויי גנאי". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם.
חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו וההורים הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה, על חתיכת נייר חשבון שמצאתי בפח מלמעלה. אפשר למחזר גם אם זה קשור לארץ ישראל - לא?
 
ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח. פושעי הגרוש לדין!
 
הורים יקרים,
נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי אם ירצה ה', אני לא מתכוון לחזור לפני
הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות
של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש חס וחלילה, לא בטוח שאוכל בכלל לחזור.
בברכה,
ידידי'ה
 
והשארתי אותו על השולחן בסלון.
 
האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון.
"ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים"
"בסדר... אני בדרך..."
לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר
והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון.
התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת
(אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת
שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל
חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע.
על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו
את הפתק) עניתי "בחברון".
 
"בחברון ? לבד?"
"לא. עם חברים"
"ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו"
"היתי הולך גם בלי"
"אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!"
"לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו
מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !"
"אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?"
"לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר"
"מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם"
"לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק",
ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..."
"אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!"
"לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות,
אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים,
ואין מה לדאוג. אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני"
 
"אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..."
"גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן"
"אל תשווה. זה שחפ"ץ(?) פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים,
וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה וטורדנית שיורה איזה פספוס"
"אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל
צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום,
ואף אחד לא באמת שומר על עומר!, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו
קטנה, ועוד כל מיני מרעין בישין"
 
"עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי,
זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים!, וחוצמזה, שיותר חשוב מצוות שבין אדם לחברו! "
"ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה.
וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ.
אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות
שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים.
והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך
אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך. וכתוב - איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו - כלומר - גם אני וגם את חייבים בכבוד הקב"ה!"
 
"טוב, להתראות".
"להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר
התחלתי להכין לה תשובות מראש...
<<<
 
נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז
לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים
אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים
כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות
אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע
במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת.
אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים, מרצחים, מחבלים, את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים
ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני
חושב, מנסה להבין אבל...  הערבים האלה אותו דבר... הנה השנאה בעיניים,
הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו. כל כלבּ ביג'י יומו הם אומרים עלינו. וגם אני עליהם. חבר אחד שלי, מעדות המזרח, סיפר שאצלהם יש כמה גרסאות לערבי טוב : אחד - ערבי מת, שתים- ערבי בקבר, שלוש - ערבי 40 מטר מתחת לאדמה, ארבע- ערבי 40 שנה בקבר. ו40 פנים לערבי, אז זה בסדר.
 
<<<
 
לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו
בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה.
"השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע.
"מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?"
"כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח"
"מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ".
"מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה ?"
"אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים, כיבוד אורחים - והכנסת אורחים , תקפה גם בגג.
ירדתי לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה:
א. שימורים
ב. ביצים
ג. עגבניות רקובות - אם יש - לזרוק על כוחות הגרוש. \מוצרים מעלי עובש
ד. חלב עמיד
ה.2 שישיות מים מינרלים עין גדי, לפחות.
ו. קצת ממתקים.
 
אח"כ הם התחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ
הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים
ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון.
לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה) חברון זה קור כלבים <ערבים...>, קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר.
הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי.
<<<
 
 
"ידידי'ה? יש לך פלאפון !"
עניתי.
"אמא?"
"כן ידידי'ה"
"עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך"
"אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי!!" צרחתי
"מה אמרת ? לא שמעתי" טוב נו- צרחתי יותר מידי...
"לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?"
"כן... למה לא ?"
"טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו
גרוש. אולי ליד המערה נקבע"
"אה... להתראות... רק רציתי שתדע"
<<<
 
באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. התעוררתי לפנות בוקר, מלא זיעה קרה. גם סווצ'ר של 'יהודי לא מגרש יהודי' לא יכול נגדה.
ובחלום אני רואה אתת ואתן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד
הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם,
והערבים הם... עומר, וחבריו(?) החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי.
הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית
רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים ש'נפצעו מאבני המתנחלים'.
<<<
 
למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ
לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין
השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד
החייל ממלא צלם - גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי,
הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS,
 
אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע
אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה,
דרכינו נפרדות. מעתה, את אחי
ל-ש-ע-ב-ר.
ידידי'ה.
 
מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי.
אני אחיו.
לשעבר.
 
*** למי שביקש שאני אכתוב המשך (כשזה סווג כ'סיפור בהמשכים' - אז אין איך - זה סיפור שנגמר.
יצחק
 
שופר ונערך לאחר הערות מעוזיה- סדנת כתיבה.
יפה.שחר

קלטת את הראש.

אי"ה ואם לא אכפת לך, אני אקח פיסקה אחת ואתעלל בה, כדי שתשמש לי בתור דוגמה.

אין בעיה! ;צחקן
תתעלל.. בכיף!צחקן
הדגמה לשינויים מרחיקי לכת.שחר
אין בכוונתי לשנות דווקא את הסיפור הספציפי הזה. יתכן ודוקא בו רצוי שהדברים ישארו כמו שהם, בגלל אופיו המיוחד של הסיפור.
לקחתי פיסקה מהסיפור על מנת להמחיש שינויים רבים שאפשר לשנות.
הערה: לא תמיד - ואפשר לומר שתמיד לא - צריך לשנות את כל השינויים האפשריים.
 
אני מביא שוב את הפיסקה, ולמטה אני אביא אותה שוב כשהשינויים מודגשים, וההערות וההסברים צבועים באדום.
 
צללי. צללי. צללי. צללי.
השעון המעורר צלצל.
הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח,
ונסעתי לישיבה.
 
חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא הי'ו
הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש.
"מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !"
במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ
שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן.
פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי
לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה...
 
----------- השינויים: -------------------
 
 
הפיסקה הראשונה מיותרת משהו.
היא לא מתארת דבר שחיוני לסיפור, ואינה כתובה יפה באופן שמוסיף נופך לסיפור. היא באה אך ורק על מנת להסביר לנו מאיפה חזר הילד, ואת זה אפשר להסביר בין השורות בפיסקה השניה.
 
