לקח לי זמן להביא אותו לכאן אחרי שאמרתי שאספר. התחלתי לכתוב, וחיכיתי לפרסם, ולרגע הרגיש לי כל כך אישי, כל כך שלי.
ידעתי שהכתיבה תיטיב איתי, מין עבודה כזו על כל מה שעברתי.
שמתי פה את הלב שלי, את הרגשות, את המחשבות, את הפחדים.
גם אם הם לא כתובים במפורש.
אשמח שתתייחסו בהתאם 💚
(אני לא מצפה לחיבוקים ולנשיקות אבל אתן מבינות אותי... אישה אחרי לידה שפותחת ככה את הלב שלה זה לא דבר של מה בכך... וואי סליחה על הרצינות הזו פתאום.. לרגע הרגיש לי ממש חשוף. אבל חשוב לי להראות ולהשמיע לעוד נשים בעיקר אם זו לידה ראשונה שלהן).
ואני מזהירה, זה ארוך. מאוד.
אז האמת, כבר מאותו יום ראשון הייתי בטוחה שאני הולכת ללדת בשבת. אינטואיציה כזו. אמרתי לבעלי, צחקתי עם החברות... אני בדר"כ לא טועה באינטואיציה שלי...
ואז זה התחיל ביום רביעי. בעבודה היו לי כאבי גב תחתון. לא משהו מוכר. כאב כזה על כל הגב התחתון. אבל בעצם כבר היו לי פעם צירים מוקדמים אז אני אמורה לדעת איך זה מרגיש... שיתפתי בפורום הזה או בסגור, אולי מאנונימי בכלל... בהמשך היום עשיתי פעולה מסויימת ופתאום היה לי כאב חד בגב. בצד שמאל. שאר היום עבר בטוב ב"ה. הזמנתי את עצמנו לקרובי משפחה שגרים קרוב אלינו. לארוחה אחת. זה מספיק לנו. כבר הפשרתי דגים, אז הצעתי להביא להם את מה שהפשרתי כי גם ככה נפלתי עליהם... הם מאוד עזרו לי! בערב הלכתי לדבר עם הרבנית של הישוב.
למחרת קמתי בנחת... יום חופשי... הלכתי לשמוע (בדגש על הלכתי) שיחה קצרה על אימהות.. חוזרת הביתה, מבשלת, מנקה, שמה מוזיקה.
שירי שבת.
מודה לך על הכל, לבד אני לא יכול.
רוקדת, קופצת קצת, יושבת וזזה על הפיזיו... כיף לי..מרגישה קלילה לרגע... אבל הייתי זהירה....
סוף יום. הלכתי לשירותים, וראיתי כתם דם קטנטן על הנייר... ממש מאוחר בלילה... לא היה נעים אבל היינו חייבים לשאול את הרב שלנו מה זה אומר. ב"ה כנראה פצע ולא צריכים להפריד מיטות. זה לא היה הפקק הרירי. אני יודעת בערך איך זה אמור להראות...
מקסים. הולכים לישון.
יום שישי.
4 וחצי בבוקר. מתעוררת עם צירים. כאבים בגב התחתון. גלים גלים. כן, משהו כזה. אני אפילו בשוק שידעתי לזהות אותם. אי אפשר לפספס. שולחת הודעה בעבודה שלא אגיע בגלל כאבים. לא רציתי להגיד כבר מעכשיו שיש לי צירים, כשאני בעצמי לא בטוחה בזה. יש מצב שהצלחתי לחזור לישון... בלילה שלחתי הודעה על הכתם לדולה שהייתי בקשר איתה. ענתה לי בבוקר שאתקשר אליה, אז כבר שאלתי אותה על הצירים. היא שמעה את הכאב שלי. שמעה תוך כדי השיחה את הצירים שהיו לי. אמרה לי לנשום עמוק ולהוציא. שזה משהו שליווה אותי כל היום... לא תמיד הצלחתי ליישם
. היא אומרת לי לעשות תרגילים בזמן הצירים (תרגיל שממש עזר לי-להצמיד גב תחתון למשקוף, ולשים ידיים על המשקוף השני ולדחוף עם הגב). מסיימת איתה את השיחה. הולכת להתקלח. זה מרגיע קצת. בטח אכלתי ושתיתי משהו.
מעבירה את היום בבית, בין המיטה לסלון. פותחת שרשור מאנונימי בפורום הסגור. שצירים זה כואב... תודה לכל מי שעזרה!. מקפלת כביסה, מארגנת עוד קצת לפני שבת. וואו שבת. יום מנוחה.
מרגש אותי להזכר בזה. חוויה מדהימה, כואבת ומעצימה.
מתזמנת צירים. כל 10 דקות בערך. לפעמים יותר לפעמים פחות אבל זה הנוהל. כל 10 דק' ציר של דקה וחצי שתיים...
רוצה ללדת בבית חולים במרחק שעה נסיעה. מדברת עם אחות בגוף, וגם עם אחות במקצוע. אפילו דיברתי עם מיילדת. אולי היא יכולה לבוא לבדוק לי פתיחה (היא לא). מכינה לי בקבוק מים עם פארטוקל.
השעה כבר 12. כולן אמרו לי שכדאי לי להתארגן וליסוע כבר לבית החולים. שגם אם יחזירו אותנו, אז יהיה לנו זמן לחזור לפני שבת. מתלבטים. ממש לא יודעים מה לעשות. פוחדים לצאת ואז להתקע שם בלי אוכל ובלי מקום לישון. לא יודעים מה המדיניות שם. ואם זו אזעקת שווא וצריך לחזור? מתי נספיק? אפילו ללכת למשפחה באיזור לא בטוח שנוכל...
ומה נעשה עם האוכל שהכנתי?
מחליטים לא ליסוע. יהיה בסדר.
למרות שברור שנמצא פיתרון.
מתארגנים לשבת. אני מקפלת כביסה. מארגנים את הבית. ממשיכה לתזמן צירים. לא משתנה... בעלי בינתיים מוריד לרכב את כל המזוודות והתיקים (משם נסענו להורים). את התיק של הלידה הוא משאיר למקרה שנצטרך אמבולנס, ובכלל לשים שם את הטלפונים. אני מרגישה ואומרת לו כל הזמן שזה יקרה בשבת, ולכן מארגנים לפני כן את כל התיקים במקום, מוקצה וכו'. עדיין צירים. מתלבטים יחד עם המשפחה אם לבוא אליהם או שלא, הם דווקא חושבים שזה יכול לעשות לי טוב... מחליטים ללכת... בכל זאת, בניתי על סעודה עם מלא סלטים ולחם, מה שאצלנו לא היה כי לא היה לי כוח להכין...אני רוצה סעודה טובה לכבוד שבת! לקראת שבת ב-16 בערך, הצירים מתחילים להגיע גם לבטן התחתונה. אני מנסה לעמוד על שש על הספה. להיות על המרפקים. עוזר קצת. שולחת הודעה לדולה, שזה הגיע גם לבטן ובינתיים זה נסבל...
