אוקיי אז זה ההתחלה של מה שכתבתיהפילוסופית

ב- אוקיי אז זה סוג של פאפינג (אם ככה קוראים לזה) אז הקשבתי למה שאמרתם וכתבתי התחלה שמתארת קצת מהחיים שלה לפני

אז הנה זה:

שמי רוני איגלסיאס. אני בת 11 וגרה בפרברי לונדון. יש לי שיער חום, ארוך וגלי ועל פני נמשים. אני בשנתי החמישית בבית הספר היסודי הכללי. אני אוהבת לקרוא, לזכור דברים, להכיר דברים שלא הכרתי, לשחק ולפטפט עם חברות והדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לרכוב על אופניים. בכל סוף שבוע אבי לוקח אותי למרכז האופניים שבמרכז העיר. זה פארק עצום עם מלא אזורים שונים של רכיבה. יש שם מסלולי אופניים ברמות שונות, מגרשים המיועדים לאנשים שקופצים עם האופניים שלהם באוויר ועושים פעלולים (קצת פסיכי הייתי אומרת), וכל מיני עזרים לילדים שמתחילים ללמוד לרכוב. כמובן שיש שם מגרשים של סקטבורדים וסקטים אז לפעמים כשאני עם חברות אני לוקחת את הסקטים שלי. אנחנו מעמיסים שני זוגות אופניים (שלי ושל אבא שלי) על המכונית ויצאים לדרך. אנחנו אוהבים לקחת את המסלול הכי ארוך והכי קשה שיש רק כדי להיות שם מלא זמן ואחר כך מותשים, אנחנו יושבים על הדשא הענק שיש שם וצופים בברבורים ששטים באגם הקטן והקסום שנמצא במרכז הפארק. היינו בדרכנו לפארק באותו הסופ"ש. היה פקק נוראי שנמשך במשך שעתיים וכבר התחיל להחשיך. אבי ראה שאין טעם להמשיך לחכות ורצה לחזור הביתה. הוא עשה פרסה זהירה אבל למכונית הכחולה שבאה ממולו לא היה ניתן לקרוא זהירה. הנהג היה עם אוזניות או משו והוא לא התרכז בכביש. הוא טס במהירות כאילו אין פקק והתנגש בנו. למכונית שלנו לא היתה סיכוי. היא נמחצה כמו דף שהושלך לפח ואנחנו היינו בתוכה. כל המכונית התמלאה רסיסי זכוכית וכריות האויר נפתחו. אני עוד הייתי חיה איכשהו והדבר הראשון שעלה בראשי הוא להתקשר לאמא שלי. היא נבהלה כששמעה מה קרה וביקשה ממני את אבא. הרמתי את ראשי בקושי, אבא לא זז. התחלתי לבכות ואמא כנראה הבינה היא אמרה לי לחכות על הקו ורצה להתקשר לאמבולנס. אורות כחולים ואדומים מילאו את הכביש, משטרות חסמו את התנועה ופרמדיקים רצו אל המכונית המרוסקת. רציתי לצעוק אבל לא יכולתי הרגשתי כאילו כל גופי נשבר. הפרמדיקים פילסו בין ההריסות. הם ראו אותי. הם ראו את אבא שלי. הם הרימו אותי בעדינות בעודי מתעוות מכאבים. הם הכניסו אותי לאמבולנס. התמונה האחרונה שאני זוכרת מאותו הכביש הוא את אבי שוכב על הכביש ללא תזוזה ואת המכונית הכחולה נעלמת לקול תדהמת השוטרים. האמבולנס נסע מהאזור, כשכל במפר וכל עצירה מכאיבים קשות לאיברי השבורים. הוא עצר. הגענו לבית החולים. מיד העבירו אותי למחלקת טיפול נמרץ והחלו בסדרה ארוכה של בדיקות. לבינתיים הספקתי לשמוע את אימי מגיעה ואת הרופא אומר לה שלבינתיים יש עשר עצמות שבורות בכל רחבי גופי וכמה פצעים פנימיים. הוא לא יכל להגיד את הסיכויים שלי לצאת מזה. הם לא אישרו לה להיכנס. לאחר עוד כעשר בדיקות הם אישרו לי לנח ולאמי להיכנס סוף סוף. היא נכנסה כשידיה מכסות את פניה, מסתירות שאריות בכי. למראה פניה התעוותי עוד יותר. התחלתי לבכות, אבל כל תזוזה הכאיבה לי, יותר משאי פעם כאב לי. על פניי זלגו