באלי לברוח מכאן. לרוץ מפה מהר מהר מהר.

והבטן שלי מאיימת להתפוצץ.

באלי למות.

כואב לי.וואו.אימאלה איזה כאבים.

אני אשכרה לא יכולה לזוז מהמיטה.

הכל כלכך כואב לי.

ונמאס לי.

נגמרו הכוחות.

אני כבר לא מסוגלת. לכלום. 

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)