חזרתי הביתה מהישיבה בשעה רבע לשמונה (הרבה פעמים כדאי לכתוב שעה במילים, לא במספרים), התיישבתי להכין שיעורי בית באזרחות(כדאי לומר במה היו השיעורים. זה יותר מחדד את הדברים ומכניס לאווירה. בחרתי באזרחות כי זה הכי התאים, אבל גם מגמת ארץ יכולה להתאים) , שלמזלי לא היו רבים, משום שמורתי חלתה והמורה המחליפה עוד לא התאפסה על חומר הלימודים.
לאחר עשרים דקות קמתי והפעלתי את המזגן, גררתי כסא והתיישבתי מול המחשב, לראות מה קורה באתרי החדשות.(תיארנו את הפרטים באופן מלא וחי, שנותן תחושה של כניסה לאווירה. הפעלת המזגן, גרירת הכיסא)
באתר של ערוץ 7 זעקה הכותרת מול עיני:
"מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !"
חשתי זעזוע קל באזור העורף.(ושוב: תיאור רגש. "זעקה הכותרת" "חשתי זעזוע")
במדינה אחרת דבר דומה היה נקרא אנטישמיות, כמו שהדקירות ברוסי'ה נקראות כך, אבל כשזה פה, בארץ, כשהרוסים דוקרים אותנו או כשאנחנו דוקרים את עצמנו, זו אינה אנטישמיות, רק שם, בחוץ לארץ הרחוקה, זה כן. אז אפשר לומר מילים כאלה. אבל כאן?? אצלנו?? פשוט גועל נפש. חשבתי לעצמי, מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה.
(החלפתי כאן פעמיים קטעים במשפטים. פעם אחת כתבתי שהרוסים דוקרים אותנו לפני שאנחנו דוקרים את עצמנו ולא כפ שהיה במקור, ופעם שני במשפט האחרון, העברתי את "חשבתי לעצמי" לאמצע המשפט. כצו כן הוספתי פסיקים שמעצימים את המסר והחלפתי מילים במילים מעט יותר גבוהות, על מנת ליצור סיפור באיכות גבוהה יותר)
מה אפשר לעשות המצבים כאלה?! חוסר האונים אכל אותי.
לפתע התנערתי לרגע והתקשרתי לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה...
 
אז מה היה לנו:
הוספנו פרטים לתיאור המקום.
הוספנו תיאור רגשות ותחושות.
שינינו ניסוח כדי להעלות את איכות הסיפור.
 
לצערי לא היה כאן מקום להוסיף תיאורי אווירה. את זה נעשה בסיפור אחר.
אני אמשח לעוד אנשים שיעלו סיפורים נוספים, וכן לאנשים שיגיבו ליצירות חוץ ממני. זה שאני מנהל הסדנה, אין זה אומר שיש לי קרדיט על הכל. מותר וצריך לחלוק עלי.
 
בברכת השומרון.
 
אממ.....לידור

יכול להיות שכתבו כבר אבל אני בלי משקםפי'ים ואין לי כח לקרוא את כל ההודעות... אז הסיפור יפה אבל הסוף קצת כעסני... ]=

לךי אישית יש דוד שגירש ורק בקטעים של אהבת הארץ והשאר אני כועסת, אבל ככה- הוא י'הודי.....

אני יודעת שזה קשה... בחודשים הראשונים לא דיברתי איתו בכלל... אבל אז הבנתי שאנו, ישרא-ל, אמורים לקבל את אחינו בידי'ים אוהבות ולנסות להחזירם בתשובה, ואם הם מעדו לא לידחות... יש לקרב ולא לרחק.....

לי יש בן דוד שגירש. בגלל זה הוא לא עשה את הטיולצחקן
ב"ה
בר מצווה שלי, והזמנו מורה דרך אחר.
 
אני אישית מחרים אותו בכל עניין, כמעט.
רשעון....לידור
תחשוב שאולי אתה דווקא מרחק אותו על ידי כך....
הנה סיפור שלי שמחכה בקוצרוח ליד גואלת....שובל אור

סיימתי אותו במיוחד לכבוד הסדנא.. סתם ככה כנראה הוא היה ממשיך לשכון במחברת..

כבר בבוקר נועה קמה על רגל שמאל. זה התחיל בזה שהשעון המעורר שכח לצלצל, והיא מצאה את עצמה במיטה בשעה 10:30, בעוד שתיכננה לקום ב-8:30, ולהתחיל לחרוש לבגרות בהיסטוריה שהתייעדה להתקיים למחרת.

בסוף היא קמה עצבנית וממורמרת, וגילתה שאין חלב לקורנפלקס (והיא לא אוהבת לאכול בלי החלב..). מעוצבנת עד הגג היא החלה לבָכּות  את השעתיים שהפסידה, בהן יכלה להספיק ללמוד עוד חלק נכבד מהחומר לבגרות, והתלוננה על כך שהעוגיות שאכלה במקום הקורנפלקס רק עושות לה בלאגן בבטן על הבוקר. ועכשיו, עם כזה מצברוח, היא עוד חייבת ללמוד. פשוט חייבת.

*****

רינה חזרה לביתה  אחרי יום עבודה מייגע במיוחד. דווקא היום, שהיא תיכננה להספיק עוד המון דברים בתחומי הבית, היה לה יום כזה מזופת.

זה התחיל בבוקר, ברגע שהיא נכנסה למשרד, הבוס הנחית עליה ביקורת נוקבת בנוגע לביצוע של הפרוייקט האחרון שהוא נתן לה. ולא די בזאת,  לאחר מכן עדנה המזכירה נתנה לה הוראה להגיש מייד את הדו"ח שביקשה ממנה אתמול, כי היא 'צריכה אותו דחוף להנהלת חשבונות'... ועכשיו היא עוד צריכה להספיק בבית את כל מה שתיכננה להיום.. ובעלה במילואים.

רינה נאנחה אנחה עמוקה. תמיד יום רביעי הוא יום מייגע, היא מסיימת את עבודתה בשעה 17:00, שזו שעה מאוחרת לכל הדעות לאישה עם עול משפחה ובית שכמותה, אבל היום הזה היה מרגיז באופן לא רגיל.

*****

הסלים היו כבדים, כבדים מאוד ליוכבד. 'וכי מה ציפיתי?!' הירהרה. 'אישה בת 70 סוחבת סלים!'. 'נו טוף, שאהיה בריאה, זה העיקר'. אפרופו בריאה.. לפני הקניות היא ביקרה בקופת חולים. סתם ביקור שבועי שיגרתי, ככה זה בגילה. אבל היום לשם שינוי, הכל היה ממש לא שיגרתי. פניו של הדוקטור נראו חמורות סבר משום מה. כשהעיזה לשאולו לפשר הדבר, ענה לה בניד ראש שכנראה התגלתה איזו בעיה ושמחר היא צריכה לבוא שוב, דחוף...

ועכשיו היא תקועה פה עם הסלים, בקושי מצליחה לזוז איתם, ועליה למהר, כי היום זה יום הביקור השבועי של נכדיה האהובים.. ויש לה עוד המון הכנות לעשות לקראת בואם. אבל הסלים... והבדיקה התמוהה....

*****

נועה התיישבה ללמוד. איכשהו הצליחה לשקוע בחומר ולשכוח מהבוקר המרגיז, אבל אז טירטר הטלפון ואמה קראה לה לבוא, זה בשבילה... בגרירת רגליים כושלת פסעה לעבר הטלפון:

-שלום, נועה?'

-כן?

-מדברת שולה כהן.. זוכרת שסיכמנו היום על ביביסיטר?

-כן ודאי, אגיע בעז"ה, בשמחה...

'שקרנית שכמוני! זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו!' הרהרה לאחר שסיימה את השיחה. 'ביביסיטר על הילדים ה'ממושמעים' של גברת כהן.. פשוט אידיאלי....' הרהרה בציניות.

אב ל היא חזרה ללמוד.

