תמיד רציתי להצליח לפרוק ע"י כתיבה.
אבל אני לא טובה בזה.
בעצם, אני לא טובה בשום דבר.
אז מה חדש?
אם שנאה עצמית הייתה רעל. כבר מזמן הייתי מתה.
ואולי היא באמת רעל.
ואולי אני כבר מתה.
שרוטה. הנשמה שלי שרוטה. בשריטות עמוקות שנפתחות שוב שוב. כל יום מחדש.
ולא מבריאות.
חשבי מה ההגדרה של דיכאון.
הגעתי למסקנה שזה חוסר תקווה.
אז אני בדיכאון.
טוב זה קל.
חח ברור.
אבל למה?
כי אין תקווה.
כש**** ו*** בדיכאון, אני יודעת שזה יעבור מתישהו.
הזמן ירפא את הלב השבור שלה, ואת טראומות הילדות שלה.
והן יסתדרו.
אבל איך זמן יכול לרפא שנאה עצמית?
אני רואה מול עיניי רק שחור. ענן שחור של חוסר תקווה. וחוזר עתיד.
וקצת, אני אגלה לכם בסוד - מוות.
כאילו בדמיון שלי אין חיים בעוד כמה שנים.
אני אף פעם לא יודעת אם זה טוב או רע שכל התכונות הרעות נמצאות בי, גם פחד.
פחד מהכל.
מהמציאות.
זה רע.
כי ככה אין לי שום יכולת להתקדם. הכל מפחיד.
לאלא. מבעית.
זה פחד מזוקק.
פחד שבגללו אני מתפתלת במיטה בבכי נורא.
שלא נשמע לאיש כמובן.
ככה זה אממ הוא נחשוב..
שנה בערך?
לא.. הגזמתי.
זה אולי כמה חודשים...
אבל השנאה תמיד הייתה. גם אם במינון נמוך.
טוב אולי לא תמיד.. מכיתה ט בערך?
אני לא זוכרת.
עוד בעיה. לא זוכרת רגשות.
אולי כי אין לי כאלו..
אני מרגישה כאילו נוצרתי כטיוטה לאיזה משהו.
סחוטה. חברת יחוד.
מין צל כזה.
צינית.אדיוטית.פתאטית. טיפשה. אבל עם שכל - אז חופרת. מוזרה. לא מצחיקה.
חרא של ילדה.
איזה חיים זבל.
הייתי כותבת איך אני מתארת את החיים שלי.
אבל זה קבוצה של דיבור נקי שם.
חח.
וגם לא כדאי להפחיד את כל השאר. מסכנות מה חטאו?
מעניין אם יום אחד אני אספר להם מה באמת עובר עלי.
ואולי לא. כי גם אני בעצמי לא יודעת מה באמת עובר עלי.
לפעמים אני מקווה שזה רק חלום רע ואני אתעורר
אבל לא. זה אשכרה החיים שלי.
אם תהיתם מה הדבר הטוב בפחד - זה הפחד מהמוות.
אממ לא בטוח מהמוות אלא מהלא נודע.
ועכשיו אני מרגישה עוד יותר חלולה.
זה כמו להתכתב איתן שעות וזה המטח נגמר ואני נשארת עם חתיכת מתכת ביד והמון מחשבות.
אז ככה.
רע.
מעניין אם זה בכלל זה. שאני לא נוגעת בכלום. שכולם לא נוגע לי.
שלא אכפת לי מכלום.
אשכרה לא אכפת לי מכלום!
אתם מכירים אדם שלא משנה לו?
איזה מין יצור אני אלוהים??
או שאין אלוהים. או שיש? מי יודע?
מי?
ה'מת שיש לה כישרון להגיד לך מה את מרגישה. ואולי זה רע.
כי זה חידד לי רגשות שהייתי אמורה להדחיק.
הלחיים כאלה חארות.
וגם אני.
פאק.
אבל אני לא טובה בזה.
בעצם, אני לא טובה בשום דבר.
אז מה חדש?
אם שנאה עצמית הייתה רעל. כבר מזמן הייתי מתה.
ואולי היא באמת רעל.
ואולי אני כבר מתה.
שרוטה. הנשמה שלי שרוטה. בשריטות עמוקות שנפתחות שוב שוב. כל יום מחדש.
ולא מבריאות.
חשבי מה ההגדרה של דיכאון.
הגעתי למסקנה שזה חוסר תקווה.
אז אני בדיכאון.
טוב זה קל.
חח ברור.
אבל למה?
כי אין תקווה.
כש**** ו*** בדיכאון, אני יודעת שזה יעבור מתישהו.
הזמן ירפא את הלב השבור שלה, ואת טראומות הילדות שלה.
והן יסתדרו.
אבל איך זמן יכול לרפא שנאה עצמית?
אני רואה מול עיניי רק שחור. ענן שחור של חוסר תקווה. וחוזר עתיד.
וקצת, אני אגלה לכם בסוד - מוות.
כאילו בדמיון שלי אין חיים בעוד כמה שנים.
אני אף פעם לא יודעת אם זה טוב או רע שכל התכונות הרעות נמצאות בי, גם פחד.
פחד מהכל.
מהמציאות.
זה רע.
כי ככה אין לי שום יכולת להתקדם. הכל מפחיד.
לאלא. מבעית.
זה פחד מזוקק.
פחד שבגללו אני מתפתלת במיטה בבכי נורא.
שלא נשמע לאיש כמובן.
ככה זה אממ הוא נחשוב..
שנה בערך?
לא.. הגזמתי.
זה אולי כמה חודשים...
אבל השנאה תמיד הייתה. גם אם במינון נמוך.
טוב אולי לא תמיד.. מכיתה ט בערך?
אני לא זוכרת.
עוד בעיה. לא זוכרת רגשות.
אולי כי אין לי כאלו..
אני מרגישה כאילו נוצרתי כטיוטה לאיזה משהו.
סחוטה. חברת יחוד.
מין צל כזה.
צינית.אדיוטית.פתאטית. טיפשה. אבל עם שכל - אז חופרת. מוזרה. לא מצחיקה.
חרא של ילדה.
איזה חיים זבל.
הייתי כותבת איך אני מתארת את החיים שלי.
אבל זה קבוצה של דיבור נקי שם.
חח.
וגם לא כדאי להפחיד את כל השאר. מסכנות מה חטאו?
מעניין אם יום אחד אני אספר להם מה באמת עובר עלי.
ואולי לא. כי גם אני בעצמי לא יודעת מה באמת עובר עלי.
לפעמים אני מקווה שזה רק חלום רע ואני אתעורר
אבל לא. זה אשכרה החיים שלי.
אם תהיתם מה הדבר הטוב בפחד - זה הפחד מהמוות.
אממ לא בטוח מהמוות אלא מהלא נודע.
ועכשיו אני מרגישה עוד יותר חלולה.
זה כמו להתכתב איתן שעות וזה המטח נגמר ואני נשארת עם חתיכת מתכת ביד והמון מחשבות.
אז ככה.
רע.
מעניין אם זה בכלל זה. שאני לא נוגעת בכלום. שכולם לא נוגע לי.
שלא אכפת לי מכלום.
אשכרה לא אכפת לי מכלום!
אתם מכירים אדם שלא משנה לו?
איזה מין יצור אני אלוהים??
או שאין אלוהים. או שיש? מי יודע?
מי?
ה'מת שיש לה כישרון להגיד לך מה את מרגישה. ואולי זה רע.
כי זה חידד לי רגשות שהייתי אמורה להדחיק.
הלחיים כאלה חארות.
וגם אני.
פאק.