דמעות מבלי להשמיע קול. אימי הסתכלה עליי. שפתי הצליחו להגות א-ב-א. לא יכולתי יותר. נרדמתי. מסתבר שהאירועים האחרונים התישו אותי יותר מששיערתי. אימי אמרה לי ששנתי הייתה רגועה באופן מפליא בהתחשב בנסיבות. התעוררתי לקול מלמולים דאוגים שבקעו מפי עשרה רופאים בכירים שעמדו סביב מיטתי. לקח לי רגע להבין איפה אני. הם השוו בין תצלומים של כנראה הגוף שלי. לא הבנתי מה הם עושים. ניסיתי להזדקף כדי לבחון מקרוב גם אני, נזכרת מאוחר מידי בהתקף הכאבים שהתלווה לכל תזוזה שלי בשעתיים האחרונות, אך הוא לא בא. מופתעת, התיישבתי. הרופאים הביטו בי כלא מאמינים והרופא האחראי התחיל להשמיע את טענותיו "זה לא הגיוני! הילדה הגיע לפה עם 15 שברים ברחבי הגוף, בתוכם כמה שברים בעמוד השדרה. לפי הנתונים האלה הילדה היתה צריכה להיות משותקת לגמרי, עם סיכויים קלושים להמשך חיים כלשהם". הם הריצו אותי לסיבוב חוזר של בדיקות. כשהם קיבלו את התוצאות הם היו המומים עוד יותר. אחד הרופאים כמעט התעלף והיה צריך להושיב אותו ולהשקות אותו במים כדי שהצבע יחזור ללחיו. הם הראו לאימי את הצילומים ואת הצילומים מלפני שעתיים. עכשיו גם אימי הראתה פליאה עמוקה. "מה? מה קורה פה?" שאלתי בקול צרוד מחוסר שימוש, "למה אתם כל כך מתפלאים?" הרופא ניגש אליי, מראה לי את הצילומים ומסביר לי תוך כדי: "זה הצילומים מלפני שעתיים" הוא הצביע על כל השברים שנראו לעין וגם כאלו שלא. הוא הסביר לי מה חלק מהמשמעויות של חלק מהשברים. "וזה הצילומים שלך מהבדיקות האחרונות" הוא השווה בין הצילומים שבהם נראו חורים בעצם לבין הצילומים החדשים בהם נראו עצמות שלמות שאפילו סדק לא היה בהם. עכשיו גם אני הייתי מופתעת. הרמתי את ידי בתימהון של ילד שעכשיו נולד. התחלתי להפעיל את גופי ופי נפער עד קצה גבול היכולת שלו. איך זה יכול לקרות? לא הבנתי. ניסיתי לרדת מהמיטה, אמי החזיקה את ידי למקרה שאפול. הנחתי רגל ועוד רגל, אני יכולה ללכת! בכוחות עצמי! הבטתי באושר אל אימי והיא חיבקה אותי. 'מה שזה לא יהיה, אני שמחה' חשבתי. שמעתי את אחד הרופאים ממלמל משו בשקט לפני ששאר הרופאים היסו אותו. "אנחנו, אנשי המדע איננו מאמינים בקסם או בנס" הצהיר הרופא הבכיר, זה שסביר לי על עצמותיי קודם. "המדע הוכח כנכון במציאות. עדיין לא הובאה הוכחה לכך שקסם קיים בעולם ועד שלא תובא ההוכחה הרי הוא כלא קיים" תמונה קפצה למוחי. המכונית הכחולה מתפוגגת עם יושביה. ומה זה אומר, אדוני הרופא? כמעט שאמרתי אך עצרתי בעצמי. איני רוצה להיכנס לויכוחים עם הרופא. רק לצאת מפה, לדבר עם אמא בחופשיות על הנושא שבער בי כמו אש. "האם אני יכולה להשתחרר אדוני?" שאלתי בתקווה, "הרי אני בריאה ללא פגע ואוכל לנוח גם בביתי. הרופא הנהן בכובד ראש. "אתם יכולים ללכת לביתכם עכשיו. רק אל תשכחו לבוא לסדרת בדיקות נוספת בעוד שבועיים" בעודו מדבר הרופא חתם על טופס שיחרור ואנחנו ברחנו משם במהירות מחשידה למכונית של אימי. היא ראתה את החשש שעלה על פני "אל תדאגי. אני אסע בזהירות" היא אמרה. כל הדרך לא דיברתי עם אימי, לא רציתי להפריע לה בנהיגה. הגענו הביתה. הזיכרונות הציפו אותי, אמרתי מילה אחת: "אבא" ושתינו פרצנו בבכי.