*****

ברגע שנכנסה לבית, חשכו עיניה של רינה. סדום ועמורה שלט בכל. בנה הבכור, אוֹרי, חעמד במטבח, וקירקר סביב קערה עם תוכן לא ברור. מסביבו עמדו טוהר וחברתה, מלוכלכות מכף רגל ועד ראש, באותו תוכן לא ברור השוכן בקערה, וכמובן, מיותר לציין שהמטבח היה הפוך...

'מה אתם עושים??!' היא לא יכלה שלא לצעוק. זה בדיוק מה שהיה חסר לה עכשיו, הלא היא תיכננה כבר מהיום להתחיל לבשל לשבת...

אך לא בזאת הסתיים הסרט. לאחר מכן היא נדדה לעבר החדר של התאומים, טל ושחר, ושם ציפתה לה 'הפתעה' הרבה פחות סימפטית. תכולת ארון הבגדים היתה מושלכת על הריצפה, מלוכלכת ומבולגנת, ובתוך כל זאת נמצאים  שלושת ילדיה, ועוד לפחות תריסר מילדי השכונה.

'אפשר להבין מה אתם חושבים שעשיתם כאן?!?!?!?!' צווחה בגרון ניחר.

*****

יוכבד הגיעה לפתח ביתה, נוברשת נואשות בתיקה בחיפוש אחר המפתח. 'איפה הוא עוד יכול להיות?!' 'ואולי בכלל לא לקחתי עימי מפתח? הרי שמואל היה בבית וכשהוא יצא- הוא נעל,' 'אויש גם סנילית אני נהיית..'

היא החליטה לרוקן את כל תכולת התיק, אך עשתה זאת באופן חפוז מדי, מה שגרם לתמונה הקטנה במסגרת הזהב ששכנה דרך קבע בתיקה, להישבר בבום אדיר....

'אוי ואי! התמונה שלי ושל שמואלי מיום הנישואין!! אוי וואי!' היא חפנה את פניה בידה, והחלה לבכות, ממש כמו ילדה קטנה..

*****

נועה השתרעה על מיטתה. בזה הרגע היא סיימה את שיחת הטלפון עם מורתה. היא ביקשה ממנה העלאה במגן של הבגרות מחר, 'כי היא בטוחה שהיא תוציא ציון גבוה בהרבה', אך מורתה סירבה בתוקף, בטוענה ש'לאור ההשקעה שלה השנה המגן הנוכחי גם היה בממש בחסד'.

בינה לבין עצמה ידעה שבפועל מצבה ממש לא היה כך. התוצאות של היום האחרון מראות ממש את ההיפך! נשאר לה עוד חומר רב ללמוד, וגם מה שלמדה, היה באופן חפיף למדי, לאור היום המעיק שהיה לה.

ועכשיו אמא עוד קוראת לה לבוא לקפל כביסה, כי לא יתכן שאמא אחת תקפל את כל המכונות, ושאמא היא בנאדם עסוק ושהיא צריכה היום עוד ללכת לאסיפת הורים של יאיר, ואח"כ גם יש הרצאה מעניינת שהיא רוצה לשמוע, ועוד כלמיני נבירות כאלה.

'ומה אני?' הרהרה בעוגמה.. 'אני תיכונסטית עסוקה שחייבת כבר ללמוד רציני לבגרות מחר, ושהמורה שלה מסרבת לעלות לה במגן ושהיא בכלל לא מבחינה בהשקעה שלה, ויש לה עוד ביביסיטר אחה"צ, ובערב היא התחייבה לעזור בניקיון המתנ"ס השכונתי, וחברה שלה מטרטרת לה ליסוע עימה לכמה שעות לעיר הסמוכה לערוך סידורים...

'דיי!! אני לא יכולה! אני לא עומדת בזה!'

*****

דממה מפחידה השתררה בביתה של רינה. השקט שאחרי הסערה. לפני מספר שניות סיימה רינה את טראנס הצעקות שלה, והותירה את ילדיה המומים ומשותקים. אט אט התנדפו להם ילדי השכונה שבילו בביתם, והותירו את המשפחה בדד.

'אני לא יכולה יותר', הרהרה רינה. 'הבלאגן הזה מעבר לכוחותיי'. 'ריבונו של עולם! למה דווקא היום תיכנתת לי כזה יום?! אה??' 'דווקא היום שצבי במילואים.. ואני צריכה להתמודד עם הכל לבדד...'

'אני נשברת.'

בלאט היא פסעה לחדרה, משתרעת על המיטה באפיסת כוחות.

*****

במשך דקות ארוכות ישבה יוכבד כשפניה חפונות בידיה, והיא ממרת בבכי. הבכי היה בשבילה מעין התפרקות מכל מאורעות היום הקשה, ולאו דווקא על התמונה שנשברה.

כך מצא אותה שמואל בעלה, ששב מבריכת השחייה העירונית. חיש קל שלף מפתח מכיסו ונכנס ישר למקלחת. יוכבד פסעה אחריו בצעדים כושלים, נופלת פורקדן על מיטתה.

'זהו.' הרהרה בליבה. 'הנכדים היום יזכו לפגוש סבתא זקנה ועצבנית' 'גם מחלה מוזרה יש לה..'  'ממש זקנה קשישה'.

לא היו לה שום רצון וכוחות לקום ממיטתה, אפילו לא כדי להכין לנכדים את האוכל האהוב עליהם.

הדיכאון השתלט עליה.

*****

נועה המשיכה לרבוץ במיטתה באפיסת כוחות. 'זהו. אני אבודה'. 'הבגרות מחר הלכה לי.' אט אט שקעה בייאוש, אפילו לא מנסה למנוע ממנו את ההשתלטות עליה.

הפלאפון שלה צילצל. זו היתה תזכורת לביביסיטר אצל כהן בעוד 10 דקות. 'שמחת זקנתי' חשבה. 'ממש יש לי כוח לביביסיטר הזה עכשיו'.

בחוסר בררה מוחלט הקימה את עצמה מעם המיטה, מיישרת מעט את בגדיה, מסדרת את שערה, ויצאה את הבית לעבר ביתם של משפחת כהן.

את פניה הם קיבלו כהרגלם בהתלהבות מופרזת. תכלת הקטנה קפצה עליה בשמחה, ודרשה להישאר רק 'על הידיים'. חרות השובבה נצמדה אליה בחיבוק דוב שכמעט חנק אותה, ושלווה ונועם הגדולים ישר הפציצו אותה בבקשות והזמנות לציורים.

והיא בתוך כל זה אדישה ואפאטית, חסרת כוח אליהם.

בחוסר התלהבות מוחלט מילאה את בקשותיהם של הילדים, שכבר התחילו לתהות מה קרה לנועה'לה שלהם...

*****

החושך שבחדרה גרם לרינה להרגיש אבודה מתמיד. זכרה את רשימת המשימות הענקית שתיכננה להיום, זכרה את היום המעיק בעבודה, ואיך שהתפרצה על הילדים בצורה בלתי רגילה. ובתוך כל  זה הרגישה איך אט אט היא מאבדת את עצמה. מאבדת את השליטה העצמית שלה, נותנת לייאוש ולכעס לפעול במקומה.