מדליקים נרות. וזכני לגדל בנים ובני ובנים. אני הולכת לשכב קצת במיטה. כואב לי. נסבל, אבל כואב. מנסה לישון. לא זוכרת אם הצלחתי. רוצה להישאר במיטה אבל אנחנו צריכים ללכת למשפחה לסעודה. כבר הייתי בטוחה שאבקש מבעלי להביא את המנה שלנו לבית. מצחיק אבל אם לא היתה ברירה זה מה שהיה קורה... אין לי כוח להתארגן וללכת. לרדת ולעלות עכשיו במדרגות זה בטוח יזרז לידה. בעלי משכנע אותי. עוזר לי. אני קמה. מתלבשת. בעלי עוזר לי לנעול נעליים. צירים צירים צירים. כל 10 דקות. נשימות. משקוף. יוצאים למשפחה, לוקחים אליהם כל מיני דברים טעימים שהכנו להם. בדרך עוד ציר. עולים אליהם. עושים קידוש, אוכלים, נהנים. צירים גם שם. כואב אבל לא נורא, הם יודעים ומבינים. בעיקר האמא קולטת
. לא מתחרטת שהלכנו אליהם. אני צוחקת עם בעלי ואומרת לו שהלילה לא נישן... אנחנו נוסעים. הוא בכלל סקפטי שזה יקרה בשבת. עוד מתחילת הצירים היה סקפטי...
חוזרים הביתה. אולי ישבתי עוד קצת על הפיזיו... מתארגנים לשינה. לובשת פיג'מה. אבל למה בעצם ללכת לישון עם פיג'מה אם ממילא עוד רגע נקום וניסע... אולי אשאר לישון עם הבגדים?
אז בכל זאת אני לובשת פיג'מה. עולה למיטה. השעה בערך 21.30 מתכסה בפוך. נעים לי. מחזיקה לבעלי את היד תוך כדי השינה. ב-22 קמה עם ציר חזק, הרגשתי אותו בכל הגוף. כואב יותר, חזק יותר, לא מוכר לי מהקודמים. מסתובבת לעמידה על שש ואז – ירידת מים. תמיד פחדתי שיתפוס אותי לא מוכנה, על הספה, על המיטה או במקום אחר שיתלכלך. אז זה קרה על המיטה אבל עמדתי על שש אז היה רחוק חחח... זה מה שעבר לי בראש חחחחח... זינקתי מהמיטה, אני אומרת לבעלי שיש לי ירידת מים וזהו, צריכים ליסוע. הוא קם אבל מהר מאוד חוזר לישון עד שאסיים להתארגן. בכל זאת, יש לו נסיעה לעשות והוא צריך להיות עירני. אני בסדר עם זה. ממילא אני בשירותים... אני הולכת לשירותים ואז רואה את הפקק הרירי במלוא הדרו. ללא ספק זה זה. בניגוב אני רואה פסים דקים של דם , קוראת לבעלי ומראה לו, ושנינו מבינים שכאן מתחילות ההרחקות. אני מבקשת ממנו שיביא לי פדים עבים מהתיק לידה (שכחתי שיש מלא בבית החולים ולא הייתי חייבת לקנות אבל טוב שיש. שימש אותי מלא אחר כך בבית). יוצאת מהשירותים ושוב המים ממשיכים לרדת. לא נגמר..!. חוזרת לשירותים. מחליפה פד. אמאל'ה, איך אצא ככה כשזה לא מפסיק? בין לבין עוד צירים. זה מאוווד כואב כשזה על האסלה.. מחליפה לשמלה נוחה, טייץ וג'קט ג'ינס. חושבת כמה שזה לא שבתי אבל לפחות שמה מטפחת של שבת... מפתיעה את עצמי שבכלל היה לי כוח לסדר אותה (בלידה היא כבר לא היתה כזו מסודרת😐).... ממשיכים להתארגן. עוד צירים, עוד תרגילים, עוד שירותים. מעירה את בעלי. הוא ממשיך לארגן את הדברים, מוציא מהמקרר אוכל שארגנו (ושכחנו חלק ממנו באוטו! שבת ואי אפשר להוציא אחרי שנעלנו!), סוגר את כל החלונות, מוציא פחים, ואני עם צירים. הם מתקצרים לכל 7 דקות. בחצות יצאנו מהבית. משתדלת שהירידה לאוטו תהיה בשקט שהשכנים לא ישמעו. מגיעים לאוטו, יש לי ציר. נעמדת מחוצה לו. אנשים חמודים שהיו במדרכה ממול שואלים אם צריך עזרה. אומרים להם שב"ה לא. שמה כרית על המושב, יושבת, כואב לי, נוסעים.
בשבת.
הזוי.
חושבת על זה מי רואה אותנו נוסעים. מה עובר להם בראש. לא מאמינה.
נסיעה טובה.
התחלנו את הנסיעה עם ציר כל 6-7 דקות. נסיעה של 50 דקות. לא מוצאת תנוחה טובה. כואב לי! כואב לי! לא מצליחה להתמודד עם הכאב. מה קורה לך? את היית בטוחה שתצליחי ללדת בלי אפידורל,! איפה הכוחות שלך? אין לי כוח. אני קמתי ב4 וחצי בבוקר, הלילה בקושי ישנתי, אולי חצי שעה. אני עייפה, אני רוצה לישון, אני רוצה כוחות.
בעלי אומר תפילת הדרך. תוליכנו לשלום. תגיענו למחוז חפצנו לחיים טובים ולשלום. ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו ברוך שומע תפילה. הוא אומר גם שיר המעלות שלוש פעמים. אשא עיני אל ההרים. מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. מבקשת לידה קלה, בידיים מלאות. בלי תפרים, בשמחה, בבריאות. שיהיו שליחים טובים.