טוב אז כמה שאלות על מה שכתבתי

א. זה מעניין?

ב. זה מעביר את המסר?

ג. שאלה חשובהה באיזה בית לשים אותה??

ד. אני פותחת שירשור חדש פליז תביאו את דעתכם...

עוד לא קראתי, אבלאצאצ

קצת רחמנות עם הפסקאות, טקסט צפוף מוציא לי את כל החשק

חברה אמרה לי שזה יצא מעניין אחר כך אני יסדר את הפסקאותהפילוסופית


אם זה כל כך מפריע סידרתי את הפיסקאות...הפילוסופית

שמי רוני איגלסיאס. אני בת 11 וגרה בפרברי לונדון. יש לי שיער חום, ארוך וגלי ועל פני נמשים. אני בשנתי החמישית בבית הספר היסודי הכללי. אני אוהבת לקרוא, לזכור דברים, להכיר דברים שלא הכרתי, לשחק ולפטפט עם חברות והדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לרכוב על אופניים.

 בכל סוף שבוע אבי לוקח אותי למרכז האופניים שבמרכז העיר. זה פארק עצום עם מלא אזורים שונים של רכיבה. יש שם מסלולי אופניים ברמות שונות, מגרשים המיועדים לאנשים שקופצים עם האופניים שלהם באוויר ועושים פעלולים (קצת פסיכי הייתי אומרת), וכל מיני עזרים לילדים שמתחילים ללמוד לרכוב. כמובן שיש שם מגרשים של סקטבורדים וסקטים אז לפעמים כשאני עם חברות אני לוקחת את הסקטים שלי. אנחנו מעמיסים שני זוגות אופניים (שלי ושל אבא שלי) על המכונית ויצאים לדרך. אנחנו אוהבים לקחת את המסלול הכי ארוך והכי קשה שיש רק כדי להיות שם מלא זמן ואחר כך מותשים, אנחנו יושבים על הדשא הענק שיש שם וצופים בברבורים ששטים באגם הקטן והקסום שנמצא במרכז הפארק.

היינו בדרכנו לפארק באותו הסופ"ש. היה פקק נוראי שנמשך במשך שעתיים וכבר התחיל להחשיך. אבי ראה שאין טעם להמשיך לחכות ורצה לחזור הביתה. הוא עשה פרסה זהירה אבל למכונית הכחולה שבאה ממולו לא היה ניתן לקרוא זהירה. הנהג היה עם אוזניות או משו והוא לא התרכז בכביש. הוא טס במהירות כאילו אין פקק והתנגש בנו. למכונית שלנו לא היתה סיכוי. היא נמחצה כמו דף שהושלך לפח ואנחנו היינו בתוכה. כל המכונית התמלאה רסיסי זכוכית וכריות האויר נפתחו. אני עוד הייתי חיה איכשהו והדבר הראשון שעלה בראשי הוא להתקשר לאמא שלי. היא נבהלה כששמעה מה קרה וביקשה ממני את אבא. הרמתי את ראשי בקושי, אבא לא זז. התחלתי לבכות ואמא כנראה הבינה היא אמרה לי לחכות על הקו ורצה להתקשר לאמבולנס. אורות כחולים ואדומים מילאו את הכביש, משטרות חסמו את התנועה ופרמדיקים רצו אל המכונית המרוסקת. רציתי לצעוק אבל לא יכולתי הרגשתי כאילו כל גופי נשבר. הפרמדיקים פילסו בין ההריסות. הם ראו אותי. הם ראו את אבא שלי. הם הרימו אותי בעדינות בעודי מתעוות מכאבים. הם הכניסו אותי לאמבולנס. התמונה האחרונה שאני זוכרת מאותו הכביש הוא את אבי שוכב על הכביש ללא תזוזה ואת המכונית הכחולה נעלמת לקול תדהמת השוטרים.

 האמבולנס נסע מהאזור, כשכל במפר וכל עצירה מכאיבים קשות לאיברי השבורים. הוא עצר. הגענו לבית החולים. מיד העבירו אותי למחלקת טיפול נמרץ והחלו בסדרה ארוכה של בדיקות. לבינתיים הספקתי לשמוע את אימי מגיעה ואת הרופא אומר לה שלבינתיים יש עשר עצמות שבורות בכל רחבי גופי וכמה פצעים פנימיים. הוא לא יכל להגיד את הסיכויים שלי לצאת מזה. הם לא אישרו לה להיכנס. לאחר עוד כעשר בדיקות הם אישרו לי לנח ולאמי להיכנס סוף סוף. היא נכנסה כשידיה מכסות את פניה, מסתירות שאריות בכי. למראה פניה התעוותי עוד יותר. התחלתי לבכות, אבל כל תזוזה הכאיבה לי, יותר משאי פעם כאב לי. על פניי זלגו דמעות מבלי להשמיע קול. אימי הסתכלה עליי. שפתי הצליחו להגות א-ב-א. לא יכולתי יותר. נרדמתי.

