ב- אוקיי אז זה סוג של פאפינג (אם ככה קוראים לזה) אז הקשבתי למה שאמרתם וכתבתי התחלה שמתארת קצת מהחיים שלה לפני
אז הנה זה:
שמי רוני איגלסיאס. אני בת 11 וגרה בפרברי לונדון. יש לי שיער חום, ארוך וגלי ועל פני נמשים. אני בשנתי החמישית בבית הספר היסודי הכללי. אני אוהבת לקרוא, לזכור דברים, להכיר דברים שלא הכרתי, לשחק ולפטפט עם חברות והדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לרכוב על אופניים. בכל סוף שבוע אבי לוקח אותי למרכז האופניים שבמרכז העיר. זה פארק עצום עם מלא אזורים שונים של רכיבה. יש שם מסלולי אופניים ברמות שונות, מגרשים המיועדים לאנשים שקופצים עם האופניים שלהם באוויר ועושים פעלולים (קצת פסיכי הייתי אומרת), וכל מיני עזרים לילדים שמתחילים ללמוד לרכוב. כמובן שיש שם מגרשים של סקטבורדים וסקטים אז לפעמים כשאני עם חברות אני לוקחת את הסקטים שלי. אנחנו מעמיסים שני זוגות אופניים (שלי ושל אבא שלי) על המכונית ויצאים לדרך. אנחנו אוהבים לקחת את המסלול הכי ארוך והכי קשה שיש רק כדי להיות שם מלא זמן ואחר כך מותשים, אנחנו יושבים על הדשא הענק שיש שם וצופים בברבורים ששטים באגם הקטן והקסום שנמצא במרכז הפארק. היינו בדרכנו לפארק באותו הסופ"ש. היה פקק נוראי שנמשך במשך שעתיים וכבר התחיל להחשיך. אבי ראה שאין טעם להמשיך לחכות ורצה לחזור הביתה. הוא עשה פרסה זהירה אבל למכונית הכחולה שבאה ממולו לא היה ניתן לקרוא זהירה. הנהג היה עם אוזניות או משו והוא לא התרכז בכביש. הוא טס במהירות כאילו אין פקק והתנגש בנו. למכונית שלנו לא היתה סיכוי. היא נמחצה כמו דף שהושלך לפח ואנחנו היינו בתוכה. כל המכונית התמלאה רסיסי זכוכית וכריות האויר נפתחו. אני עוד הייתי חיה איכשהו והדבר הראשון שעלה בראשי הוא להתקשר לאמא שלי. היא נבהלה כששמעה מה קרה וביקשה ממני את אבא. הרמתי את ראשי בקושי, אבא לא זז. התחלתי לבכות ואמא כנראה הבינה היא אמרה לי לחכות על הקו ורצה להתקשר לאמבולנס. אורות כחולים ואדומים מילאו את הכביש, משטרות חסמו את התנועה ופרמדיקים רצו אל המכונית המרוסקת. רציתי לצעוק אבל לא יכולתי הרגשתי כאילו כל גופי נשבר. הפרמדיקים פילסו בין ההריסות. הם ראו אותי. הם ראו את אבא שלי. הם הרימו אותי בעדינות בעודי מתעוות מכאבים. הם הכניסו אותי לאמבולנס. התמונה האחרונה שאני זוכרת מאותו הכביש הוא את אבי שוכב על הכביש ללא תזוזה ואת המכונית הכחולה נעלמת לקול תדהמת השוטרים. האמבולנס נסע מהאזור, כשכל במפר וכל עצירה מכאיבים קשות לאיברי השבורים. הוא עצר. הגענו לבית החולים. מיד העבירו אותי למחלקת טיפול נמרץ והחלו בסדרה ארוכה של בדיקות. לבינתיים הספקתי לשמוע את אימי מגיעה ואת הרופא אומר לה שלבינתיים יש עשר עצמות שבורות בכל רחבי גופי וכמה פצעים פנימיים. הוא לא יכל להגיד את הסיכויים שלי לצאת מזה. הם לא אישרו לה להיכנס. לאחר עוד כעשר בדיקות הם אישרו לי לנח ולאמי להיכנס סוף סוף. היא נכנסה כשידיה מכסות את פניה, מסתירות שאריות בכי. למראה פניה התעוותי עוד יותר. התחלתי לבכות, אבל כל תזוזה הכאיבה לי, יותר משאי פעם כאב לי. על פניי זלגו דמעות מבלי להשמיע קול. אימי הסתכלה עליי. שפתי הצליחו להגות א-ב-א. לא יכולתי יותר. נרדמתי. מסתבר