הצירים מתקצרים ל-3-4 דקות. קשה לי. קשה לי מאוד. לא נוח לי, יושבת על כרית ועדיין לא נוח. בעלי אומר לי להחזיק בידית מעל החלון. מחזיקה. לא מאוד עוזר. מגיעים לבית החולים, חונים. ציר. מוציאים את התיקים שצריך ואת השקית של האוכל. השקית הנוספת שארגנו, שכחנו באוטו ונזכרנו אחרי שנעלנו. אבוד.
עוד ציר. נתמכת באיזה עמוד של כיבוי אש שהיה שם. הליכה של שתי דקות לתוך המבנה, רחוק לי איך אגיע לשם? נכנסים, ציר. שואלים איפה מיון יולדות, לפני ששנכנסים עוד ציר. ואני רואה אנשים בקבלה יושבים ומחכים ואני חושבת מה אין להם צירים? איך הם יושבים בנחת ככה? אנחנו הולכים לפקידה ויש לי ציר ותוך כדי היא שואלת אותי שם ותעודת זהות וכל מיני פרטים ואני מנסה להיות נחמדה ולענות לה בעדינות תוך כדי נשימות. היא מכניסה אותנו פנימה ושם אומרים לי לעשות סטיק שתן. נכנסת לשירותים ויש לי צירים ואני לא מוצאת מנוחה. ואני נתמכת בכיור, בקיר, בין המשקופים ואני רטובה מהמים האלה ומההפרשות האלה ולא נעים לי ורוצה כבר להתקלח ולהחליף בגדים. יוצאת מהשירותים ועוד ציר, נתמכת במשקוף. ציר נוסף נתמכת במעקות שיש שם. מכניסים אותנו לחדר בדיקה. אני שוכבת וכואב לי. שואלים אותי שאלות ואני משתדלת לענות יפה תוך כדי צירים, בודקים פתיחה – 3 וחצי. עושים לי בדיקת קורונה. איכס. כואב לי, לא נעים לי. אני רוצה לבכות כבר מהכל ולא מצליחה.
עושים מוניטור, לא חשבתי שזה כל כך הרבה זמן. מרגיש כמו נצח. שוכבת עם צירים ולא כיף לי. סיימנו. אני קמה בקושי מהמיטה, יש לי ציר, נשענת על הכיור שיש שם. כואב לי מאוד. כל ציר שמגיע כואב לי
ואני
לא
מצליחה
להתגבר
אוף.
הולכים לחדר לידה. תודה לאל. הרופאה מכניסה אותנו למחלקה של חדרי הלידה, יש לי ציר. רגע, אני כבר באה. מתקדמת אליה, היא מכניסה אותנו לחדר. ישן אבל ממש לא משנה לי עכשיו. מה שרוצה זה מקלחת ולמיטה. ואפידורל כמובן.. רוצה כבר להתקלח ולשכב. עוד ציר. מלא צירים. נשענת על המיטה. היא אומרת שזה טוב. צירים יפים ושזה טוב. היא מביאה לי מגבת וחלוק. מביאה לי גם 2 בקבוקונים של חוקן ומסבירה לי. אה אני אמורה לעשות בעצמי? נכנסת להתקלח. ישן... זה לא אמור להיות יותר חדש ומשופץ? ככה זכרתי מתמונות... יאללה נעביר את זה... העיקר כבר להגיע למיטה... רואה במקלחת כדור פיזיו ע נ ק. אין מצב שאני יושבת עליו. במיוחד לא ככה. פותחת מים, שמה מים חמים עליי. מי אמר שהמים עוזרים לצירים? לא עזר לי בכלל. כואב לי. עושה חוקן. תוך כמה דקות זה אמור לעבוד, אני אתפנה ואז אתקלח שוב. אבל אני לא צריכה לשירותים.. זה פשוט לא מגיע! רק ציריםש ואני סובלת! אני רוצה לסיים עם זה כבר ולקבל אפידורל! מנסה להתפנות ולא מגיע וסובלת על האסלה כי כואב לי! אבל מה אני אעשה? אם אני לא אתרוקן עכשיו אז..... וממש לא בא לי שזה יקרה! וזה לא מגיע. אומרים לרופאה שאני לא צריכה להתפנות, אם אפשר כבר לסיים ולקבל אפידורל. מסיימת להתקלח . כואב כואב כואב. יוצאת, עולה למיטה. מנסה להיות על שש. אני אומרת למיילדת שאני לא רוצה להיות על הגב. רוצה לנסות על צד שמאל אבל לא על הגב.. לא מוצאת תנוחה מתאימה לכאב. רוצה כבר אפידורל! תקראו למרדים... איפה הוא? הוא מתעכב אצל מישהי אחרת... צועקת. לא חשבתי שאצעק ככה. חשבתי שאתגבר. שאצליח לעמוד בכאב. לא חשבתי שאנסה לבכות ולא אצליח.... לא חשבתי שבעלי יראה אותי ככה... כואב לי עליו שכואב לו לראות אותי ככה. אבל ערב שבת, רק שנינו. הוא לא ישאיר אותי לבד.
בשע"ט המרדים הגיע. קחי את המכתב הזה, תקראי ותחתמי. בעלי תקרא. אני רק רוצה לקבל את זה כבר, לא רוצה לקרוא על הסיכונים. גם ככה פוחדת פחד מוות מהדבר הזה, אבל חייבת. לא יכולים לחתום כי שבת. מסכימים בע"פ. מוציאים את בעלי מהחדר. תשבי ככה וככה. יושבת. כאובה. הצירים מגיעים כל הזמן ואני לא מוצאת מנוחה. אל תזוזי. לא זזה אבל כואב לי. צועקת . רוצה לבכות ולא מצליחה. בעלי בחוץ וכואב לו עליי. הוא שומע את הכאב שלי ואת המרדים אומר לי לא לזוז והוא יודע כמה קשה לי. לא זזה מהפחד כי אני יודעת כמה זה מסוכן וזו הסיבה העיקרית שלא רציתי לעשות. אבל עכשיו כבר חייבת. כמה זמן זה יקח? 20 דקות. מה 20 דקות??? זה המון זמן! הוא מחטא את המקום, המיילדת באה מולי, אני מחזיקה אותה, אולי הכאבתי לה. לא זוכרת. תנשמי היא אומרת לי. נושמת. כואב לי. זריקת הרדמה. אני קופצת בקטנה ומתה מפחד שמשהו יקרה חלילה והוא אומר לי לא לזוז זה מסוכןן. הוא ממשיך להזריק ולשים אפידורל. אני צריכה לשכב על הגב. טוב... בעלי נכנס. החומר מתחיל להשפיע ב"ה.