 מסתבר שהאירועים האחרונים התישו אותי יותר מששיערתי. אימי אמרה לי ששנתי הייתה רגועה באופן מפליא בהתחשב בנסיבות. התעוררתי לקול מלמולים דאוגים שבקעו מפי עשרה רופאים בכירים שעמדו סביב מיטתי. לקח לי רגע להבין איפה אני. הם השוו בין תצלומים של כנראה הגוף שלי. לא הבנתי מה הם עושים. ניסיתי להזדקף כדי לבחון מקרוב גם אני, נזכרת מאוחר מידי בהתקף הכאבים שהתלווה לכל תזוזה שלי בשעתיים האחרונות, אך הוא לא בא. מופתעת, התיישבתי. הרופאים הביטו בי כלא מאמינים והרופא האחראי התחיל להשמיע את טענותיו "זה לא הגיוני! הילדה הגיע לפה עם 15 שברים ברחבי הגוף, בתוכם כמה שברים בעמוד השדרה. לפי הנתונים האלה הילדה היתה צריכה להיות משותקת לגמרי, עם סיכויים קלושים להמשך חיים כלשהם".

הם הריצו אותי לסיבוב חוזר של בדיקות. כשהם קיבלו את התוצאות הם היו המומים עוד יותר. אחד הרופאים כמעט התעלף והיה צריך להושיב אותו ולהשקות אותו במים כדי שהצבע יחזור ללחיו. הם הראו לאימי את הצילומים ואת הצילומים מלפני שעתיים. עכשיו גם אימי הראתה פליאה עמוקה. "מה? מה קורה פה?" שאלתי בקול צרוד מחוסר שימוש, "למה אתם כל כך מתפלאים?" הרופא ניגש אליי, מראה לי את הצילומים ומסביר לי תוך כדי: "זה הצילומים מלפני שעתיים" הוא הצביע על כל השברים שנראו לעין וגם כאלו שלא. הוא הסביר לי מה חלק מהמשמעויות של חלק מהשברים. "וזה הצילומים שלך מהבדיקות האחרונות" הוא השווה בין הצילומים שבהם נראו חורים בעצם לבין הצילומים החדשים בהם נראו עצמות שלמות שאפילו סדק לא היה בהם. עכשיו גם אני הייתי מופתעת. הרמתי את ידי בתימהון של ילד שעכשיו נולד. התחלתי להפעיל את גופי ופי נפער עד קצה גבול היכולת שלו. איך זה יכול לקרות? לא הבנתי. ניסיתי לרדת מהמיטה, אמי החזיקה את ידי למקרה שאפול. הנחתי רגל ועוד רגל, אני יכולה ללכת! בכוחות עצמי! הבטתי באושר אל אימי והיא חיבקה אותי. 'מה שזה לא יהיה, אני שמחה' חשבתי.

את אחד הרופאים ממלמל משו בשקט לפני ששאר הרופאים היסו אותו. "אנחנו, אנשי המדע איננו מאמינים בקסם או בנס" הצהיר הרופא הבכיר, זה שסביר לי על עצמותיי קודם. "המדע הוכח כנכון במציאות. עדיין לא הובאה הוכחה לכך שקסם קיים בעולם ועד שלא תובא ההוכחה הרי הוא כלא קיים" תמונה קפצה למוחי. המכונית הכחולה מתפוגגת עם יושביה. ומה זה אומר, אדוני הרופא? כמעט שאמרתי אך עצרתי בעצמי. איני רוצה להיכנס לויכוחים עם הרופא. רק לצאת מפה, לדבר עם אמא בחופשיות על הנושא שבער בי כמו אש.

"האם אני יכולה להשתחרר אדוני?" שאלתי בתקווה, "הרי אני בריאה ללא פגע ואוכל לנוח גם בביתי. הרופא הנהן בכובד ראש. "אתם יכולים ללכת לביתכם עכשיו. רק אל תשכחו לבוא לסדרת בדיקות נוספת בעוד שבועיים" בעודו מדבר הרופא חתם על טופס שיחרור ואנחנו ברחנו משם במהירות מחשידה למכונית של אימי. היא ראתה את החשש שעלה על פני "אל תדאגי. אני אסע בזהירות" היא אמרה. כל הדרך לא דיברתי עם אימי, לא רציתי להפריע לה בנהיגה. הגענו הביתה. הזיכרונות הציפו אותי, אמרתי מילה אחת: "אבא" ושתינו פרצנו בבכי.

 

זה נראה יותר טוב? לא הבחנתי כל כך בהבדל...

צומי בבקשה.. אני ישמח להערות והארות אחרת יהיה לי קשה להתקדם...

ממש יפה!אודה ה' בכל לבב

אני חייב גם לציין שזו כתיבה עם יותר עומק מאשר הארי פוטר ואבן החכמים.

הסיפור הזה יכול ממש להתפתח!
יש לך כבר רעיון איך להמשיך אותו? אשמח שתכתבי לי את הרעיון הכללי אם יש כזה...

 

רק אולי אפשר להגיהה (כותבים ככה?!) את הסיפור, זה יכול ממש להעצים את החוויה שבקריאה.

אממ...הפילוסופית

בכללי יש לי שני כיוונים להמשך...

הראשון (בשבילו פתחתי את השירשור השני-תגידו מה דעתכם): היא מנסה להוכיח לעולם שקסם קיים בדרכים מסבוכות כדי לא להסתבך עם האומנה ובסוף היא מבינה שטוב להיות מוסתר...