שהאירועים האחרונים התישו אותי יותר מששיערתי. אימי אמרה לי ששנתי הייתה רגועה באופן מפליא בהתחשב בנסיבות. התעוררתי לקול מלמולים דאוגים שבקעו מפי עשרה רופאים בכירים שעמדו סביב מיטתי. לקח לי רגע להבין איפה אני. הם השוו בין תצלומים של כנראה הגוף שלי. לא הבנתי מה הם עושים. ניסיתי להזדקף כדי לבחון מקרוב גם אני, נזכרת מאוחר מידי בהתקף הכאבים שהתלווה לכל תזוזה שלי בשעתיים האחרונות, אך הוא לא בא. מופתעת, התיישבתי. הרופאים הביטו בי כלא מאמינים והרופא האחראי התחיל להשמיע את טענותיו "זה לא הגיוני! הילדה הגיע לפה עם 15 שברים ברחבי הגוף, בתוכם כמה שברים בעמוד השדרה. לפי הנתונים האלה הילדה היתה צריכה להיות משותקת לגמרי, עם סיכויים קלושים להמשך חיים כלשהם". הם הריצו אותי לסיבוב חוזר של בדיקות. כשהם קיבלו את התוצאות הם היו המומים עוד יותר. אחד הרופאים כמעט התעלף והיה צריך להושיב אותו ולהשקות אותו במים כדי שהצבע יחזור ללחיו. הם הראו לאימי את הצילומים ואת הצילומים מלפני שעתיים. עכשיו גם אימי הראתה פליאה עמוקה. "מה? מה קורה פה?" שאלתי בקול צרוד מחוסר שימוש, "למה אתם כל כך מתפלאים?" הרופא ניגש אליי, מראה לי את הצילומים ומסביר לי תוך כדי: "זה הצילומים מלפני שעתיים" הוא הצביע על כל השברים שנראו לעין וגם כאלו שלא. הוא הסביר לי מה חלק מהמשמעויות של חלק מהשברים. "וזה הצילומים שלך מהבדיקות האחרונות" הוא השווה בין הצילומים שבהם נראו חורים בעצם לבין הצילומים החדשים בהם נראו עצמות שלמות שאפילו סדק לא היה בהם. עכשיו גם אני הייתי מופתעת. הרמתי את ידי בתימהון של ילד שעכשיו נולד. התחלתי להפעיל את גופי ופי נפער עד קצה גבול היכולת שלו. איך זה יכול לקרות? לא הבנתי. ניסיתי לרדת מהמיטה, אמי החזיקה את ידי למקרה שאפול. הנחתי רגל ועוד רגל, אני יכולה ללכת! בכוחות עצמי! הבטתי באושר אל אימי והיא חיבקה אותי. 'מה שזה לא יהיה, אני שמחה' חשבתי. שמעתי את אחד הרופאים ממלמל משו בשקט לפני ששאר הרופאים היסו אותו. "אנחנו, אנשי המדע איננו מאמינים בקסם או בנס" הצהיר הרופא הבכיר, זה שסביר לי על עצמותיי קודם. "המדע הוכח כנכון במציאות. עדיין לא הובאה הוכחה לכך שקסם קיים בעולם ועד שלא תובא ההוכחה הרי הוא כלא קיים" תמונה קפצה למוחי. המכונית הכחולה מתפוגגת עם יושביה. ומה זה אומר, אדוני הרופא? כמעט שאמרתי אך עצרתי בעצמי. איני רוצה להיכנס לויכוחים עם הרופא. רק לצאת מפה, לדבר עם אמא בחופשיות על הנושא שבער בי כמו אש. "האם אני יכולה להשתחרר אדוני?" שאלתי בתקווה, "הרי אני בריאה ללא פגע ואוכל לנוח גם בביתי. הרופא הנהן בכובד ראש. "אתם יכולים ללכת לביתכם עכשיו. רק אל תשכחו לבוא לסדרת בדיקות נוספת בעוד שבועיים" בעודו מדבר הרופא חתם על טופס שיחרור ואנחנו ברחנו משם במהירות מחשידה למכונית של אימי. היא ראתה את החשש שעלה על פני "אל תדאגי. אני אסע בזהירות" היא אמרה. כל הדרך לא דיברתי עם אימי, לא רציתי להפריע לה בנהיגה. הגענו הביתה. הזיכרונות הציפו אותי, אמרתי מילה אחת: "אבא" ושתינו פרצנו בבכי.
טוב אז כמה שאלות על מה שכתבתי
א. זה מעניין?
ב. זה מעביר את המסר?
ג. שאלה חשובהה באיזה בית לשים אותה??
ד. אני פותחת שירשור חדש פליז תביאו את דעתכם...
)