מעכשיו האמת לא זוכרת במדויק מה שקרה. אספר בערך...
אני חושבת שכבר עכשיו התחלתי להרגיש לחץ בטוסיק. אני יודעת מה זה אומר. המיילדת בודקת, פתיחה מלאה. אבל הראש עדיין למעלה. באמת? כמה שניסיתי לעשות הליכות וכדור פיזיו ועדיין למעלה?
האפידורל מתחיל לעבוד ב"ה. לנוח קצת... שקט. לילה. שבת. שבת.... אנחנו נרדמים... אני על המיטה, בעלי על הכורסא. שומעת ברקע את המוניטור. ישנה חצי כוח כזה.. ואז שומעים את הדופק יורד. בעלי קורא למיילדת. היא באה ומסובבת אותי על צד שמאל. ממשיכים לישון. שוב האטות בדופק. הפעם מסתובבת על צד ימין. חוזר חלילה. האטות בדופק. המיילדת באה ואומרת לי להיות על הגב. אחרי לא יודעת כמה זמן, המיילדת מחזיקה לי את הרגל ואומרת לי להתחיל ללחוץ. מרגש! קשה לי אבל, קשה לי לשחרר וללחוץ נכון. משהו חסום וזה בגלל שלא התפניתי לפני. לא מצליחה! ואני יודעת שאני יודעת! הראש לא ממש יורד ואנחנו עוצרות. אני נחה. מיילדת נוספת באה ומסבירה לי איך ללחוץ. מנסים שוב. הראש עדיין למעלה. כל הסיפור הזה לוקח זמן. מנסה צדדים אחרים, על הגב הכי טוב ואין הרבה האטות.
מתקדמים ל א ט. אומרת למיילדת למה אני לא מצליחה לשחרר וללחוץ טוב והיא אומרת לי פשוט לא לחשוב על זה. אז החלטתי שאני משחררת ולא חושבת על זה. משתדלת.... חוזרים ללחיצות. באיזה שהוא שלב יש החלפת משמרות. מגיעה מיילדת אחרת. אני מסבירה לה שוב למה קשה לי.. המיילדת הקודמת אומרת לה שלעוברית הכי טוב שאני על הגב. ממשיכים ממשיכים... מחברים לי קטטר ועוד איזה משהו לראש שלה שבודק את הדופק. שני רופאים נוספים מגיעים. אחד מהם לוחץ לי על הבטן כשאני לוחצת. הראש יורד לאט. מגיעה מדקרת. עושה לי דיקור. דימיון מודרך.... מודה, פחות מתחברת לזה אבל היה נחמד אחרי הכל לקבל עוד כמה דקות של רוגע... חוץ מבעלי, אני נמצאת שם עם עוד 5 בעלי מקצוע.
חוזרים ללחיצות... המדקרת עוזרת לי, מחזיקה לי את הראש, נראה לי גם שהחזיקה את הרגל והרטיבה קצת את הפנים. אחרים מחזיקים את הרגל השניה, מעודדים... המדקרת לא נשארת עד הסוף. אני ממשיכה והם מעודדים. אחרי כמה לחיצות קשות וארוכוווותתת אומרים לי שהראש יצא, ואני "רק הראש,??" עוד כמה לחיצות וממש מרגישה אותה יוצאת ממני. בהתרגשות גדולה מניחים אותה עליי. אני מחבקת אותה, מסתכלת על בעלי. שמחה, מחוייכת, נרגשת.
אני אמא.
הוא אבא.
חבל הטבור נחתך. בודקים אותה, בודקים אותי. השיליה יוצאת, ואז מראים לנו שהיה לה קשר חזק בחבל הטבור. וואו! ה- ישמור! אולי זה בגלל שקפצתי אתמול? אנחנו המומים ומודים לה' שנגמר בטוב.
מגיע הרופא בשביל התפרים. אני נשארת עוד על המיטה. נחה, מעכלת.
ועכשיו מה? רוצים לאכול. רוצים לשתות... אבל צריך לעשות קידוש. בעלי הולך למחלקה לחפש יין, מביא משם קצת עוגות, גבינות ועוד כמה דברים. אבל אז מנקים אותי ומעבירים אותי למיטה אחרת בשביל להעביר אותי למחלקה... ואותי רק מעניין איפה שמו לי את התחתונים 🤦♀️ בטח זרקו אותם.. בעלי לוקח את כל הציוד למיטה.. בינתיים אנחנו מחכים במסדרון של חדרי הלידה. המדקרת באה ומדברת איתי. אני מודה לה כמובן... מכניסים אותנו לחדר לידה אחר עד שיעבירו אותנו למחלקה. מעכלים בינתיים מה קרה. נרגשים. נחים.. שבת אחרי הכל... בשבת רגילה לפני כן עוד היינו במיטה בשעה כזו (בערך 10-11 בבוקר).. קורונה והכל, אין בתי כנסת אז נשארים בבבית.. כזה כיף ללדת בשבת... לא צריך להיות בלחץ להודיע לכולם מיד. לא מחוייבים לזה. עכשיו נחים.
עוברים למחלקה, עם הכוס עם היין ועם שאר הדברים שבעלי הביא לקידוש... אני עם המיטה שהביאו אותי עליה מחדר הלידה, אחות באה לבדוק שאני עומדת רגיל בגלל האפידורל. עוברת למיטה. התינוקת ישנה. בעלי דואג להביא לו כורסה נורמלית. עושים קידוש, אוכלים. מקלחת. ישנים.
אנחנו הורים.
אני יכולה להמשיך לכתוב שורות על גבי שורות... למרות כל הכאבים, היתה לי חויה מאוד טובה. אמיתי... ממש עשה לי חשק לחוות את זה שוב! אני רואה בנות בהריון וממש מתגעגעת לתקופה של הבטן העגולה הזו, של הבגדים היפים (שמלות רחבות שמאוד מחמיאות) ללכת בגאווה שיש לי נס בבטן וב"ה, באמת ב"ה, הכל היה תקין.. לא מובן מאליו כלל כלל.
הייתי כותבת גם על התחושות שאחרי. על המצפון שתופס אותך כשאת שמה אותה בתינוקיה כדי שתשני לילה... על המטרנה שאת נותנת לה כי היא עוד לא תופסת טוב...
היו וישנם לילות וימים לא פשוטים. אבל כיף לי איתה. אוהבת אותה מאוד מאוד!
בע"ה אצל כל הזקוקים לישועות. בשורות טובות!
