תכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים,
שנשאר לבד ונשבר לאט.
תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט,
בלי המבט הקרוע שלכם
שנשאר לבד ונשבר לאט.
אבות ובנים, סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ,
מי אשם לה, מי אשם לי
מי יפרד ממי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא.
תכף אני ארצה שתלכו מפה,
לא אפחד ליפול
לא אפחד לגדול.
לטבוע או לשוט
לחיות או למות.
אבא בוכה על בן בוכה על אבא.
(טהורה שלי, אני מתגעגעת אלייך.)
שכב, בני, שכב במנוחה,
אל-נא תבכה מרה.
על-ידך יושבת אמך,
שומרת מכל רע.
מיילל בחוץ התן ונושבת רוח שם
אך אתה, בני הקטן,
נומה, שכב - וישן.
לילה, לילה, לילה
צל יעוף מהר מאוד.
הנה תצמח,
הנה תגדל בארץ ישראל,
לקראת הגיל,
לקראת עמל,
כמו אבא תהיה פועל.
אז תזרע בדמעה ותקצור ברינה
אך כעת לאמא שמע, נומה, נומה נא.
(❤)
אני גם מאוד מתגעגעת,,המילים שלך חסרות לי רצח.
והרגת אותי עם מה שכתבת פה.
י'לב גדול שאת.
בטח בטח,אני כבר חייבת לכתוב לך..
אוהבת❤
ניצחת..
לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.
אי אפשר להפסיק.
(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)