השני עדיין בשלבי פיתוח: היא נפגשת עם כל מיני דמויות מהספרים שהיא קראה ותוך כדי מגלה דברים שקרו מאחורי קלעים או דברים שנשארו בסוד ולא הגיאו לרולינג.... חשבתי לשים אותה בשנה של אלבוס או לילי פוטר ואז יש לה קשר למשפחת פוטר...

מה נשמע יותר טוב?

השני נשמע פצצה!אודה ה' בכל לבב

זה רעיון גאוני. ללא ספק.

כן... זה יכול להיות נחמד... אני עוד צריכה לעבותהפילוסופית

את הפגישה עם מקגונגל ולהמשיך...

עכשיו... להפגיש אותה עם לילי פוטר זה יהיה יותר טוב כי לא יודעים עליה כלום אז זה לא מוגבל ואחרי שהמורשת של הפוטרים בגריפינדור נפרצה (לפי 8 שלא שייך לסדרה בשום אופן (בשביל הלהוטים...)) אז אני יכולה להזיז את לילי בית או לשים אותה בגריפינדור והיא תהיה חברה לשיעורים...

מה שמזכיר לי.... לפי 7 אנחנו יודעים שנויל הוא מורה לצמחים בהוגוורטס נכון? יש עוד מורים שידוע שנשארו... או שהוחלפו?

האגריד נשאר כנראה כמורהמח"פ


מה זה אומר להגיהה? יענו לנקד? לעבור על שגיאות?הפילוסופית


כן,אבל גם שיהיה כתוב בשפה סיפורית כזאת...אודה ה' בכל לבב


להעלות משלב?הפילוסופית

חלק מהזמן הרגשתי כאילו אני מורה שכותבת הערות בתעודה... אז לכתוב את זה יותר ספרותי אתה אומר.... אני ינסה אולי זה ילך לי.

אני צריכה עזרונתהפילוסופית

אני צריכה ציטוט של משפט מהספר החמישי. (אני לא קראתי אותו רק ראיתי את הסרט אז אם לא קיים משפט כזה תתקנו אותי) כשהם פותחים את צ"ד אז יש את הקטע שכל אחד זורק את מה שהארי עשה... הוא יודע לעשות פטרונוס, הוא נלחם בסוהרסנים, הוא ניצח בסיליסק, הוא ראה את אדון האופל חוזר וכו' ואז הוא אומר "כשאתם מספרים את זה ככה הכל נראה כל כך פשוט אבל באמת לא עשיי כלום היה לי עזרה ומזל" או משו כזה.... אם למישו יש את הציטוט המדוייק... אני ישמח

יש קטע בסיגנון הזה גם בספר אבל אין לי ספרים..קורא נלהב לשעבר

(הגבתי בעיקר כדי להקפיץקורץ)

למי שיש... אני ישמחהפילוסופית


ביקשתי מחברולה שלי.. אמורה לשלוח..אני ועצמי:)


ישש תודה צומצוםהפילוסופית


הציטוטאילה1

מקווה שזה מובן 

@הפילוסופית

 

בסרט הציטוט יותר דומה למה שאת כתבתאילה1
עבר עריכה על ידי אילה1 בתאריך י"ח בשבט תשפ"א 11:02

@הפילוסופית

תודה תודה תודההפילוסופית


בשמחהאילה1אחרונה


אמ;לקThe Lion

אפשר תקציר?

וואי איך אפשר?הפילוסופית

לפי התגובות ואיך שאני חושבת זה מעניין אז צריך רק להתחיל וזה יגרום לך לגמור

יפה מאוד!אצאצ

אבל אפשר לפספס הרבה מכתיבת הסיפור דרך נקודת מבט של אדם מסויים

הבנתי את זה מאוחר מידיהפילוסופית

מנסה לשנות זוית

מסכים איתךאוריה מרדכי


פאנפיק AJR


כן... העירו לי על זה... ניסיתי לתקן... לא הלך לי...הפילוסופית


נראית הפלפאףמח"פ


וואלה מסכימההפילוסופית

ההתלבטות הייתה בין רייבנקלו להפלפאף.... איכשהו גריפינדור זה בית מאד מגביל... אתה חייב להיות גיבור מיוחד... סלית'רין גם מגביל... אתה חייב להיות שאפתן ומתנשא.... עדיך הפלפאף פשוט או רייבנקלו חכם וזהו

מעולה125690
אבל אני מעדיף את הסגנון של החלק הקודם, כמו הסגנון של הארי פוטר
אממהפילוסופית

הייתי צריכה להתחיל איכשהו בלי לגרום למשפחה שלה לצאת מרושעת או שהיא עוברת התעללות

התכוונתי מבחינת סגנון הכתיבה125690
אממהפילוסופית

שזה אומר?