עצמה עיניה. המשיכה לשקוע. מבינה בשכל שהיא שוגה, שהיא מתחמקת. אך כ"כ קשה עכשיו לבוא ולעצור את הכדור ממרוצו. נוח לה ככה.

ושוב השכל מציק. הקול ההגיוני שבה בא וזועק- 'גברת רינה! את אישה בוגרת! יש לך אחריות! יש לך משפחה! אסור לך להרים ידיים ולעזוב הכל!'

אך לעומתו בא הרגש ואומר-'עזבי, היום הזה נדפק לך כבר מההתחלה. פשוט עזבי הכל, חכי למחר, ודאי יהיה טוב...'

פתאום תפסה עצמה. 'מה אמרתי? "יהיה טוב"?! למה שרק "יהיה"? למה שלא יהיה כבר עכשיו? חוץ מזה- מי אמר שמחר יהיה טוב? ומי בכלל אחראי על הטוב הזה?! אולי א"א לסמוך עליו??'

'בעצם, בעצם אני חושבת שאני אחראית על הטוב הזה! ביכולתי לעשות אותו'.

בבת אחת כיוון חשיבתה השתנה- "תחשוב טוב – יהיה טוב" שיננה.

היא החליטה לקום למקלחת. רק המחשבה על המים הצוננים נסכה בה כוחות מחודשים.

*****

במשך דקות ארוכות היתה שרועה סבתא יוכבד במיטתה. מחשבות ייאוש רודפות אותה בזו אחר זו. היא דווקא כן ניסתה להדוף אותם, אך לא מצאה במפשה מספיק כוחות.

ניסתה לשכנע עצמה- 'אין דבר העומד בפני הרצון'... אסור לך לתת ליצר הרע לסובב אותך..

אך היצר הרע בשלו, בא ומזכיר לה את היום הנורא.

ושוב ניסתה להפעיל שיכנוע עצמי. נזכרה שנכדיה האהובים אוטוו באים, והרגישה שממש לא מתחשק לה שהם יפגשו אותה במצב כזה.

בהחלטה נחושה אזרה את כל כוחותיה הפנימיים והחיצוניים, והקימה עצמה מעם המיטה. 'אני הולכת לבשל לנכדים מטעמים!' הכריזה לעצמה.

החליטה קודם לאגור מעט כוחות, ולהתרגע.. יצאה למרפסת ביתה המשקיפה לים, בידה קערה גדושה בפירות קיץ מתוקים, התרגעה לה מהיום המתיש, אוגרת כוחות להמשך.

*****

השעה היתה כבר 18:00 כאשר נועה סיימה את הביביסיטר. בדיכאון מוחלט גררה רגליה לעבר ביתה. יודעת שכמה שיש לה עוד המון דברים לעשות- ככה אין לה כוח אליהם. בעצם אין לה כוח לכלום.

מחשבות דיכאוניות השתלטו עליה. והיא אפילו לא ניסתה להדוף אותן.. נתנה להן לשלוט בה, לעשות בה כטוב בעיניהם.

כשעמדה בפתח ביתה, החליטה שהיא חייבת לעשות מעשה. היא לא יכולה ככה להפקיר ת'צמה לזרועות הייאוש. אך שוב, חוסר הכוח בא ודירדר אותה למטה, כובל אותה בפאסיביות דיכאונית. מחשבות שליליות שלטו במוחה- 'את רואה שהשעה כבר 18:00, מה את חושבת שתספיקי בזמן הזה? הבגרות מחר על הבוקר, ויש לך עוד ים של חומר, ואת צריכה עוד לקפל כביסה, ו...' ניסתה להפעיל את השכל, לגרום לו להיות השולט. במאמץ החזירה לקול השלילי- 'אזמה אם כבר מאוחר?! אני יכולה בכל זאת להספיק כמה דברים בזמן שנותר'

המחשבות השליליות הלכו והתחלשו. לשכל היו טיעונים יותר הגיוניים. בהחלטה נחושה החליטה שהיא תשדל להספיק כמה שיותר, אבל לא יקרה כלום אם כמה דברים יזנחו.. החליטה לצאת להלכיה קלה סביב השכונה, נעלה נעליים קלות, לבשה טרנינג נוח, אספה את שערה ל'זנב סוס חינני וקופצני' כמו שסבתה היטיבה לתאר, וכבר הרגישה איך מרץ הנעורים מתחיל לזרום בעורקיה...

*****

רינה יצאה מהמקלחת כחדשה. בצעדים קלילים ונחושים פנתה אל ילדיה (שבנתים המשיכו בהשתובבות..) עם חיוך ענקי על הפנים, אירגנה אותם בזריזות לשינה, קיבצה את כולם באחד החדרים ששרדו את המהפכה, ושם השכיבה אותם לשנת הלילה. מיותר לציין שילדיה הרגישו בשינוי שהתחולל בה בין רגע, ושיתפו פעולה באורח מלא.. הרבה יותר נעים להם לראות את אמא מחוייכת.

לאחר מכן פנתה למטבח, הסדירה את כל הבלאן שהשליטו עולליה (והשתדלה להחינק את מילות הקיטור..), ואח"כ עברה לחדר השני, במיומנות מהירה קיפלה את כל הבגדים הזרוקים, והתפלאה לראות שכוחה עדיין במותניה.. פנתה שוב למטבח והספיקה להכין את כל האוכל לשבת שתיכננה...

*****

סבתא יוכבד סיימה את זמן ההתרגעות שלה, והרגישה איך השלווה שולטת בה. בצעדים מעודנים פנתה למטבח, לא לפני שהתקשרה לנכדיה, ובמתינות מהולה באהבה שאלה אותם מה בדיוק ירצו לאכול היום.. לאחר מכן פנתה להכין את האוכל, ולסדר את ביתה לכבודם. כאשר הגיעו בשעת ערב מוקדמת, ציפה להם בית נינוח, סבתא חייכנית ושלווה ו.. ארוחה טעימה..

*****

מלאת מרץ חזרה נועה לביתה. אם לפני כן פניה היו זעופות והיא התעצבנה על כל מה שרק זז, כעת היא היתה כולה שלווה, וזכר ההחלטה שהחליטה הדהד בה. כאשר אימה שוב הזכירה את עניין הכביסה, השיבה לה במתינות שכרגע היא הולכת ללמוד, ובתום שעת לימוד תבוא לקפל הכביסה.. בשעה הזאת היא הספיקה מעל ומעבר למצופה, והיה לה פנאי לקפל את כל הכביסה ואפילו להספיק לנקות את המתנ"ס השכונתי...

 

 

 

 

 

 

סיפור מורכב.שחר

אני אתמקד דווקא בנועה.

נחלק את זה לפיסקאות.

א נועה עצבנית

ב נועה עצבנית

ג נועה עצבנית

ד נועה עצבנית

ה נועה מתעוררת בסוף הפיסקה

ו נועה מאושרת.

שימי לב לכך שהקדשת שש פיסקאות לנועה וחמש לכל השאר, כך שיוצא שברצף הפיסקאות הרביעי, נועה עדיין עצבנית בעוד יוכבד ורינה מתחילות להרגע.

