ילד שלי, סליחה.
סליחה שלא ניסיתי מספיק. מוקדם מספיק, בזמן מספיק, בביוץ מספיק, ובכלל.
סליחה שלא הלכתי לטיפולים. שלושה ילדים בבית, זוגיות מורכבת בלאו הכי, ידעתי שלא נחזיק גם טיפולי פוריות.
סליחה שפחדתי. הפחד משתק. פחדתי כשהילדים היו קטהים, פחדתי כשהם גדלו, פחדתי כשאני גדלתי שגם אם זה יקרה כלול לצאת ילד מיוחד ואנחנו לא נעמוד בזה
סליחה שחיכיתי. חודש ועוד חודש ועוד שנה והופס אני בת 40.40! וקורונה ולחץ וחרדות ושני הריונות רצופים שהסתיימו בהפלה ולב אחד שבור לרסיסים.
חמש שנים עברו. אני לא ישנה, לא אוכלת, כל הזמן עצובה. אני יודעת שיש נשמה בעולם שמסתובבת והיא שלי, אבל היא לא אצלי.
היא לא אצלי.
ואהי בת 40.5 (מי סופר חצאים אחרי גיל 7??) והזמן דוחק וכולם לוחצים לשחרר כי מה את צריכה את זה
אבל אני רוצה. אני צריכה. אני כמהה
ואני יודעת שאני אצטער כל זה כל החיים 💔
התרגשתי מאד!!! זה כ"כ נוגע ללב.מאחלת לך שהקב"ה ישפיע
