יש מקרים, ששיחה עם ההורים, ממש יכולה להציל.

אבל בד"כ, סוג ההורים שכן הייתי אומרת להם, זה לא ההורים שהילד שלהם ירצה להתאבד ביום בהיר...

כמובן שהייתי מנסה לעודד אותו ולחזק אותו לפי הכלים המוגבלים שלי אבל בלי עזרה משמיים זה ממש בלתי אפשרי...

בעניין הזה שמעתי כמה סיפורים שמלמדים קצת איך לדבר עם מישהו כזה-

"איזה יהודי שאני מכיר התיישב לידי וסיפר לי שהוא רוצה להתאבד. לאחר שפירט את כל צרותיו ובעיותיו הקשות וכו' אמרתי לו "תראה זה באמת ממש נורא, אני מסכים איתך אני גם חושב שעדיף להתאבד" מיד אותו יהודי התחיל להגיד "מה זה לא כל כך נורא וכו'" ברוך ה' הוא חי עד היום." (לא קרה לי, שמעתי מחבר)

עוד סיפור.

פעם בא לצדיק אחד שרצה להתאבד. ענה לו הרבי- כן איך אתה חושב לעשות את זה?

וכשהלה התחיל לגמגם אמר לו הצדיק- טוב תחשוב על זה ומחר תבוא עם תכנית מסודרת. 

ככה הם ישבו יום יום ותכננו את ההתאבדות לפרטי פרטים עד שהבחור החליט שהוא לא באמת רוצה...

שזה החשיבות של ההקשבה וההזדהות עם המצוקה, שיכולה לעזור יותר מסתם דברי עידוד.

אבל לנסות ליישם את שיטת הפעולה שבסיפור כפי שהיא, זה עלול להיות מסוכן. 

אולי זה התאים למקרים מסויימים, אבל לפעמים זה יכול להזיק.

הייתי נותנת לה חיבוק ובוכה איתה.

ואם צריך גם מרביצה לה שאין סיכוי שהיא נוטשת אותי.

באמת...

למרות שלפעמים אין לך מה להגיד...

אבל יש מקרים שאתה או תברח או תבכה...(ושבת כמובן...אז אי אפשר...)

סתם משפט שעלה לי:

התאבדות פתרון תמידי לבעיה זמנית...

חחחחחחח סורי אבל זה מזעזע!

מי שאומר לך שהוא רוצה להתאבד- לפעמים זה נובע מצורך לצומי...

שהוא פונה לייעוץ מתאים.

לדוגמה - ער"ן - 1201

לוודא את זה!

לא כדאי להגיע חלילה לשלב שנתחרט..

מי אמר לך שזו באמת פנטזיה ולא משהו אמיתי?

אם למחרת הוא יקפוץ מהגג - מי יבכה כל החיים על זה שהוא לא מנע את זה?

לא מקילים ראש בדברים כאלו!

תקראי את זה גם: זאת שאלה חשובה, ולצערי התשובות כאן לא מספקות - נוער וגיל ההתבגרות

זה המקצוע שלהם, הם מנוסים בזה.

היכולת שלך לתמוך היא מאוד מאוד לא ממצה, והיא יכולה להגיע רק כתוספת.

אף אחד לא שולח למוסד סגור, שולחים לעזרה מקצועית.

והתפקיד שלי הוא לוודא שאני עושה את זה.

אם אני לא רוצה סיוטים שמונים שנה על זה שהחבר שלי התאבד כי אני חשבתי "לתמוך בו בעצמי" כמוש הציעה לי שושיאדית, והוא בנתיים החליט לקפוץ מהגג.

לא קשה להבין.

התחושה שיוצרים.

גם ששולחים לעזרה, אסור שהמסר שהחבר יקלוט יהיה - "תעזוב אותי עם השגעונות שלך. לך לטיפול, ותחזור אלי כשאתה נורמלי ומחייך".

אני סומך על החכמה של אנשים שיידעו לעשות את זה לא בצורה שתיארת.

אני כן חושש שזו תהיה התחושה שלהם, וזה גם יהיה המסר שיעבור מבעד למילים שהם יגידו, גם אם הם ישתמשו במילים יפות ומנומסות.

ולכן, כתבתי את זה, מתוך תקווה שאם תהיה לכך מודעות, החכמה והאנושיות של האנשים תספיק כדי לעשות את זה בצורה טובה באמת, שמשדרת כבוד ונכונות לשמוע.

חבר בד"כ מבין מעט בהתמודדות עם בעיות חמורות שנמצאות ברקע (כמו מצבים משפחתיים מורכבים, או בעיה רפואית חמורה, התעללות)או בטיפולים נפשיים, .