ועכשיו - לסיפור עצמו. כתוב טוב, כרגיל. כמו שאומרים "יש לך את זה".

רוב ההערות שיש לי הן הערות סגנון, ועליהן אני אוותר, שכן הסגנון הוא שלך ולא שלי. שירה היא שירה ועוזיה הוא עוזיה, וזה שאני אוהב סגנון מסויים זה לא מחייב אותך לאהוב.

מה שכן - הייתי מציע לך לשפר את סיומי הפיסקאות. אני אורמ זאת בתור אחד שתמיד הסתבך עם 'פינישים' גרועים.

דוגמאות: 

" אבל היום הזה היה מרגיז באופן לא רגיל."

אולי כדאי להוסיף עוד חצי משפט.

כנ"ל ב"הדיכאון השתלט עליה."

וגם ב"ממש כמו ילדה קטנה.."

כדאי להוסיף עוד קצת. בסוף קטוע מידי.

ככל, הסיפור מרוח (במובן הטוב של המילה) כמו שצריך. תיאורים טובים. רק הסיומים מהירים מידי. אחרי פיסקה עם הרבה תיאורים, אי אפשר לסיים ב"הדיכאון השתלט עליה". יש למשוך עוד קצת ל"היא חשה איך אט אט הדיכאון מציף את כל גופה, חודר לעצמותיה, ממלא אותה בייאוש שחור" - הובנתי?

ככל, בסיפור כמו בכל סיפור אחר, כדאי לעבור ולשנות מידי פעם דימויים, לא לחזור על אותו תיאור פעמיים במקומות קרובים מידי. לא שראיתי דברים כאלה, אבל מן הסתם את תמצאי בקריאה מדוקדקת.

הסיפור לא יקבל חמישה טרשים גם לאחר שיפוץ. לא כי הוא לא כתוב טוב, אלא בגלל שגם צ'כוב או עגנון לא היו מקבלי אצלי חמש אם הם היו כותבים סיפור על מנהגי האכילה של חתולי הרחוב.

כרגע הסיפור עומד על ארבע. עם פוטנציאל ליותר.

בברכת השומרון.

נ.ב.

אני שוקל לעבור לשיטת ניקוד של מאחד עד עשר ולא עד חמש.

 

 

 

זה דווקא מה שהפריע?שובל אור
אני דווקא חשבתי שדברים אחרים יפריעו.. נגיד 3 סצנות בוא זמנית? זה לא סיבך את הקריאה ואת הרצף? והסיפור הזה לא ארוך מדי?
אלו נקודות אחרות.שחר

שלוש סצנות בו זמנית - אפשרי בסיפורים יותר ארוכים. בסיפור קצר זה יכול להעיק, אבל זהו סגנון כתיבה מסויים, ואת רשאית להשתמש בו.

אני במקומך, הייתי עושה שלוש סצנות, אבל לא בעיקביות. כלומר לא בור כזאת:

א
ב
ג
א
ב
ג

אלא אולי משו כמו:

א
ב
ב
א
ג
ב
ג
א

כלומר - קצת יותר מעורבב, להוסיף סצנות לדמות מסויימת ולהפחית מהשניה - דברים כאלה.

ישנה תחושה של מריחה בסיפור, אבל היא לא כ"כ נוראה.

אפשר כמו שהצעתי לחבר שתי סצנות של רינה לסצנה אחת, ואז האריכות תורגש פחות.

אני דווקא ציפיתיאנונימי (פותח)

שלקראת הסוף תתרחש איזושהיא פגישה בין הדמויות כאשר אחת מהדמויות צופה בשניה ומחליטה לשנות את התנהגותה בעקבות ההתנהגות שראתה אצל השניה.                    ( בין אם זו היתה התנהגות לפני השנוי במצב הרוח ובין אם לאחריו. לדוג': נועה שומעת את רינה צורחת על הילדים שלה או משו בסגנון) הקיצר הפריעה לי החד גוניות שבסופן של שלושת הסצינות. 

נכון! אני מצטרף!שחר

גמני חשבתי ככה.

אבל מה לעשות והסופרת חשבה אחרת... זו זכותה. הסיפור טוב גם ככה.

שירה - שימי לב לדבריו של TV, זה יכול לתת לך כיוון איך לסיים את הסיפור.

 

שכוייחאנונימי (פותח)
על היוזמה לפתיחת הסדנה - רעיון מצוין! רק הלוואי שעוד אנשים יכתבו.
אל דאגה!שחר

אתה היית המגיב הראשון - בעקוביתך עוד יבואו.

עלה והצמח!

וקח טרשון במתנה ממני, אישית.

יכול להיות שזה היה נכון לסיים כפי שהצעת,שובל אור

אבל המטרה שלי בסיפור היתה להראות שלהתמודדות והתגברות עצמית אין זמן, אין מקום ואין גיל... בדיוק בגלל זה בחרתי את 3 הדמויות הללו, ששלושתן נמצאות בטווח גילאים שונה. ת'אמת היה לי ממש קשה לכתוב על הסבתא, ממש לא התחברתי לדמות שלה, ונראלי שמרגישים את זה בכתוב. לאמא עוד איכשהו התחברתי (ס"ה לפעמים גמני נאלצת להיות אמא על אחיי ובביביסיטרים..) ונועה ללא ספק היא תיאור מדוייק שלי...

בכוונה גם בחרתי חוויות דביליות כאלה, לא איזה משהו בומבסטי שהן היו צריכות להתמודד איתו, כי לדעתי יש מכנה משותף לכל סוג של התמודדות, והשתדלתי להראות את זה בסיפור. באותה מידה גם הייתי יכולה לכתוע על התמודדויות יותר קשות, והקטע של איך שהן תופסות ת'צמן היה נשאר כמעט אותו דבר.

לכן אני מעדיפה להשאיר את הסיום כפי שהוא עכשיו, כדי שהאפקט של העבודה העצמית יישאר. (ולא שפתאום נניח נועה תבחין בהתנהגות של רינה ותיזכר להתעורר)

בהזדמנות הקרובה אני אתייחס לשאר ההערות כאן, ואשתדל לשפץ בהתאם.

רוב תודות לכם...

גם לי העירו לגבי גופןצחקן
ב"ה
שאני מתמקד בנושא, ולא בסגנון.
 
לדעתי, זה יכול להיות גם כאן.
 
 
והרבה דברים זה עניין של נקודת מבט.
שם לסיפור.שובל אור
תנו לי רעיונות שלם הולם לסיפור הזה... בקטע של שמות אני די גרועה.
דו"ח מבצעי 496351פליץ

לילה.

 

לא סתם לילה, חושך. בלי אור, חוץ מהכוכבים וחצי ירח.

 

האם אי פעם באמת הבנתי את המשמעות של המילה לילה עד היום? עם כל פנסי הרחוב והתאורה המלאכותית מסביב?

 

כנראה שלא.

