אני יודעת,אני יודעת שזאת רק המחלה שלה.אבל עדיין קשה לי.קשה לי כי פעם היא הייתה ככה ועכשיו היא ככה.והרופאים אומרים שאי אפשר להתרפא.אפשר שהמצב יהיה יותר טוב או יותר גרוע אבל לצאת מזה אי אפשר.וזה קשה.וזה כואב לי.במיוחד כי היא אמא שלי.ואמא זה אדם שמקבלים ממנו אהבה,שמסכימים לקבל אהבה.ולא.קשה לי לקבל את האהבה הזאת ממנה.למרות שזה רק המחלה ולמרות שיש לה עוד המון חלקים בתוכה.זה קשה.זה כואב.ואף אחד לא מבין אותי.כל הזמן אומרים שאנלא בסדר שככה מרגישה.כל הזמן שופטים.חסר לי פה אהבה.חסר לי.וכולם אופטימים כאלו ואומרים שזה לא כזה נורא והכל בסדר והיא מתפקדת.ואז מה.נכון שהיא מתפקדת.אבל לא כמו פעם.אני עושה לעצמי כביסה,והיא עושה את ההכי בסיסי בבית ומתלוננת שאף אחד לא עוזר לה והיא מותשת(כי הכדורים גם מעייפים,וזה קשור..)ובאמת שכולם עוזרים לה.זה קשה לי.מעייף אותי.היא גם לא מדברת לעניין ואוף קשה לי לקבל אותה.הייתי רוצה אמא בלי מחלת נפש.
בקיצור,אמא עם מאניה דפרסיה(יותר דפרסיה) עם שילוב של פסיכוזה.
אין לי כבר כוחות יותר להתמודד עם הכל.המחלה הזאת שלה גדולה עליי.
(הייתי צכה לפרוק)
בקיצור,אמא עם מאניה דפרסיה(יותר דפרסיה) עם שילוב של פסיכוזה.
אין לי כבר כוחות יותר להתמודד עם הכל.המחלה הזאת שלה גדולה עליי.
(הייתי צכה לפרוק)