--125690
שתנסי לכתוב כצופה מהצד ולא כאחת הדמויות, היתרון של זה הוא שהצופה יכול לראות הכל, הדמות לא
אממ בעייתיהפילוסופית

אבל כן שמתי לב לזה כבר מההתחלה וזה הפריע לי אבל כבר התחלתי... אני ינסה לשנות

--125690
ולדעתי, כדי שיהיה ברור שזה לא חלק חשוב בעלילה, כדי לעשות שזה יהיה חלום או משהו דומה
שהתאונה תהיה חלום?הפילוסופית

אז מה הפואנטה? אז היא לא עשתה שום קסם

לא נראה לי ובמח"פ


התכוונתי שהיא תחלום על מה שקרה125690
שהיא תחלום שזה קרה וזה קרה? כאילו זה סיוטים מאז?הפילוסופית


זה נותן לי רעיון....הפילוסופית


התכוונת למשו כזה?הפילוסופית

כביש עמוס. פקק. בקושי זזים. פניית פרסה. מכונית כחולה. התנגשות. צרחה. אדם שוכב על הכביש. אמבולנס. משטרה. רוני איגלסיאס הזדקפה במיטתה, שטופת זיעה. השעה היתה 3 לפנות בוקר. אט אט נרגעה וחזרה לנשום בצורה סדירה

ואז לספר יותר נורמאלי?

בערך125690
אפשר גם לעשות שהיא תיזכר במה שקרה לה
כןהפילוסופית

היא חולמת ואז זה חוזר עליה

אהבתי;)אני ועצמי:)

אבל לא נרהלי צריך לשנות.. יש כבר קטע יפה ומעניין שהוא לא עיקר העלילה אז גם אם הוא לא מושלם מבחינת נקודת מבט\סגנון לא צריך לשנות.. 

ד.א גם מבחינת נקודת מבט\סגנון לא נראהלי צריך לשנות.. 

מה שבא ;)

...קורא נלהב לשעבר

קודם כל יפה מאד! את כותבת בהחלט יפה ומעניין...

אני יגיד כבר את השורה התחתונה- זה רק פתיחה אז לא כ"כ משנה אפילו שישאר כמו שזה עכשיו ממש.
הרעיון לפאנפיק הזה לדעתי מוצלח ומקוה שאחרי הפתיחה הוא יכנס לעניינים ויזרום חלק וטוב...

 

לוידע, בתור פתיחה לעשות תאונה ועוד קטלנית נראלי פחות מוצלח. אני עוד לא מכיר אותה וכבר אני נכנס להתמודדות שלה עם תאונה קטלנית?? וזה לא שחייבים תאונה לתאר אירוע קסם שהייתה מעורבת בו אפשר גם משהו אחר (גן חיות?קורץ סתם עדיף משהו מקורי...)

גם התאונה מתוארת  על רוב הפתיחה חוץ מ5 שורות ראשונות אז לא מספיק מרגיש ש"פגשנו" את הדמות.

וגם נראלי מוגזם אפילו לקוסם להרפא ככה פתאום בלי התערבות. בד"כ מתוארים השפעות קסם קטנות יותר (הפרח שעלי כותרת זזים והקפיצה מהנדנדה של לילי, הדברים 'המוזרים' שהארי עושה כילד וכדו') לי לפחות זה נראה דברים קטנים יותר..

 

[גם נשמע שמי שהתנגש בהם היו קוסמים נכון? הם לא אמורים פשוט לעקוף אותם בצורה לא ברורה ולהגיע לראש הפקק או משהו בסיגנון? וגם אם יהיו בקו ישיר להתנגשות  הגיוני שהם פשוט יחמוקו מזה איכשהו לא (כמו האוטונוס)? או אם כבר להתקע בהם אז שלא יקרה כלום לאף אחד? זה לא באמת שאלות אבל אם הם קוסמים אז שיקרה כבר משהו מגניב טוב ולא הפוך...]

 

סתם דוגמא למשל למשהו קטן יותר- שהלכו לקניות וננעלו איפשהו ולא הצליחו לפתוח ופתאום לה זה נפתח. משהו נשבר וזה תיקן את עצמו.

 

אבל כמו שאמרתי בהתחלה נראלי הרעיון לפאנפיק יפה, ושווה אולי להתחיל להתקדם איתו ואח"כ לשפץ שוב את ההתחלה..

בהצלחה רבה!

מדוע פעמון דלת היה חייב להירצח על ידי סריוס?כְּקֶדֶם

מהקטע הזה ירד לי כל החשק להמשיך לראות תסרטים

הארי פוטר הכל כולל הכולR.A.B

הארי פוטר כל הספרים + כל פאניפייק הקונדסאים + כל השיטה הרציונלית בתיקיה מסודרת הכל הארי פוטר- הכל כולל הכל- ספרים – Google Drive

ממש תודה רבה!רשום

יש לך אולי את ספר 7 עם התרגום המקורי? נראה שאין את זה בשום מקום באינטרנט.. חיפשתי מלא. נשמע מוזר, כאילו אף אחד בעולם לא עשה לזה סריקה.. אם יש לך, ממש אשמח וממש יעזור לי.. תודה רבה.