 

צעדנו בשני טורים, מנסים ככל יכולתנו שמור על השקט, לכסות כל ברק. להתמזג עם האפלה. מדי פעם הגברנו את הקצב, מדי פעם נעצרנו לחלוטין, מחכים לפקודה להמשיך. לפעמים הסתובבנו ופנינו חזרה לכיוון שבאנו, כדי לפנות בפנייה שפספסנו קודם לכן. היעד היה ידוע לפיקוד בלבד. כל עשר דקות בערך ערכנו מפקד אילם, לראות אם חסר מישהו. ב"ה לא איבדנו אף אחד.

 

צעדתי בשקט ככל יכולתי מאחורי זה שמלפני, ללא יכולת לזהות אותו. כולם נראו אותו דבר בחושך. לא יכולתי לשאול מי זה. דיבור היה יכול לגרום לחשיפה. נזהרתי לא לדרוך על ענפים ועלים יבשים בדרך, לא ליפול לתוך חורים באדמה, לא להקים יותר מדי רעש כשדרכתי על האבנים הקטנות. השתדלתי לזוז עם הדרך. לא יכולתי לזהות את השטח שהיינו בו. היה עלי לסמוך לחלוטין על הפיקוד. שתיתי לרגע מהמימייה שהייתה תלויה על המותן שלי. המים הרגיעו מעט את עצביי המתוחים.

 

אז הגיע לאוזנינו קול נפץ. קול מזערי, כמו שיח שדרכו עליו, אבל חזק מספיק. ניתנה הוראה, והתחלנו לרוץ. רצנו ורצנו, עדיין משתדלים לשמור על השקט, ובאותה פתאומיות נעצרנו. והמשכנו ללכת. ערכנו מפקד קצר. מישהו חסר. ערכנו מפקד שני. טעות בספירה. כולם פה. ממשיכים.

 

פתאום הועברה הפקודה, וכולם נשכבו על הבטן. לא העזתי להניע שריר. עוד פקודה. קמנו והתחלנו ללכת. עוד פקודה, אחורה פנה. הלכנו עכשיו לכיוון ההפוך. המשכנו באותו כיוון עוד כמה דקות, ואז פנינו ימינה. אולי כבר היינו פה? לא ידעתי. הכיוונים לא נראים כמו שהם בחושך.

 

נעצרנו.

 

התיישבנו על האדמה. כל שריריי זעקו למנוחה, ראשי כאב מהלחץ.

 

בשקט, הפיקוד הודיע לנו שהלכנו לאיבוד. דיווחנו בקשר למחלקה מבצעית 2, וראש המחלקה שלהם, גלעד, הודיע שהוא יודע היכן אנחנו. הוא יגיע לאסוף אותנו.

 

חיכינו, משתדלים להישאר ערניים. אם ניכשל, הלך המבצע. שתיתי כל כמה דקות, מנסה לשמור על ערנות. היה כל כך קל להירדם... בדיוק אז מחלקה מבצעית 2 הגיעה. נרגעתי. גלעד היה מלך בניווט, גאוות הסיירים. אין מצב שנלך לאיבוד.

 

הסתדרנו מחדש בשני טורים, יחד עם מחלקה 2, והמשכנו בדרך. המסלול נעשה קשה יותר מרגע לרגע, כי גלעד לא ראה צורך בשבילים מסומנים. הוא לקח תמיד את הדרך הישירה ביותר האפשרית. הלכנו ככה במשך כשעה, כשההרגשה היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לבסיס. אבל הפנטזיה הזאת נקטעה,

 

כשהגענו לגדר.

 

אבל זה לא הטריד את גלעד. הפקודה שלו הועברה במהירות. להתחיל לחפור.

 

עייפים ומתוחים, חפרנו באדמה הקשה מתחת לגדר המתכת. ידינו נשרטו, גבותינו כאבו מהתנוחה בה עבדנו. הייתי מותש. כשהחור היה גדול מספיק, התחלנו לעבור מתחת לגדר. זיזי המתכת שרטו את גבי ורגלי, אבל התעלמתי מהכאב. עוד מעט כל זה ייגמר.

 

לאחר שכולם עברו, כיסינו את הבורות. אסור להשאיר עקבות. כשהכל היה לשביעות רצונו של גלעד, הסתדרנו בשני טורים והמשכנו. השביל נעשה קשה יותר וערכנו מפקד לעיתים תכופות יותר. התפללתי שנגיע כבר. לא היה בי הכוח להמשיך הרבה מעבר לזה.

 

אבל הגענו לעוד גדר.

 

גדר יותר קשה, תיל מלמעלה ומלמטה. שאלתי את עצמי במרירות, מה גלעד יעשה עכשיו? נעבור מלמעלה או מלמטה? בתוך, השבתי לעצמי בציניות. לא יכולתי להימנע מזה. היינו עייפים, מותשים מהחפירה. נראה שהרוב הרגישו ככה.

 

ואז גלעד הוציא פליירס מהחגורה והתחיל לחתוך את הגדר.

 

בתוך.

 

המשכנו לעמוד בטורים עד שגלעד סיים לחתוך חור גדול מספיק, אז עברנו אחד אחד, כשאחד מאיתנו עומד בצד וסופר. כולם כאן? כולם עברו? לא ידעתי, ולא היה אכפת לי. רציתי את השק"ש כמו שלא רציתי שום דבר בחיים שלי. כמעט ונפלתי במקום מרוב תשישות. כבר כמעט הגיע הבוקר, ואז נרגעתי.

 

הגענו לבסיס.

 

 

למי שלא הבין, זה התיעוד של מה שעברתי בא"ש לילה בקורס מש"צים...

אנשים! אני מחכה לתגובותפליץ

מה קרה עוזיה, נרדמת? איפה הביקורת הנוקבת??

רק כדי להבהיר כמה דברים:

לא, זה לא היה מבצע מודיעיני. מחלקה מבצעית 2 זה קבוצה 2 עם המדריך גלעד, שהוא מללללללךךךך בניווט, אין עליו, הוא ידע איפה אנחנו בשניה שהמדריכות (הפיקוד...) תיארו לו בפלאפון (הקשר...) כמה דברים בולטים בנוף מסביב, וכל הקטעים עם הגדרות והריצות הכל    א מ י ת י   , רק שהורדתי את הצחוקים מהקטע כדי שזה ייראה כמו מבצע. בקרוב אוווווווריה תצא עם גירסה יותר מצחיקה לאירוע.

עד אז,

תגובות!

דרך אגב, למספר שבחרתי לדו"ח (496351) יש משמעות משלו.... והמבין יבין....

רגע.שחר

רק עכשיו חזרתי ממסע ארוך בהרי יהודה והמדבר.

אשתדל להגיב במהירות...

 

די-נה, דינה ברזילי!!!

אמנם אני לא מוסמכת להגיברחלי ברק

אבל הסיפור הזה הזכיר לי בצורה מזעזעת ומצמררת את הלילה שהסתננו בו לחומש. נורא.

בצלב"א.

שום קשר לסמכות.עוזיה

כל אחד ראשי להגיב פה.

אני אחראי רק על הניהול.

והתגובה שלי...עוזיה

בס"ד

 

זה יותר מונולוג מאשר סיפור.

