יש מקרים, ששיחה עם ההורים, ממש יכולה להציל.

אבל בד"כ, סוג ההורים שכן הייתי אומרת להם, זה לא ההורים שהילד שלהם ירצה להתאבד ביום בהיר...

כמובן שהייתי מנסה לעודד אותו ולחזק אותו לפי הכלים המוגבלים שלי אבל בלי עזרה משמיים זה ממש בלתי אפשרי...

בעניין הזה שמעתי כמה סיפורים שמלמדים קצת איך לדבר עם מישהו כזה-

"איזה יהודי שאני מכיר התיישב לידי וסיפר לי שהוא רוצה להתאבד. לאחר שפירט את כל צרותיו ובעיותיו הקשות וכו' אמרתי לו "תראה זה באמת ממש נורא, אני מסכים איתך אני גם חושב שעדיף להתאבד" מיד אותו יהודי התחיל להגיד "מה זה לא כל כך נורא וכו'" ברוך ה' הוא חי עד היום." (לא קרה לי, שמעתי מחבר)

עוד סיפור.

פעם בא לצדיק אחד שרצה להתאבד. ענה לו הרבי- כן איך אתה חושב לעשות את זה?

וכשהלה התחיל לגמגם אמר לו הצדיק- טוב תחשוב על זה ומחר תבוא עם תכנית מסודרת. 

ככה הם ישבו יום יום ותכננו את ההתאבדות לפרטי פרטים עד שהבחור החליט שהוא לא באמת רוצה...

שזה החשיבות של ההקשבה וההזדהות עם המצוקה, שיכולה לעזור יותר מסתם דברי עידוד.

אבל לנסות ליישם את שיטת הפעולה שבסיפור כפי שהיא, זה עלול להיות מסוכן. 

אולי זה התאים למקרים מסויימים, אבל לפעמים זה יכול להזיק.

הייתי נותנת לה חיבוק ובוכה איתה.

ואם צריך גם מרביצה לה שאין סיכוי שהיא נוטשת אותי.

באמת...

למרות שלפעמים אין לך מה להגיד...

אבל יש מקרים שאתה או תברח או תבכה...(ושבת כמובן...אז אי אפשר...)

סתם משפט שעלה לי:

התאבדות פתרון תמידי לבעיה זמנית...

חחחחחחח סורי אבל זה מזעזע!

מי שאומר לך שהוא רוצה להתאבד- לפעמים זה נובע מצורך לצומי...

שהוא פונה לייעוץ מתאים.

לדוגמה - ער"ן - 1201

לוודא את זה!

לא כדאי להגיע חלילה לשלב שנתחרט..

מי אמר לך שזו באמת פנטזיה ולא משהו אמיתי?

אם למחרת הוא יקפוץ מהגג - מי יבכה כל החיים על זה שהוא לא מנע את זה?

לא מקילים ראש בדברים כאלו!

תקראי את זה גם: זאת שאלה חשובה, ולצערי התשובות כאן לא מספקות - נוער וגיל ההתבגרות

זה המקצוע שלהם, הם מנוסים בזה.

היכולת שלך לתמוך היא מאוד מאוד לא ממצה, והיא יכולה להגיע רק כתוספת.

אף אחד לא שולח למוסד סגור, שולחים לעזרה מקצועית.

והתפקיד שלי הוא לוודא שאני עושה את זה.

אם אני לא רוצה סיוטים שמונים שנה על זה שהחבר שלי התאבד כי אני חשבתי "לתמוך בו בעצמי" כמוש הציעה לי שושיאדית, והוא בנתיים החליט לקפוץ מהגג.

לא קשה להבין.

התחושה שיוצרים.

גם ששולחים לעזרה, אסור שהמסר שהחבר יקלוט יהיה - "תעזוב אותי עם השגעונות שלך. לך לטיפול, ותחזור אלי כשאתה נורמלי ומחייך".

אני סומך על החכמה של אנשים שיידעו לעשות את זה לא בצורה שתיארת.

אני כן חושש שזו תהיה התחושה שלהם, וזה גם יהיה המסר שיעבור מבעד למילים שהם יגידו, גם אם הם ישתמשו במילים יפות ומנומסות.

ולכן, כתבתי את זה, מתוך תקווה שאם תהיה לכך מודעות, החכמה והאנושיות של האנשים תספיק כדי לעשות את זה בצורה טובה באמת, שמשדרת כבוד ונכונות לשמוע.

חבר בד"כ מבין מעט בהתמודדות עם בעיות חמורות שנמצאות ברקע (כמו מצבים משפחתיים מורכבים, או בעיה רפואית חמורה, התעללות)או בטיפולים נפשיים, .

