התרחקתי מעצמי.
פתאום זה לא קלישאה.
אני ממש יכולה לראות את עצמי, במרחק כמה קילומטרים מאיפה שאני מרגישה אותי.
אני יודעת איפה אני, אני מרגישה. אבל באופן מפתיע אני גם רואה את עצמי וזה הרי לא יכול להיות.
אי אפשר לראות משהו שהוא אתה, שאתה נמצא בתוכו והוא בתוכך.
אז כנראה שהתרחקתי מעצמי.
ועכשיו, אני עומדת כאן ורואה את עצמי, ועצמי לובשת שמלה לבנה שאני רק יכולה לחלום עליה עכשיו והשרוולים של השמלה מתנופפים ברוח.
היא אצילית. עצמי.
והיא אמיתית. שזה מוזר, כי היא כמו ציור רחוק ואם כבר אני, אני כל כך חיה ובועטת. וכאן.
ובכל זאת, היא האמיתית. ואני כמו חיקוי.
ואני מנסה לעשות את התנועות שלה, לתפוס את הקצב המדוייק שלה. וזה מזייף, זה יוצא עקום ומסורבל.
ומזוייף נורא.
אני רוצה לתפוס אותה. לגעת בה ולהחזיר אותה בחזרה לתוכי. אבל המרחק בינינו עשוי מאוויר, חלקיקים חלקיקים של אוויר. ואם היתה אש באמצע או קירות. הייתי מביאה צינורות של מים, הייתי מפוצצת חומות. אבל ביני לעצמי יש רק אוויר מטופש. לא מספיק נוקשה כדי לפרק. לא מספיק יציב כדי לעבור עליו.
ואני פתאום מבינה שסוף הקלישאה התרחקתי מעצמי הוא לא 'לחזור אלי'.
בסוף הקלישאה המטופשת הזו יוצאים לדרך חדשה, לא מסתכלים אחורה אל אותה עצמי היפה שרוקדת במרחק אלף שנה. מסתכלים קדימה אל תוך הערפל. ובמקום כלשהו בתוכו, מחכה לי עצמי חדשה.
אולי לא לבנה, אולי היא לא יודעת לרקוד.
אבל היא לא שחקנית.
היא אמיתית.
והיא לוחשת לי עכשיו שחלומות זה בכלל לא שייך לעבר, חלומות הם עניין של עתיד.
ולא כותבים אותם לפי משהו שקרה.
רק לפי דברים שהיינו רוצים שיקרו. והם משורטטים בקווים מטושטשים בערפל שמוביל לדרך חדשה.
חלומות.
הם דרך חדשה.
פתאום זה לא קלישאה.
אני ממש יכולה לראות את עצמי, במרחק כמה קילומטרים מאיפה שאני מרגישה אותי.
אני יודעת איפה אני, אני מרגישה. אבל באופן מפתיע אני גם רואה את עצמי וזה הרי לא יכול להיות.
אי אפשר לראות משהו שהוא אתה, שאתה נמצא בתוכו והוא בתוכך.
אז כנראה שהתרחקתי מעצמי.
ועכשיו, אני עומדת כאן ורואה את עצמי, ועצמי לובשת שמלה לבנה שאני רק יכולה לחלום עליה עכשיו והשרוולים של השמלה מתנופפים ברוח.
היא אצילית. עצמי.
והיא אמיתית. שזה מוזר, כי היא כמו ציור רחוק ואם כבר אני, אני כל כך חיה ובועטת. וכאן.
ובכל זאת, היא האמיתית. ואני כמו חיקוי.
ואני מנסה לעשות את התנועות שלה, לתפוס את הקצב המדוייק שלה. וזה מזייף, זה יוצא עקום ומסורבל.
ומזוייף נורא.
אני רוצה לתפוס אותה. לגעת בה ולהחזיר אותה בחזרה לתוכי. אבל המרחק בינינו עשוי מאוויר, חלקיקים חלקיקים של אוויר. ואם היתה אש באמצע או קירות. הייתי מביאה צינורות של מים, הייתי מפוצצת חומות. אבל ביני לעצמי יש רק אוויר מטופש. לא מספיק נוקשה כדי לפרק. לא מספיק יציב כדי לעבור עליו.
ואני פתאום מבינה שסוף הקלישאה התרחקתי מעצמי הוא לא 'לחזור אלי'.
בסוף הקלישאה המטופשת הזו יוצאים לדרך חדשה, לא מסתכלים אחורה אל אותה עצמי היפה שרוקדת במרחק אלף שנה. מסתכלים קדימה אל תוך הערפל. ובמקום כלשהו בתוכו, מחכה לי עצמי חדשה.
אולי לא לבנה, אולי היא לא יודעת לרקוד.
אבל היא לא שחקנית.
היא אמיתית.
והיא לוחשת לי עכשיו שחלומות זה בכלל לא שייך לעבר, חלומות הם עניין של עתיד.
ולא כותבים אותם לפי משהו שקרה.
רק לפי דברים שהיינו רוצים שיקרו. והם משורטטים בקווים מטושטשים בערפל שמוביל לדרך חדשה.
חלומות.
הם דרך חדשה.