נשפץ אותו כמונולוג, ואם אני אספיק אז גם כסיפור.

ככלל, הצגת את זה כדו"ח למפקד. כלומר - להמעיט בתיאורים, משהו יבש כזה, שמספר רק את העיקר.

טוב, אז מכיוון שזה מאד משעמם ככה, היית חייבת להכניס קצת צבע לסיפור.

אז כפי שאמרתי, אני קורא את הסיפור כמונולוג. כלומר - כאילו את עומדת לידי ומספרת לי על חוויותייך מהערב.

 

 

לילה.

 

לא סתם לילה, חושך. בלי אור, חוץ מהכוכבים וחצי ירח.

 

(האם אי פעם באמת הבנתי את המשמעות של המילה לילה עד היום? עם כל פנסי הרחוב והתאורה המלאכותית מסביב?

כנראה שלא.) לעניות דעתי, כשאת כותבת מונולוג או סיפור, להציג דברים כשאלה כזאת - זה קוטע מהרצף. אלא אם כן כל הסיפור צריך להיות כזה. יש מקום להעמיד שאלה כזאת כשאת מספרת בגוף שלישי, אך לא כשאת מספרת על עצמך. יכולת לכתוב "האם אי פעם באמת הבנתי את משמעות המילה לילה עד היום?" שאלה ענת את עצמה.  הובנתי? אני מציע כאן גירסה משלי, כמובן שטוב ורצוי לשנות אותה לפי סגנונך האישי.

מסתבר, שעד היום לא ידעתי לילה מהו. בין כל פנסי תאורת הרחוב, קשה להבחין עד מה עמוק הוא הליל.

 

צעדנו בשני טורים, מנסים ככל יכולתנו לשמור על השקט, לכסות כל ברק. להתמזג עם האפלה. מדי פעם הגברנו את הקצב, מדי פעם נעצרנו לחלוטין, מחכים לפקודה להמשיך. לפעמים הסתובבנו ופנינו חזרה לכיוון שבאנו, כדי לפנות בפנייה שפספסנו קודם לכן. היעד היה ידוע לפיקוד בלבד. כל עשר דקות בערך ערכנו מפקד אילם, לראות אם חסר מישהו. ב"ה לא איבדנו אף אחד.

 

צעדתי בשקט ככל יכולתי מאחורי זה שמלפני, ללא יכולת לזהות אותו. כולם נראו אותו דבר בחושך. לא יכולתי לשאול מי זה. דיבור היה יכול לגרום לחשיפה. נזהרתי לא לדרוך על ענפים ועלים יבשים בדרך, לא ליפול לתוך חורים באדמה, לא להקים יותר מדי רעש כשדרכתי על האבנים הקטנות. השתדלתי לזוז עם הדרך. לא יכולתי לזהות את השטח שהיינו בו. היה עלי לסמוך לחלוטין על הפיקוד. שתיתי לרגע מהמימייה שהייתה תלויה על המותן שלי. המים הרגיעו מעט את עצביי המתוחים.

 

אז הגיע לאוזנינו קול נפץ. קול מזערי, כמו שיח שדרכו עליו, אבל חזק מספיק. ניתנה הוראה, והתחלנו לרוץ. רצנו ורצנו, עדיין משתדלים לשמור על השקט, ובאותה פתאומיות נעצרנו. והמשכנו ללכת. ערכנו מפקד קצר. מישהו חסר. ערכנו מפקד שני. איפה המתח?? כמעט איבדתם מישו! הייתי מצפה לדפיקות לב מואצות, לחרדה ולתחושת הקלה כשהוא נמצא. טעות בספירה. כולם פה. ממשיכים.

 

פתאום הועברה (ה)פקודה, וכולם נשכבו על הבטן. לא העזתי להניע שריר. עוד פקודה. קמנו והתחלנו ללכת. עוד פקודה, אחורה פנה. הלכנו עכשיו לכיוון ההפוך. המשכנו באותו כיוון עוד כמה דקות, ואז פנינו ימינה. אולי כבר היינו פה? לא ידעתי. כדאי להיצמד לזמן אחיד לאורך הסיפור. קרי: את רובו של הסיפור כתבת כאילו את כרגע משוטטת בשדות. לכן זה לא חכם לכתוב "ידעתי". עדיף לענ"ד לכתוב "לא יודעת." הכיוונים לא נראים כמות שהם בחושך.

 

נעצרנו.

 

התיישבנו על האדמה. כל שריריי זעקו למנוחה, ראשי כאב מהלחץ.

 

בשקט, הפיקוד הודיע לנו שהלכנו לאיבוד. דיווחנו בקשר למחלקה מבצעית 2, וראש המחלקה שלהם, גלעד, הודיע שהוא יודע היכן אנחנו. הוא יגיע לאסוף אותנו.

 

חיכינו, משתדלים להישאר ערניים. אם ניכשל, הלך המבצע. שתיתי כל כמה דקות, מנסה לשמור על ערנות. היה כל כך קל להירדם... בדיוק אז מחלקה מבצעית 2 הגיעה. נרגעתי. גלעד היה מלך בניווט, גאוות הסיירים. אין מצב שנלך לאיבוד.

 

הסתדרנו מחדש בשני טורים, יחד עם מחלקה 2, והמשכנו בדרך. המסלול נעשה קשה יותר מרגע לרגע, כי גלעד לא ראה צורך בשבילים מסומנים. הוא לקח תמיד את הדרך הישירה ביותר האפשרית. הלכנו ככה במשך כשעה, כשההרגשה היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לבסיס. אבל הפנטזיה הזאת נקטעה,

 

כשהגענו לגדר.

 

אבל זה לא הטריד את גלעד. הפקודה שלו הועברה במהירות. להתחיל לחפור.

 

עייפים ומתוחים, חפרנו באדמה הקשה מתחת לגדר המתכת. ידינו נשרטו, גבותינו כאבו מהתנוחה בה עבדנו. הייתי מותש. כשהחור היה גדול מספיק, התחלנו לעבור מתחת לגדר. זיזי המתכת שרטו את גבי ורגלי, אבל התעלמתי מהכאב. עוד מעט כל זה ייגמר.

 

לאחר שכולם עברו, כיסינו את הבורות. אסור להשאיר עקבות. כשהכל היה לשביעות רצונו של גלעד, הסתדרנו בשני טורים והמשכנו. השביל נעשה קשה יותר וערכנו מפקד לעיתים תכופות יותר. התפללתי שנגיע כבר. לא היה בי הכוח להמשיך הרבה מעבר לזה.

 

אבל הגענו לעוד גדר.

 

גדר יותר קשה, תיל מלמעלה ומלמטה. שאלתי את עצמי במרירות, מה גלעד יעשה עכשיו? נעבור מלמעלה או מלמטה? בתוך, השבתי לעצמי בציניות. לא יכולתי להימנע מזה. היינו עייפים, מותשים מהחפירה. נראה שהרוב הרגישו ככה.

 

ואז גלעד הוציא פלייר מהחגורה והתחיל לחתוך את הגדר.

 

בתוך.