..רשוםאחרונה

@R.A.B

וגם בקשר לקונדסאים, ממה שאני רואה בתיקיה, זה לא הגיע עד הסוף, זה עד מספר 10. יש המשך, לא?

הארי ולונה נכנסו לאולם, לא היה בו כלום מלבד פרגודקעלעברימבאר

מתפורר וישן.

"את שומעת משהו?" שאל הארי?

"כן, זה נשמע כמו צבא המתים של ג' " אמרה לונה.

הארי פנה מאחורי הפרגוד אך לא היה שם דבר, רק כמה פתקים של יהדות התורה.

משהאחרונה

מתי איש זאב הופך לזאב?ענבלית

לכאורה בליל ירח מלא.

השאלה- האם הור צריך להיחשף לאור הלבנה כדי להפוך לאיש זאב?

לכאורה בספר השלישי, כתוב שהענן זז ונראתה הלבנה, ואז לופין הפך לזאב, למרות שהשקיעה או צאת הכוכבים היו כבר קודם. (הרי את בקביק הוציאו להורג בשקיעה, ומאז עבר זמן עד שנכנסו מתחת לערבה המפליקה, ניהלו את השיחה הארוכה ויצאו החוצה). כבר אמור להיות ממש לילה.

לפי זה- מה הבעיה שכל חודש בליל ירח מלא הוא ישאר בחדר סגור עם חלונות סגורים בוילון או משהו כזה, וככה לעולם לא יהפך לאיש זאב?

זה טעותגבר גבעות

של מוגלגים אבל האמת שזה לא קשור אם רואים אותו או לא.

אם חדר סגור היה עוזר הצריף המצווח היה מספיק.

העננים זזו והירח נראה כנראה בגלל שהוא רק זרח. בלילה יש פחות עננים

הירח לא אמור לזרוח בצאת הכוכבים?ענבלית

פחות או יותר ירח מלא כןגבר גבעות

בואי נפרק רגע את הזמן לפי המיקום שלהם באנגליה. בקביק זה בשקיעה אחר כך הם עוברים לצריף והכל קורה כשהם יוצאים משם זה תחילת הלילה ואז מתחיל הבלגן.

דמבלדור אומר להם אחר כך במרפאה שזה קורה לפני חצות אז בערך ב9 10 בלילה לופין מתחלף לזאב הגיוני.

לופין יצא לפני השקיעה מהטירה.

בסרט רצו אפקט של דרמה אז חיברו את זה לענן ולירח

אני מדברת על הספרענבלית

למיטב ידיעתי, בליל ירח מלא הוא עולה כבר בצאת הכוכבים.

כלומר כשלופין בתוך הצריף הירח זרח.

למה הוא לא התחלף לזאב בתוך הצריף?

נכון לפי הספרגבר גבעות

אני קורא את זה ככה שהענן שזז זה בערך הזמן שהירח עלה בסקוטלנד בזמן הזה של השנה זה יוצא מאוחר זה יכול להתאים אבל כן קצת קשה.

בירח מלא הוא עולה אחרי השקיעה ישר, צודקת אבל הדמדומים בעונה הזאת לוקחים הקבה זמן לפי הצ'אט הירח עולה בעונה ובמקום הזה אחרי 22:00 והדמדומים נמשכים לפחות שעה.

לא חושב שג'יי קיי חשבה על זה אבל יכול להסתדר מצוין.

יצאו והירח בדיוק עלה במלואו ולופין התחלף. סנייפ ידע שזה יקרה והשאיר את השיקוי בחדר

הירח אבל הוא לפי זווית השמש. אז זהקעלעברימבאר

מושפע מהדמדומים?

הדמדומים בסקוטלנד לזכרוני ארוכים כי השמש יורדת בזווית מתונה בצפון אירופה, אבל זה לא בחורף דווקא?

זה לא כתוב בספר?קעלעברימבאר

הירח זורח בליל ירח מלא תמיד באזור השקיעה,קעלעברימבאר

כי הירח כשהוא מלא נמצא בערך כמעט 180 מעלות מהשמש (אבל לא בדיוק על אותו מישור, אחרת זה ליקוי לבנה).

בהתחלהקעלעברימבאר

בי"ד קידשו את החודש על פי עדות סיריוס ולופין.

אבל העדות נפסלה כי חשבו שסריוס רוצח ופסול לעדות.

ולמחרת זנב תולע ולוציוס העידו שראו את הלבנה למחרת ובי"ד קידשו את החודש על פיהם.