אבל, את התמיכה שהוא לא נמצא לבד, שיש אנשים שהוא חשוב להם, שיש לו עם מי לשוחח,  שהוא לא צריך להסתיר את מה שעובר עליו כדי שיתייחסו אליו כאדם וכחבר - דווקא חברים יכולים להעניק (ובגיל הזה - הרבה פעמים חברים משמעותיים אפילו יותר מבני משפחה).

תבינו דבר אחד: אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד לא לתמוך בחבר שזקוק לעזרה.

מה שאני מנסה זה לגרום לכם להבין שאתם לא יכולים לסמוך על העזרה שלכם לחוד, אתם חיייבים לערב בזה איש מקצוע.

זה שחוץ מהאיש מקצוע תהיה תמיכה של חבר - זה נהדר. אבל זו תוספת, לא במקום.

שיש חשש שדווקא שימת הדגש על החשש מהתאבדות תעצים את הפנטזיה דווקא, לא צריך להדגיש את החשש מהתאבדות. גם בלי החשש מהתאבדות, יש כאן מצוקה, ולא צריך להתבייש לקבל עזרה מכל מי שיכול לעזור.

[וגם כשפונים למוקד עזרה טלפוני, לאיש חינוך או לטיפול פסיכולוגי, בסופו של דבר, הם לא לוקחים את ההתמודדות מהאדם עצמו.].

כאשר חבר מודיע לנו שהוא רוצה להתאבד, אנחנו לא יכולים לדעת האם הוא רציני בכוונותיו או שלא, אבל דבר אחד בטוח:

הוא רוצה לקבל עזרה.

בין אם הוא מתכנן באמת לאבד עצמו לדעת, ובין אם הוא פשוט סובל מאוד ולא יודע איך לבטא זאת, הפנייה אל חבר מעידה שהוא לא רוצה לשמור את זה לעצמו, והוא מבקש לקבל עזרה.

האם אני, נער/ה חמוד/ה בגיל 14-18 למשל, יודע/ת איך לתמוך באדם שזועק לעזרה נפשית? התשובה היא אחת ויחידה:

לא.

חיבוק זה חשוב, מילים טובות זה נהדר, להגיד לו "אני לא מרשה לך לנטוש אותי" זה מאוד חמוד.

אבל...

אף אחד מהמעשים האלה אינו מספיק.

אז מה כן צריך לעשות, מעבר למילים טובות ומנחמות?

א. לשכנע את החבר שצריך לספר למישהו מבוגר. זה יכול להיות היועץ של בית הספר, זה יכול להיות אחד המחנכים או הרבנים, וזה יכול להיות ההורים. צריך להסביר לו שכמו שהולכים לרופא כשיש דלקת גרון, כך צריך ללכת למישהו מבוגר כשיש מחשבות אובדניות. אותו אדם מבוגר לא ישפוט ולא יכעס, אלא רק ינסה לעזור.

ב. במידה והחבר לא מסכים לשתף מבוגר - עושים זאת בכל מקרה. במקרה כזה עדיף לספר ליועץ של בית הספר, הוא כבר יוכל להמשיך את הטיפול משם. אנחנו לא עושים את זה נגד רצונו של החבר, אלא עושים זאת כי זה בדיוק מה שהוא רצה כשהוא סיפר לנו. הוא רצה שנראה לו שאכפת לנו ממנו, שנעשה הכל בשביל לעזור לו.

ג. לא מתרחקים מהחבר ברגעיו הקשים, ממשיכים להיות קרובים ולשמוע את אשר על ליבו.

ד. אם סימני המצוקה גוברים, אם הוא פוגע בעצמו פיזית, אם הדיבור על התאבדות הולך ונהיה תכוף יותר או שהוא כבר כולל "תוכנית פעולה" מפורטת, מתקשרים מיד ליועץ ומספרים לו את זה.

כותב שורות אלה פגע בעצמו בזמן הישיבה התיכונית, כולל שריטות בסכין יפנית ושתיית אקונומיקה. עם העזרה הנכונה - כל זה היה יכול להימנע.

מערערת...

את מבינה שכיום סתם נתנו לזה מקום ולגיטימציה...

ולפעמים מי שאומר את זה זקוק לצומי....

אני מכירה את זה מקרוב... והמזל לא צלח לי

פשוט לנסות לתת לה תחושה טובה שהיא רצויה

לשבת לדבר איתה סתם, בלי קשר לנושא ההתאבדות. על החיים, על משמעות

לנסות להבין מה גורם לה לחשוב ככה ולתת לה נופך עכשיו לחחים

להציע לה לצאת לטיולים ולעשות דברים גדולים שהיא חולמת עליהם

כמובן לספר להורים שלה ולהפנות לטיפול פסיכולוגי, ואם זה ממש רציני אז אפילו למשטרה

מקווה ממש שהיא תחזור בה

זה לא הגיוני למות בגיל 17

המון המון בהצלחה לך ❤❤❤

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....