כיתה רגילה וכיתת מחוננות

אבל יש שכבות עם 5 כיתות.

א.

לי בישיבה יש שתי כיתות (חמישית) ואני ב-ט'1.

זה די נחמד, כולם מכירים את כולם משפחתיות כזאת וכו'...
(בייחוד שאנחנו ישיבה ממש עם 'דיבוק חברים', אחווה ואכפתיות.

אגב, אפילו ראש הישיבה שלי אמר שהדבר שהכי מאפיין אותנו זה הדיבוק חברים, זכינו).

ב.

שנה שעברה למדתי בת"ת עם למעלה מ-100 תלמידים בשכבה!
אני הייתי בגיבוש כמעט רק עם הכיתה שלי...
אך יש בזה גם דבר יותר עוצמתי כשמסתכלים על זה כמחזור שלם.

ג.

לא באמת משנה לי המספר כיתה, אך זה נחמד לי שמכיתה א' הייתי כיתה '1'.

3-4 כיתות, אני ב4.

זה מבאס שאני בקושי מכירה את השכבה בגלל שאנחנו הרבה

זה כן חשוב שיהיה מספר או שם שונה לכל כיתה ,אבל זה לא משנה איזה

הכי כיף זה כמה שפחות, אבל זה נראה פשוט עניין של אופי.

אמממ זה אומר שאני לא מכירה את השכבה כלכך... אני מחפשת עכשיו אולפנא קטנה.

ויש ממש אחווה כולם מיכרים את כולם ויש ארבעה כיתות בשכבה וכזה מיכרים את כול האולפנא וכולם חברים של כולם זה פושט טילל וגם אני כיתה יב1 מאז שאני בכיתה ט זה ככה עכשיו בכיתה זה ירד לשלוש כיתות נראלי...

יש לנו בחטיבה 4 כיתות, ובתיכון 3 כיתות. {בממוצע}

1, חד משמעית לאא. 

לא. 

כן זה כיף כיתה אחת משפחתי וכזה מכירים את כולם..

2 כיתות (ביסודי היה 7 )

אני 2
כן זה סבבה
לא משנה לי ביכלל בכול מקרה

יש רק 2

ועוד תחשבי בכול כיתה היו איזה 40 בנותתת

הזוייייי

ממש בית חרושת

אצלנו באזורי זה גג 4 כיתות..

בחטיבה בכלל היה בלאגן, היינו גם כן 4 כיתות גדולות ומקדמת בכיתה ז'.

אנחנו היינו השכבה הראשונה שהחליטו לקבל 4 כיתות גדולות ולא 3, אז הכיתה מקדמת הייתה ז' 5.

אבל תמיד מחברים את כיתות ז' וח' המקדמות ואצלן זה היה 3 כיתות גדולות ומקדמת, אז לכיתה קראו- ז'5- ח'4.

בכיתה ח' בערך 10 בנות עזבו, וזה היה בעיה עם המכסות אז ערבבו לנו את הכיתות והיינו 3 כיתות מפוצצות של 38 בנות. במקום 4 כיתות של 32-33.

בכיתה ט' קיבלו עוד בנות ושוב ערבבו כמובן, וחזר להיות 4 כיתות גדולות ומקדמת, וככה זה נשאר עד כיתה י"א.

מה שמוזר שבכל הערבובים האלו, בחטיבה נשארתי עם אותה מחנכת, ותמיד הייתי בכיתה מספר 1, גם עכשיו, אני בי"א1.

אנחנו שכבה של 150 אני לא ממש מכירה שמות של בנות לא מכיתה שלי, את הרוב כן, וחלק מהחברות הכי טובות שלי לא איתי איתי בכיתה.

אבל אני גרועה בשמות וממילא לא יוצא לדבר עם רוב הבנות האלה כדי לזכור כמו שצריך.

אבל זה לא ממש מפריע לי, אני ממש לא מתחברת ל"גיבוש" ולרעיון שרק בגלל שנרשמנו לאותו מוסד לימודי באותה שנה אנחנו חייבות להיות חברות טובות עם כולן.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....