הרב ליאור אנגלמן
רחם
קול צחקוק ילדים מסביב,
עריסות, עגלות, תינוקות.
קול משחק מחבואים של אביב,
אימהות את ילדן מחבקות.
קול פטפוט מתנגן של נשים,
על לידה, על הורות ותקוות,
קול קרבה וקולות רוחשים,
דיממת מניקות אוהבות.
והכול כמו מובן מאליו,
והכול בתמימות נעשה,
ורק לה אין תינוק שתאהב,
ורק היא במרירות כעסה.
והכול כמו עשוי בשלמות
יד אומן מעצבת עולם,
רק רחמה המוטל ביתמות
מסתתר, מבויש ונכלם.
והכול כה פשוט וברור
והכול משמים ניתן,
רק מפתח רחמה הארור
כמו נמסר הוא ביד השטן.
והכול כנעימת מנגינה
של חיים של פריחה וילדות,
ורק היא אחוזה בקנאה
מבקשת נפשה כי תמות.
קול ששון קול שמחת ילדים,
בגנים בבתים ברחובות.
קול דילוג וקולות צעדים,
נשיקת אימהות מיטיבות.
קול זמיר, ציפורים מצייצות,
שר האושר מולך בתבל.
אימהות בילדן מציצות,
אור שמחה במי עונג טובל.
ועולם כמו איננו מבין,
כמו זר לזעקת נשמתה,
ונדמה כי גם הוא לא מבחין,
מתעלם מנהר דמעתה.
ועולם כמו מפנה לה גבו,
חושך חיבוקו החמים.
והרחם יבש ועקר,
כמו אין בעולם רחמים.
ואישה מבקש לנחם,
לאסוף כאבה אל ליבו,
מתפלל כי האל ירחם
יבשר בשורה בטובו.
ואישה מטה אוזן ולב
לשיח שאין בו מילים
ומחבק ונותן ואוהב,
ועוד יש בעולם רחמים.
קול קנאה שצריך להסתיר
מנשים, בעיקר מעצמה,
קול כאב שאסור להתיר
ואשמה ואשמה ואשמה.
קול קורא "אל ייאוש, האמיני".
קול אחר: "להפסיק ולחדול!"
קול שלישי: "לעצמך האזיני"
ורביעי - קול בוכה בלי קול.
אחרית גורלה אין לדעת,
אין מי יגלה את אוזנה,
ותכלית צערה אין לגעת,
אין מי יפרש כוונה.
ואין מי יבין לליבה,
אין מי ינחם ידבר,
בעומק ליבה היא יודעת-
הצלתה ממקום אחר.
"אם אין מתה אנוכי"
כך שפתותיה אומרות,
מנחמך יהיה "אנוכי"
יודעות הדמעות הזולגות.
כי צער גדול שהושם בך
לשבילים עמוקים יצעידך,
ורחם עיקש שניטע בך
לבסוף יגלה לך סודך.
רחם
קול צחקוק ילדים מסביב,
עריסות, עגלות, תינוקות.
קול משחק מחבואים של אביב,
אימהות את ילדן מחבקות.
קול פטפוט מתנגן של נשים,
על לידה, על הורות ותקוות,
קול קרבה וקולות רוחשים,
דיממת מניקות אוהבות.
והכול כמו מובן מאליו,
והכול בתמימות נעשה,
ורק לה אין תינוק שתאהב,
ורק היא במרירות כעסה.
והכול כמו עשוי בשלמות
יד אומן מעצבת עולם,
רק רחמה המוטל ביתמות
מסתתר, מבויש ונכלם.
והכול כה פשוט וברור
והכול משמים ניתן,
רק מפתח רחמה הארור
כמו נמסר הוא ביד השטן.
והכול כנעימת מנגינה
של חיים של פריחה וילדות,
ורק היא אחוזה בקנאה
מבקשת נפשה כי תמות.
קול ששון קול שמחת ילדים,
בגנים בבתים ברחובות.
קול דילוג וקולות צעדים,
נשיקת אימהות מיטיבות.
קול זמיר, ציפורים מצייצות,
שר האושר מולך בתבל.
אימהות בילדן מציצות,
אור שמחה במי עונג טובל.
ועולם כמו איננו מבין,
כמו זר לזעקת נשמתה,
ונדמה כי גם הוא לא מבחין,
מתעלם מנהר דמעתה.
ועולם כמו מפנה לה גבו,
חושך חיבוקו החמים.
והרחם יבש ועקר,
כמו אין בעולם רחמים.
ואישה מבקש לנחם,
לאסוף כאבה אל ליבו,
מתפלל כי האל ירחם
יבשר בשורה בטובו.
ואישה מטה אוזן ולב
לשיח שאין בו מילים
ומחבק ונותן ואוהב,
ועוד יש בעולם רחמים.
קול קנאה שצריך להסתיר
מנשים, בעיקר מעצמה,
קול כאב שאסור להתיר
ואשמה ואשמה ואשמה.
קול קורא "אל ייאוש, האמיני".
קול אחר: "להפסיק ולחדול!"
קול שלישי: "לעצמך האזיני"
ורביעי - קול בוכה בלי קול.
אחרית גורלה אין לדעת,
אין מי יגלה את אוזנה,
ותכלית צערה אין לגעת,
אין מי יפרש כוונה.
ואין מי יבין לליבה,
אין מי ינחם ידבר,
בעומק ליבה היא יודעת-
הצלתה ממקום אחר.
"אם אין מתה אנוכי"
כך שפתותיה אומרות,
מנחמך יהיה "אנוכי"
יודעות הדמעות הזולגות.
כי צער גדול שהושם בך
לשבילים עמוקים יצעידך,
ורחם עיקש שניטע בך
לבסוף יגלה לך סודך.
כשקראתי את הבית הראשון הרגשתי שכמעט יש לי.. פתאום אני חושבת שאולי זה עוזר לי לקבל את החום הזה של ילדים גם בכיוון הזה ולא רק להשאר ב'ריק'שלי, שהילד שלי עוד לא מגיע אפילו שזה מרגיש לפעמים שהכל לא מסתדר בדרך (טיפולים, הפלות..)