אבל, את התמיכה שהוא לא נמצא לבד, שיש אנשים שהוא חשוב להם, שיש לו עם מי לשוחח,  שהוא לא צריך להסתיר את מה שעובר עליו כדי שיתייחסו אליו כאדם וכחבר - דווקא חברים יכולים להעניק (ובגיל הזה - הרבה פעמים חברים משמעותיים אפילו יותר מבני משפחה).

תבינו דבר אחד: אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד לא לתמוך בחבר שזקוק לעזרה.

מה שאני מנסה זה לגרום לכם להבין שאתם לא יכולים לסמוך על העזרה שלכם לחוד, אתם חיייבים לערב בזה איש מקצוע.

זה שחוץ מהאיש מקצוע תהיה תמיכה של חבר - זה נהדר. אבל זו תוספת, לא במקום.

שיש חשש שדווקא שימת הדגש על החשש מהתאבדות תעצים את הפנטזיה דווקא, לא צריך להדגיש את החשש מהתאבדות. גם בלי החשש מהתאבדות, יש כאן מצוקה, ולא צריך להתבייש לקבל עזרה מכל מי שיכול לעזור.

[וגם כשפונים למוקד עזרה טלפוני, לאיש חינוך או לטיפול פסיכולוגי, בסופו של דבר, הם לא לוקחים את ההתמודדות מהאדם עצמו.].

כאשר חבר מודיע לנו שהוא רוצה להתאבד, אנחנו לא יכולים לדעת האם הוא רציני בכוונותיו או שלא, אבל דבר אחד בטוח:

הוא רוצה לקבל עזרה.

בין אם הוא מתכנן באמת לאבד עצמו לדעת, ובין אם הוא פשוט סובל מאוד ולא יודע איך לבטא זאת, הפנייה אל חבר מעידה שהוא לא רוצה לשמור את זה לעצמו, והוא מבקש לקבל עזרה.

האם אני, נער/ה חמוד/ה בגיל 14-18 למשל, יודע/ת איך לתמוך באדם שזועק לעזרה נפשית? התשובה היא אחת ויחידה:

לא.

חיבוק זה חשוב, מילים טובות זה נהדר, להגיד לו "אני לא מרשה לך לנטוש אותי" זה מאוד חמוד.

אבל...

אף אחד מהמעשים האלה אינו מספיק.

אז מה כן צריך לעשות, מעבר למילים טובות ומנחמות?

א. לשכנע את החבר שצריך לספר למישהו מבוגר. זה יכול להיות היועץ של בית הספר, זה יכול להיות אחד המחנכים או הרבנים, וזה יכול להיות ההורים. צריך להסביר לו שכמו שהולכים לרופא כשיש דלקת גרון, כך צריך ללכת למישהו מבוגר כשיש מחשבות אובדניות. אותו אדם מבוגר לא ישפוט ולא יכעס, אלא רק ינסה לעזור.

ב. במידה והחבר לא מסכים לשתף מבוגר - עושים זאת בכל מקרה. במקרה כזה עדיף לספר ליועץ של בית הספר, הוא כבר יוכל להמשיך את הטיפול משם. אנחנו לא עושים את זה נגד רצונו של החבר, אלא עושים זאת כי זה בדיוק מה שהוא רצה כשהוא סיפר לנו. הוא רצה שנראה לו שאכפת לנו ממנו, שנעשה הכל בשביל לעזור לו.

ג. לא מתרחקים מהחבר ברגעיו הקשים, ממשיכים להיות קרובים ולשמוע את אשר על ליבו.

ד. אם סימני המצוקה גוברים, אם הוא פוגע בעצמו פיזית, אם הדיבור על התאבדות הולך ונהיה תכוף יותר או שהוא כבר כולל "תוכנית פעולה" מפורטת, מתקשרים מיד ליועץ ומספרים לו את זה.

כותב שורות אלה פגע בעצמו בזמן הישיבה התיכונית, כולל שריטות בסכין יפנית ושתיית אקונומיקה. עם העזרה הנכונה - כל זה היה יכול להימנע.

מערערת...

את מבינה שכיום סתם נתנו לזה מקום ולגיטימציה...

ולפעמים מי שאומר את זה זקוק לצומי....

אני מכירה את זה מקרוב... והמזל לא צלח לי

פשוט לנסות לתת לה תחושה טובה שהיא רצויה

לשבת לדבר איתה סתם, בלי קשר לנושא ההתאבדות. על החיים, על משמעות

לנסות להבין מה גורם לה לחשוב ככה ולתת לה נופך עכשיו לחחים

להציע לה לצאת לטיולים ולעשות דברים גדולים שהיא חולמת עליהם

כמובן לספר להורים שלה ולהפנות לטיפול פסיכולוגי, ואם זה ממש רציני אז אפילו למשטרה

מקווה ממש שהיא תחזור בה

זה לא הגיוני למות בגיל 17

המון המון בהצלחה לך ❤❤❤

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...