אאוטינג רציני מאוד.... זיהית? תשמרי את זה לעצמך 💚
לשלוח? לשלוח.
ידעתי שהכתיבה תיטיב איתי, מין עבודה כזו על כל מה שעברתי.
שמתי פה את הלב שלי, את הרגשות, את המחשבות, את הפחדים.
גם אם הם לא כתובים במפורש.
אשמח שתתייחסו בהתאם 💚
(אני לא מצפה לחיבוקים ולנשיקות אבל אתן מבינות אותי... אישה אחרי לידה שפותחת ככה את הלב שלה זה לא דבר של מה בכך... וואי סליחה על הרצינות הזו פתאום.. לרגע הרגיש לי ממש חשוף. אבל חשוב לי להראות ולהשמיע לעוד נשים בעיקר אם זו לידה ראשונה שלהן).
ואני מזהירה, זה ארוך. מאוד.
אז האמת, כבר מאותו יום ראשון הייתי בטוחה שאני הולכת ללדת בשבת. אינטואיציה כזו. אמרתי לבעלי, צחקתי עם החברות... אני בדר"כ לא טועה באינטואיציה שלי...
ואז זה התחיל ביום רביעי. בעבודה היו לי כאבי גב תחתון. לא משהו מוכר. כאב כזה על כל הגב התחתון. אבל בעצם כבר היו לי פעם צירים מוקדמים אז אני אמורה לדעת איך זה מרגיש... שיתפתי בפורום הזה או בסגור, אולי מאנונימי בכלל... בהמשך היום עשיתי פעולה מסויימת ופתאום היה לי כאב חד בגב. בצד שמאל. שאר היום עבר בטוב ב"ה. הזמנתי את עצמנו לקרובי משפחה שגרים קרוב אלינו. לארוחה אחת. זה מספיק לנו. כבר הפשרתי דגים, אז הצעתי להביא להם את מה שהפשרתי כי גם ככה נפלתי עליהם... הם מאוד עזרו לי! בערב הלכתי לדבר עם הרבנית של הישוב.
למחרת קמתי בנחת... יום חופשי... הלכתי לשמוע (בדגש על הלכתי) שיחה קצרה על אימהות.. חוזרת הביתה, מבשלת, מנקה, שמה מוזיקה.
שירי שבת.
מודה לך על הכל, לבד אני לא יכול.
רוקדת, קופצת קצת, יושבת וזזה על הפיזיו... כיף לי..מרגישה קלילה לרגע... אבל הייתי זהירה....
סוף יום. הלכתי לשירותים, וראיתי כתם דם קטנטן על הנייר... ממש מאוחר בלילה... לא היה נעים אבל היינו חייבים לשאול את הרב שלנו מה זה אומר. ב"ה כנראה פצע ולא צריכים להפריד מיטות. זה לא היה הפקק הרירי. אני יודעת בערך איך זה אמור להראות...
מקסים. הולכים לישון.
יום שישי.
4 וחצי בבוקר. מתעוררת עם צירים. כאבים בגב התחתון. גלים גלים. כן, משהו כזה. אני אפילו בשוק שידעתי לזהות אותם. אי אפשר לפספס. שולחת הודעה בעבודה שלא אגיע בגלל כאבים. לא רציתי להגיד כבר מעכשיו שיש לי צירים, כשאני בעצמי לא בטוחה בזה. יש מצב שהצלחתי לחזור לישון... בלילה שלחתי הודעה על הכתם לדולה שהייתי בקשר איתה. ענתה לי בבוקר שאתקשר אליה, אז כבר שאלתי אותה על הצירים. היא שמעה את הכאב שלי. שמעה תוך כדי השיחה את הצירים שהיו לי. אמרה לי לנשום עמוק ולהוציא. שזה משהו שליווה אותי כל היום... לא תמיד הצלחתי ליישם
. היא אומרת לי לעשות תרגילים בזמן הצירים (תרגיל שממש עזר לי-להצמיד גב תחתון למשקוף, ולשים ידיים על המשקוף השני ולדחוף עם הגב). מסיימת איתה את השיחה. הולכת להתקלח. זה מרגיע קצת. בטח אכלתי ושתיתי משהו.מעבירה את היום בבית, בין המיטה לסלון. פותחת שרשור מאנונימי בפורום הסגור. שצירים זה כואב... תודה לכל מי שעזרה!. מקפלת כביסה, מארגנת עוד קצת לפני שבת. וואו שבת. יום מנוחה.
מרגש אותי להזכר בזה. חוויה מדהימה, כואבת ומעצימה.
מתזמנת צירים. כל 10 דקות בערך. לפעמים יותר לפעמים פחות אבל זה הנוהל. כל 10 דק' ציר של דקה וחצי שתיים...
רוצה ללדת בבית חולים במרחק שעה נסיעה. מדברת עם אחות בגוף, וגם עם אחות במקצוע. אפילו דיברתי עם מיילדת. אולי היא יכולה לבוא לבדוק לי פתיחה (היא לא). מכינה לי בקבוק מים עם פארטוקל.
השעה כבר 12. כולן אמרו לי שכדאי לי להתארגן וליסוע כבר לבית החולים. שגם אם יחזירו אותנו, אז יהיה לנו זמן לחזור לפני שבת. מתלבטים. ממש לא יודעים מה לעשות. פוחדים לצאת ואז להתקע שם בלי אוכל ובלי מקום לישון. לא יודעים מה המדיניות שם. ואם זו אזעקת שווא וצריך לחזור? מתי נספיק? אפילו ללכת למשפחה באיזור לא בטוח שנוכל...
ומה נעשה עם האוכל שהכנתי?
מחליטים לא ליסוע. יהיה בסדר.
למרות שברור שנמצא פיתרון.
מתארגנים לשבת. אני מקפלת כביסה. מארגנים את הבית. ממשיכה לתזמן צירים. לא משתנה... בעלי בינתיים מוריד לרכב את כל המזוודות והתיקים (משם נסענו להורים). את התיק של הלידה הוא משאיר למקרה שנצטרך אמבולנס, ובכלל לשים שם את הטלפונים. אני מרגישה ואומרת לו כל הזמן שזה יקרה בשבת, ולכן מארגנים לפני כן את כל התיקים במקום, מוקצה וכו'. עדיין צירים. מתלבטים יחד עם המשפחה אם לבוא אליהם או שלא, הם דווקא חושבים שזה יכול לעשות לי טוב... מחליטים ללכת... בכל זאת, בניתי על סעודה עם מלא סלטים ולחם, מה שאצלנו לא היה כי לא היה לי כוח להכין...אני רוצה סעודה טובה לכבוד שבת! לקראת שבת ב-16 בערך, הצירים מתחילים להגיע גם לבטן התחתונה. אני מנסה לעמוד על שש על הספה. להיות על המרפקים. עוזר קצת. שולחת הודעה לדולה, שזה הגיע גם לבטן ובינתיים זה נסבל...