 

המשכנו לעמוד בטורים עד שגלעד סיים לחתוך חור גדול מספיק, אז עברנו אחד אחד, כשאחד מאיתנו עומד בצד וסופר. כולם כאן? כולם עברו? לא ידעתי, ולא היה אכפת לי. רציתי את השק"ש כמו שלא רציתי שום דבר בחיים שלי. כמעט ונפלתי במקום מרוב תשישות. כבר כמעט הגיע הבוקר, ואז נרגעתי.

 

הגענו לבסיס.

 

כתוב די טוב. יפה כמונולוג, אבל יש לי הערה אחת רצינית.

אין מספיק פירוט בקטע. גם במונולוג, רצוי לחזור לפעמים על דברים פעמיים. זה מוסיף יופי לסיפור.

דוגמה: התיישבנו על האדמה. כל שריריי זעקו למנוחה, ראשי כאב מהלחץ.

אם היה זה סיפור - היינו כותבים התיישבנו על האדמה הקשה. כל שריר ושריר בגופי כמו הודיע "אני רצה לנוח!". ראשי חישב להתפוצץ מרוב לחץ. נשענתי לאחור בעייפות, מנסה להרגע". - זה סיפור.

לעומת זאת במונולוג - ראשי כאב מהלחץ. איזה לחץ? איזו דרגת לחץ? אולי ראשי כאב עד מאד מהלחץ שהייתי נתונה בו.

כשאת כותבת מונולוג, את בעצם מדברת ומשכתבת, רק שאת מורידה את כל המקומות שבהם הסתבכת כשדיברת. כמו "אמממ" וכמו "אז אתה מבין? פשוט הלכנו ככה, ואז..."

 

חשוב לציין! הסדנה הזאת אינה מקצועית. אני כותב פה על סמך ניסיוני וחוות דעתי בלבד. יתכן שאני מקשקש שטיות בשכל, ויתכן שאנשים אחרים חושבים אחרת ממני. אל תחזיקו ממני כל כך הרבה...

תודה על התגובהפליץ

חשבתי שיהיה הרבה יותר גרוע... ^^

 

אתה עשית לי חוות דעת על סגנון הכתיבה שלי ודרכים לשפר אותו, וזה מאוד עוזר ויעזור לי גם כשאני אשב לכתוב עוד דברים, אבל אנשים! אם אפשר אני רוצה גם תגובות על העלילה ואיך שבחרתי לספר אותה.

 

אני בחרתי חוויה אחת מהקורס הפצצתי שהיה לנו לפני שבועיים- שלושה וחשבתי לעצמי "הממ, למה הא"ש לילה הכי דמה? למבצע צבאי!" אז כתבתי את זה בתור דו"ח מבצעי (עוזיה תקרא לזה איך שבא לך, מונולוג שמונולוג.... מה שזה לא אומר). באותה מידה יכולתי להוציא מזה סיפור פיות.

 

אם אוריה תחליט להעלות את הגרסה שלה לא"ש, אז תעשו גם איזה מצא את ההבדלים קטן...

חחחחחחצחקן
ב"ה
 
העלילה? טובה, נותנת את התחושה שאת רוצה להעביר.
חיתוך הגדר תיל היה צפוי מדי.
נעילת הסדנה.עוזיה

הסדנה ננעלת היום בעשר בלילה.

עד אז - אתם מוזמנים להוסיף סיפורים נוספים. לאחר מכן תהיה אפשרות תגובה, אך האשכול יותר מעוגנו.

למה הסדנה כל כך קצרה?

למדנו כאן כמה עקרונות בסיס כדי שנוכל לגשת לביצוע משימות.

לאחר מכן יפתחו כאן אתגרים ספציפיים.

בברכת השומרון, עוזיה.

נ.ב.

א. עד לאתגרים הספציפיים, אני אפתח כאן בע"ה אתגר מעניין לאורך זמן. חכו ותראו.

ב. סדנת צילום - אנו עובדים כל כך שהיא תיפתח, עדיין לא ברור באיזו מתכונת. אנו התאזרו בסבלנות.

הודעה רשמית מהשומרון... מצוין...צחקן
ויצחק יקר!עוזיה

יש לי עוד הודעה רשמית מהשומרון.

כדי לא להעמיס על השרשור - ההודעה הזאת תימחק. עימך הסליחה.

לכשיפתח פורום תולעים, נוכל להתיר את הרסן.

עד אז - אני קשוח כמו טרש.

בברכת וסליחת השומרון, עוזיה.

הסדנה ננעלת.עוזיה

ראינו כאן מספר עקרונות בסיס.

תיאורי אווירה.

תיאורי רגש.

סגנון כתיבה.

אלה העיקריים.

כעת, השרשור ירד מטה, ואנו נפתח באתגר לפני שנתחיל את הסדנה הבאה.

עוזיה - חכה רגע. תבקש ממשה את שאמרתי לך.צחקן
מה אמרת לי?עוזיה
קיבלת מסר"ש. ;צחקןאחרונה
פתיחת ווצאפ במחשביאיר גדסי

אני מנסה לפתוח ווצאפ במחשב הבעיה שיש לי פלאפון כשר ניסיתי להתקין אימולטר 

ניסיתי מאה סוגים אבל בכל אחד הוא לא נתן לי להתקין ווצאפ

מישהו עם פלאפון כשר הצליח להתקין ווצאפ על מחשב?

ויכול להדריך אותי בדיוק איזה אימולטר ואיזה ווצאפ להוריד

ממש יועיל לי

אתה לא בפורום הנכוןזיויק
חפש בפורום טכנולוגיה
טעותיאיר גדסיאחרונה

אתה צודק לא ידעתי אני חדש 

איך אני מוחק

אשכרה הפורום הזה נפתח שנה לפני שנולדתי!!!!!!!!!!!ההרהמורניק

בואו נחיה אותו

מה קורה פה?פיטוניה
כלוםזיויק
פורום נטוש ככל הנראהקעלעברימבאר
אבל אולי לא. מי יודע?קעלעברימבאר
וואו. מקום עם הסטוריהמשה
מה היה פה?שדמות בחולות
פורום פעיל עם חברים אהוביםמשהאחרונה
סביב העשר שנים אחורה.
שיר חדש לקראת פורים!שירים חדשים
מוישי קליינרמןעשב לימון

למה לדעתכם האם בחזית ולא האב?

גיטי קליינרמן: "מוישי הוא כבר הבן של עם ישראל" | ערוץ 7

 

גם עם הדר גולדין זה הרבה כך,

וגם עם שלושת הנערים הי"ד

 

זה חדש יחסית

עם נחשון וקסמן הי"ד זה היה האב בחזית

 

(למה זה גורם לי לחשוב שאני שוביניסטית?)

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?דבדב

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?

כולם מדברים על "המצב" ועל זה "שנמאס".
אבל מה אנחנו מרגישים באוויר ולמה?

פודקאסט חדש, מרתק וויחודי ששווה להאזין לו.
והפעם על: "תנועת הבעד"

כל הפרטים, להאזנה>>

קניון, מה הוא עושה לנו בלב? פודקאסט חדשדבדב

 

 

קניון, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

אולי יעניין אותך