גם אחרי שנמצא שזנב תולע הודה שהוא הרוצח , הרי אין אדם משים עצמו רשע ולא פוסקים על פי הודאת פיו, ולכן סריוס עוד בחזקת רוצח.

ולכן זה כלל לא היה ליל ירח מלא אלא יד' בחודש.

רק כשהלבנה נתגלתה מאחורי הענן והתברר שהיא מליאה בטו', התברר למפרע שאכן המולד היה בא', וסריוס דובר אמת, וזנב תולע שקרן ואם כן גם בחזקת רוצח או לפחות רמאי ופסול לעדות.

ואז במילא למפרע התברר שהיום ליל טו', כי יש ברירה, ומכיוון שבי"ד שולטים באופי החיות לפי קידוש החודש (למשל שור מועד שנגח רק בטו' בחודש נעשה מועד רק לטו', אך אם נגח פעם שלישית ביד' לא נעשה מועד, גם אם זה היה אמור להיות טו' ורק בגלל קידוש בית דין זה השתנה) אז גם מרגע שהוברר שזה ליל טו', השתנו הטבעים בלופין ונעשה אדם זאב

או שלופין הולך לפי רבינו תם.קעלעברימבאר

וצאת הכוכבים לפי לופין מאוחר יותר ורק אז זה ליל* ירח מלא, רקכשהם חזרו מהצריף.

או שהוא הולך לפי רבינו פטר (והזאב)

😂😂גבר גבעותאחרונה

אז זה גם יוצא לפי רבינו תם

אבדוק את זה בליל ירח מלאזיויק

ביבי: "רון, איך הצלחת להנחית את המכונית בבטחה לתוךקעלעברימבאר

הערבה המפליקה"?

רון: "צפיתי איך פרד וגורג עושים זאת. (ומאחר שזה היה חג סוכות, רציתי לחבוט ערבות)"

כמו שנאמר:מתואמת

"בכל טיסה כדאי שיהיה איתך וויזלי אחד."

משהאחרונה

"והנה ר' פוטר,הרב ה*ינוקא* החדש שלנו" אמר הרב סניפקעלעברימבאר

.

"אמור לי, פוטר!" קפץ.הרב סנייפ בפתע פתאום

"מה ההבדל בין שיטת הרב הנזיר לשיטת הרב זאב (סולטנוביץ)"

"אני לא יודע הרב".

"צק, צק, לא חשבת לפתוח פירוש על אורות הקודש לפני שיעור ב'? מסתבר שהייחוס אינו חזות הכל"

"בא ננסה שוב - אם אבקש ממך למנות את כל הטריפות שבקיבה של עז, מה היית אומר לי?"

"אני לא יודע".

"נראה מר פוטר שלא למדת דף יומי חולין בבין הזמנים, ובמקום זה הלכת למעיינות. ועשר נקודות יורדות מתלמידי הרב אביגדור"

חח אני הרגשתי בשיעור א כאילו הגעתי להוגוורטסרודף מצוות

מדף ספרי הקבלה בספריית הישיבה היה כמובן 'האזור המוגבל'.

וראש הישיבה היה בבחינת דמבלדור.😄

דימוי מעולה 😂 מדף הקבלה כ"אזור המוגבל" וראש הישיבaibrainoraאחרונה

דימוי מעולה 😂 מדף הקבלה כ"אזור המוגבל" וראש הישיבה כדמבלדור זה ממש יושב בול.

מישהו יכול לעשות לי סדרכְּקֶדֶם

ראיתי את הסרט חיות הפלא ואיך למצוא אותן והתרגשתי עד דמעות (מזכיר לי את הריגוש שהיה לי מהסרטים הראשונים של הארי פוטר כילד) אני יודע שאתם מתעבים את הסרט אבל בבקשה תנסו להתגבר חח

מישו יכול להסביר לי בהרחבה על האבסקויולוס איך שלא אומרים את זה (מה שנכנס בקרידנס) זה נשמע ככ מרתק וטרגי

קפצתי וראיתי את זהסוורוס סנייפ

בגדול זה קוסם או מכשפה ילדים שמתנגדים בכוח לקסם שלהם לדוג' לפי הסרט אחות של דמבלדור או קרידנס שדיכאו להם את הקסם בכוח.

ואז האובסקורוס מתפרץ מהם. שזה כוח הרסני ועצמתי.

בסרטים אחכ מספרים יותר על זה אבל לא רוצה לעשות ספויילרים

אבל מה זה אובסקרוס בעצם?כְּקֶדֶם

כמו מחלה של קוסמים שבאה מהדחקה?

כןסוורוס סנייפאחרונה

חברה אני חייב דחוף ובבקשה את הספרים של הארי פוטרוישנא

תסתכל בשרשור הנעוץ האחרון, יש שמה ספרים דיגיטליםלא המשוגע היחידי

רשת סיפור חוזראריק מהדרום

חינם אין כסףshaulreznik