מדליקים נרות. וזכני לגדל בנים ובני ובנים. אני הולכת לשכב קצת במיטה. כואב לי. נסבל, אבל כואב. מנסה לישון. לא זוכרת אם הצלחתי. רוצה להישאר במיטה אבל אנחנו צריכים ללכת למשפחה לסעודה. כבר הייתי בטוחה שאבקש מבעלי להביא את המנה שלנו לבית. מצחיק אבל אם לא היתה ברירה זה מה שהיה קורה... אין לי כוח להתארגן וללכת. לרדת ולעלות עכשיו במדרגות זה בטוח יזרז לידה. בעלי משכנע אותי. עוזר לי. אני קמה. מתלבשת. בעלי עוזר לי לנעול נעליים. צירים צירים צירים. כל 10 דקות. נשימות. משקוף. יוצאים למשפחה, לוקחים אליהם כל מיני דברים טעימים שהכנו להם. בדרך עוד ציר. עולים אליהם. עושים קידוש, אוכלים, נהנים. צירים גם שם. כואב אבל לא נורא, הם יודעים ומבינים. בעיקר האמא קולטת
. לא מתחרטת שהלכנו אליהם. אני צוחקת עם בעלי ואומרת לו שהלילה לא נישן... אנחנו נוסעים. הוא בכלל סקפטי שזה יקרה בשבת. עוד מתחילת הצירים היה סקפטי...חוזרים הביתה. אולי ישבתי עוד קצת על הפיזיו... מתארגנים לשינה. לובשת פיג'מה. אבל למה בעצם ללכת לישון עם פיג'מה אם ממילא עוד רגע נקום וניסע... אולי אשאר לישון עם הבגדים?
אז בכל זאת אני לובשת פיג'מה. עולה למיטה. השעה בערך 21.30 מתכסה בפוך. נעים לי. מחזיקה לבעלי את היד תוך כדי השינה. ב-22 קמה עם ציר חזק, הרגשתי אותו בכל הגוף. כואב יותר, חזק יותר, לא מוכר לי מהקודמים. מסתובבת לעמידה על שש ואז – ירידת מים. תמיד פחדתי שיתפוס אותי לא מוכנה, על הספה, על המיטה או במקום אחר שיתלכלך. אז זה קרה על המיטה אבל עמדתי על שש אז היה רחוק חחח... זה מה שעבר לי בראש חחחחח... זינקתי מהמיטה, אני אומרת לבעלי שיש לי ירידת מים וזהו, צריכים ליסוע. הוא קם אבל מהר מאוד חוזר לישון עד שאסיים להתארגן. בכל זאת, יש לו נסיעה לעשות והוא צריך להיות עירני. אני בסדר עם זה. ממילא אני בשירותים... אני הולכת לשירותים ואז רואה את הפקק הרירי במלוא הדרו. ללא ספק זה זה. בניגוב אני רואה פסים דקים של דם , קוראת לבעלי ומראה לו, ושנינו מבינים שכאן מתחילות ההרחקות. אני מבקשת ממנו שיביא לי פדים עבים מהתיק לידה (שכחתי שיש מלא בבית החולים ולא הייתי חייבת לקנות אבל טוב שיש. שימש אותי מלא אחר כך בבית). יוצאת מהשירותים ושוב המים ממשיכים לרדת. לא נגמר..!. חוזרת לשירותים. מחליפה פד. אמאל'ה, איך אצא ככה כשזה לא מפסיק? בין לבין עוד צירים. זה מאוווד כואב כשזה על האסלה.. מחליפה לשמלה נוחה, טייץ וג'קט ג'ינס. חושבת כמה שזה לא שבתי אבל לפחות שמה מטפחת של שבת... מפתיעה את עצמי שבכלל היה לי כוח לסדר אותה (בלידה היא כבר לא היתה כזו מסודרת😐).... ממשיכים להתארגן. עוד צירים, עוד תרגילים, עוד שירותים. מעירה את בעלי. הוא ממשיך לארגן את הדברים, מוציא מהמקרר אוכל שארגנו (ושכחנו חלק ממנו באוטו! שבת ואי אפשר להוציא אחרי שנעלנו!), סוגר את כל החלונות, מוציא פחים, ואני עם צירים. הם מתקצרים לכל 7 דקות. בחצות יצאנו מהבית. משתדלת שהירידה לאוטו תהיה בשקט שהשכנים לא ישמעו. מגיעים לאוטו, יש לי ציר. נעמדת מחוצה לו. אנשים חמודים שהיו במדרכה ממול שואלים אם צריך עזרה. אומרים להם שב"ה לא. שמה כרית על המושב, יושבת, כואב לי, נוסעים.
בשבת.
הזוי.
חושבת על זה מי רואה אותנו נוסעים. מה עובר להם בראש. לא מאמינה.
נסיעה טובה.
התחלנו את הנסיעה עם ציר כל 6-7 דקות. נסיעה של 50 דקות. לא מוצאת תנוחה טובה. כואב לי! כואב לי! לא מצליחה להתמודד עם הכאב. מה קורה לך? את היית בטוחה שתצליחי ללדת בלי אפידורל,! איפה הכוחות שלך? אין לי כוח. אני קמתי ב4 וחצי בבוקר, הלילה בקושי ישנתי, אולי חצי שעה. אני עייפה, אני רוצה לישון, אני רוצה כוחות.
בעלי אומר תפילת הדרך. תוליכנו לשלום. תגיענו למחוז חפצנו לחיים טובים ולשלום. ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו ברוך שומע תפילה. הוא אומר גם שיר המעלות שלוש פעמים. אשא עיני אל ההרים. מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. מבקשת לידה קלה, בידיים מלאות. בלי תפרים, בשמחה, בבריאות. שיהיו שליחים טובים.
הצירים מתקצרים ל-3-4 דקות. קשה לי. קשה לי מאוד. לא נוח לי, יושבת על כרית ועדיין לא נוח. בעלי אומר לי להחזיק בידית מעל החלון. מחזיקה. לא מאוד עוזר. מגיעים לבית החולים, חונים. ציר. מוציאים את התיקים שצריך ואת השקית של האוכל. השקית הנוספת שארגנו, שכחנו באוטו ונזכרנו אחרי שנעלנו. אבוד.
עוד ציר. נתמכת באיזה עמוד של כיבוי אש שהיה שם. הליכה של שתי דקות לתוך המבנה, רחוק לי איך אגיע לשם? נכנסים, ציר. שואלים איפה מיון יולדות, לפני ששנכנסים עוד ציר. ואני רואה אנשים בקבלה יושבים ומחכים ואני חושבת מה אין להם צירים? איך הם יושבים בנחת ככה? אנחנו הולכים לפקידה ויש לי ציר ותוך כדי היא שואלת אותי שם ותעודת זהות וכל מיני פרטים ואני מנסה להיות נחמדה ולענות לה בעדינות תוך כדי נשימות. היא מכניסה אותנו פנימה ושם אומרים לי לעשות סטיק שתן. נכנסת לשירותים ויש לי צירים ואני לא מוצאת מנוחה. ואני נתמכת בכיור, בקיר, בין המשקופים ואני רטובה מהמים האלה ומההפרשות האלה ולא נעים לי ורוצה כבר להתקלח ולהחליף בגדים. יוצאת מהשירותים ועוד ציר, נתמכת במשקוף. ציר נוסף נתמכת במעקות שיש שם. מכניסים אותנו לחדר בדיקה. אני שוכבת וכואב לי. שואלים אותי שאלות ואני משתדלת לענות יפה תוך כדי צירים, בודקים פתיחה – 3 וחצי. עושים לי בדיקת קורונה. איכס. כואב לי, לא נעים לי. אני רוצה לבכות כבר מהכל ולא מצליחה.
עושים מוניטור, לא חשבתי שזה כל כך הרבה זמן. מרגיש כמו נצח. שוכבת עם צירים ולא כיף לי. סיימנו. אני קמה בקושי מהמיטה, יש לי ציר, נשענת על הכיור שיש שם. כואב לי מאוד. כל ציר שמגיע כואב לי
ואני
לא
מצליחה
להתגבר
אוף.
הולכים לחדר לידה. תודה לאל. הרופאה מכניסה אותנו למחלקה של חדרי הלידה, יש לי ציר. רגע, אני כבר באה. מתקדמת אליה, היא מכניסה אותנו לחדר. ישן אבל ממש לא משנה לי עכשיו. מה שרוצה זה מקלחת ולמיטה. ואפידורל כמובן.. רוצה כבר להתקלח ולשכב. עוד ציר. מלא צירים. נשענת על המיטה. היא אומרת שזה טוב. צירים יפים ושזה טוב. היא מביאה לי מגבת וחלוק. מביאה לי גם 2 בקבוקונים של חוקן ומסבירה לי. אה אני אמורה לעשות בעצמי? נכנסת להתקלח. ישן... זה לא אמור להיות יותר חדש ומשופץ? ככה זכרתי מתמונות... יאללה נעביר את זה... העיקר כבר להגיע למיטה... רואה במקלחת כדור פיזיו ע נ ק. אין מצב שאני יושבת עליו. במיוחד לא ככה. פותחת מים, שמה מים חמים עליי. מי אמר שהמים עוזרים לצירים? לא עזר לי בכלל. כואב לי. עושה חוקן. תוך כמה דקות זה אמור לעבוד, אני אתפנה ואז אתקלח שוב. אבל אני לא צריכה לשירותים.. זה פשוט לא מגיע! רק ציריםש ואני סובלת! אני רוצה לסיים עם זה כבר ולקבל אפידורל! מנסה להתפנות ולא מגיע וסובלת על האסלה כי כואב לי! אבל מה אני אעשה? אם אני לא אתרוקן עכשיו אז..... וממש לא בא לי שזה יקרה! וזה לא מגיע. אומרים לרופאה שאני לא צריכה להתפנות, אם אפשר כבר לסיים ולקבל אפידורל. מסיימת להתקלח . כואב כואב כואב. יוצאת, עולה למיטה. מנסה להיות על שש. אני אומרת למיילדת שאני לא רוצה להיות על הגב. רוצה לנסות על צד שמאל אבל לא על הגב.. לא מוצאת תנוחה מתאימה לכאב. רוצה כבר אפידורל! תקראו למרדים... איפה הוא? הוא מתעכב אצל מישהי אחרת... צועקת. לא חשבתי שאצעק ככה. חשבתי שאתגבר. שאצליח לעמוד בכאב. לא חשבתי שאנסה לבכות ולא אצליח.... לא חשבתי שבעלי יראה אותי ככה... כואב לי עליו שכואב לו לראות אותי ככה. אבל ערב שבת, רק שנינו. הוא לא ישאיר אותי לבד.
בשע"ט המרדים הגיע. קחי את המכתב הזה, תקראי ותחתמי. בעלי תקרא. אני רק רוצה לקבל את זה כבר, לא רוצה לקרוא על הסיכונים. גם ככה פוחדת פחד מוות מהדבר הזה, אבל חייבת. לא יכולים לחתום כי שבת. מסכימים בע"פ. מוציאים את בעלי מהחדר. תשבי ככה וככה. יושבת. כאובה. הצירים מגיעים כל הזמן ואני לא מוצאת מנוחה. אל תזוזי. לא זזה אבל כואב לי. צועקת . רוצה לבכות ולא מצליחה. בעלי בחוץ וכואב לו עליי. הוא שומע את הכאב שלי ואת המרדים אומר לי לא לזוז והוא יודע כמה קשה לי. לא זזה מהפחד כי אני יודעת כמה זה מסוכן וזו הסיבה העיקרית שלא רציתי לעשות. אבל עכשיו כבר חייבת. כמה זמן זה יקח? 20 דקות. מה 20 דקות??? זה המון זמן! הוא מחטא את המקום, המיילדת באה מולי, אני מחזיקה אותה, אולי הכאבתי לה. לא זוכרת. תנשמי היא אומרת לי. נושמת. כואב לי. זריקת הרדמה. אני קופצת בקטנה ומתה מפחד שמשהו יקרה חלילה והוא אומר לי לא לזוז זה מסוכןן. הוא ממשיך להזריק ולשים אפידורל. אני צריכה לשכב על הגב. טוב... בעלי נכנס. החומר מתחיל להשפיע ב"ה.
מעכשיו האמת לא זוכרת במדויק מה שקרה. אספר בערך...
אני חושבת שכבר עכשיו התחלתי להרגיש לחץ בטוסיק. אני יודעת מה זה אומר. המיילדת בודקת, פתיחה מלאה. אבל הראש עדיין למעלה. באמת? כמה שניסיתי לעשות הליכות וכדור פיזיו ועדיין למעלה?
האפידורל מתחיל לעבוד ב"ה. לנוח קצת... שקט. לילה. שבת. שבת.... אנחנו נרדמים... אני על המיטה, בעלי על הכורסא. שומעת ברקע את המוניטור. ישנה חצי כוח כזה.. ואז שומעים את הדופק יורד. בעלי קורא למיילדת. היא באה ומסובבת אותי על צד שמאל. ממשיכים לישון. שוב האטות בדופק. הפעם מסתובבת על צד ימין. חוזר חלילה. האטות בדופק. המיילדת באה ואומרת לי להיות על הגב. אחרי לא יודעת כמה זמן, המיילדת מחזיקה לי את הרגל ואומרת לי להתחיל ללחוץ. מרגש! קשה לי אבל, קשה לי לשחרר וללחוץ נכון. משהו חסום וזה בגלל שלא התפניתי לפני. לא מצליחה! ואני יודעת שאני יודעת! הראש לא ממש יורד ואנחנו עוצרות. אני נחה. מיילדת נוספת באה ומסבירה לי איך ללחוץ. מנסים שוב. הראש עדיין למעלה. כל הסיפור הזה לוקח זמן. מנסה צדדים אחרים, על הגב הכי טוב ואין הרבה האטות.
מתקדמים ל א ט. אומרת למיילדת למה אני לא מצליחה לשחרר וללחוץ טוב והיא אומרת לי פשוט לא לחשוב על זה. אז החלטתי שאני משחררת ולא חושבת על זה. משתדלת.... חוזרים ללחיצות. באיזה שהוא שלב יש החלפת משמרות. מגיעה מיילדת אחרת. אני מסבירה לה שוב למה קשה לי.. המיילדת הקודמת אומרת לה שלעוברית הכי טוב שאני על הגב. ממשיכים ממשיכים... מחברים לי קטטר ועוד איזה משהו לראש שלה שבודק את הדופק. שני רופאים נוספים מגיעים. אחד מהם לוחץ לי על הבטן כשאני לוחצת. הראש יורד לאט. מגיעה מדקרת. עושה לי דיקור. דימיון מודרך.... מודה, פחות מתחברת לזה אבל היה נחמד אחרי הכל לקבל עוד כמה דקות של רוגע... חוץ מבעלי, אני נמצאת שם עם עוד 5 בעלי מקצוע.
חוזרים ללחיצות... המדקרת עוזרת לי, מחזיקה לי את הראש, נראה לי גם שהחזיקה את הרגל והרטיבה קצת את הפנים. אחרים מחזיקים את הרגל השניה, מעודדים... המדקרת לא נשארת עד הסוף. אני ממשיכה והם מעודדים. אחרי כמה לחיצות קשות וארוכוווותתת אומרים לי שהראש יצא, ואני "רק הראש,??" עוד כמה לחיצות וממש מרגישה אותה יוצאת ממני. בהתרגשות גדולה מניחים אותה עליי. אני מחבקת אותה, מסתכלת על בעלי. שמחה, מחוייכת, נרגשת.
אני אמא.
הוא אבא.
חבל הטבור נחתך. בודקים אותה, בודקים אותי. השיליה יוצאת, ואז מראים לנו שהיה לה קשר חזק בחבל הטבור. וואו! ה- ישמור! אולי זה בגלל שקפצתי אתמול? אנחנו המומים ומודים לה' שנגמר בטוב.
מגיע הרופא בשביל התפרים. אני נשארת עוד על המיטה. נחה, מעכלת.
ועכשיו מה? רוצים לאכול. רוצים לשתות... אבל צריך לעשות קידוש. בעלי הולך למחלקה לחפש יין, מביא משם קצת עוגות, גבינות ועוד כמה דברים. אבל אז מנקים אותי ומעבירים אותי למיטה אחרת בשביל להעביר אותי למחלקה... ואותי רק מעניין איפה שמו לי את התחתונים 🤦♀️ בטח זרקו אותם.. בעלי לוקח את כל הציוד למיטה.. בינתיים אנחנו מחכים במסדרון של חדרי הלידה. המדקרת באה ומדברת איתי. אני מודה לה כמובן... מכניסים אותנו לחדר לידה אחר עד שיעבירו אותנו למחלקה. מעכלים בינתיים מה קרה. נרגשים. נחים.. שבת אחרי הכל... בשבת רגילה לפני כן עוד היינו במיטה בשעה כזו (בערך 10-11 בבוקר).. קורונה והכל, אין בתי כנסת אז נשארים בבבית.. כזה כיף ללדת בשבת... לא צריך להיות בלחץ להודיע לכולם מיד. לא מחוייבים לזה. עכשיו נחים.
עוברים למחלקה, עם הכוס עם היין ועם שאר הדברים שבעלי הביא לקידוש... אני עם המיטה שהביאו אותי עליה מחדר הלידה, אחות באה לבדוק שאני עומדת רגיל בגלל האפידורל. עוברת למיטה. התינוקת ישנה. בעלי דואג להביא לו כורסה נורמלית. עושים קידוש, אוכלים. מקלחת. ישנים.
אנחנו הורים.
אני יכולה להמשיך לכתוב שורות על גבי שורות... למרות כל הכאבים, היתה לי חויה מאוד טובה. אמיתי... ממש עשה לי חשק לחוות את זה שוב! אני רואה בנות בהריון וממש מתגעגעת לתקופה של הבטן העגולה הזו, של הבגדים היפים (שמלות רחבות שמאוד מחמיאות) ללכת בגאווה שיש לי נס בבטן וב"ה, באמת ב"ה, הכל היה תקין.. לא מובן מאליו כלל כלל.
הייתי כותבת גם על התחושות שאחרי. על המצפון שתופס אותך כשאת שמה אותה בתינוקיה כדי שתשני לילה... על המטרנה שאת נותנת לה כי היא עוד לא תופסת טוב...
היו וישנם לילות וימים לא פשוטים. אבל כיף לי איתה. אוהבת אותה מאוד מאוד!
בע"ה אצל כל הזקוקים לישועות. בשורות טובות!
אאוטינג רציני מאוד.... זיהית? תשמרי את זה לעצמך 💚
לשלוח? לשלוח.
תהנו מהנסיכה 
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...