נכון מסופר על ר' הורקנוס שהיה "בור סוד שאינו מאבד טיפה"? אז הייתה לי תכונה כזאת בקטנה פעם. ב"ה גדלתי עם אמונה חזקה, ועם כישרון הקליטה הזה הייתי עם ידע תורני רחב ממש. יש בעיה אחת. שזה עובד לשני הצדדים. כישרון הספיגה הזה פועל לדברים הטובים וגם לדברים הרעים.. כשהייתי לומדת משהו הייתי זוכרת אותו אחרי פעם אחת כי זה השאיר בי רושם, אבל גם אחרי שהייתי רואה סרט לדוגמא הוא היה משאיר עליי רושם חזק, ולרוב- לרעה. כל הרשמים שסרטים משאירים עלינו בתת מודע? אצלי זה היה נכנס למודע ישר. לא הבנתי למה אני לוקחת דברים קשה כל כך ומתייחסת לזה ברצינות לעומת אנשים "נורמלים". החלטתי שאני לא יכולה לתת לכל דבר להשפיע עליי כל כך ואני צריכה לייחס לדברים פחות חשיבות כדי שאוכל לאפשר לעצמי יותר, לשחרר את משמעת הגבולות, ולא להיות המומה אחרי כל פעם שאני נחשפת למשהו. אם הייתי נחשפת רק לדברים טובים אולי לא היה צורך בזה אבל הייתי מבולבלת ו... אחרי עבודה- הצלחתי לאבד את הכישרון הזה. להתייחס לדברים בציניות ודוקרניות כדי שהם לא יהיו חשובים, וירדתי בירא"ש שלי. נהייתי ממש זולה. הרגשתי חסרת ערך. כישרון שהסתבכתי בליישם במציאות שלי. אז כבר אסור להיות רציניים בעולם הזה? להרגיש דקויות?
אחד הדברים שגרם לי לרצות להשתנות היה הסודיות שלי. לא הייתי אדם נורמלי. חייתי את העולם ברובד אחר שלו. ולא היו לי באמת חברות. אם אתם לא מבינים את זה, רק תדעו שזה היה סבל ולא מרצון רע. אני עד היום לא יודעת מה הייתה הבעיה ומה יכולתי לעשות אחרת. רק שזה כנראה תהליך שאני צריכה לעבור ואני באמצעו. אז שוב, ניסיתי להיות זולה ופשוטה- לא להעריך דברים יותר מדי כדי להיות "נורמלית" ולהתחבר לאנשים... היה נראה שזה עובד, אבל כן, הצלחתי ליהנות מחברות רדודה. ביקשתי רמה נמוכה? קיבלתי. לקח זמן עד שהבנתי שזה חסר פואנטה ולא מה שביקשתי. עד שהצלחתי להעריך ערכים שוב. אבל מה יהיה איתי? אני חוזרת לעצמי אבל... שוב לחזור לאותו מקום? מה הלקח שאני צריכה ללמוד מזה? למצוא את האיזון? באמת?... או שזה זה או שאני לא יודעת מה הדרך...
אם עוד מישהו עבר דבר דומה
שישלח מסר
אני לא מתכוונת להשתפך, רק לשמוע דברים מעשיים, בסדר?
ה' יברך אתכם.
יש לי איזה משהו להגיד וזה די מפחידצוחקת או בוכה
פשוט לחפש במקומות אחריםפרח-אש
יש עוד אנשים מיוחדים בעולם שאת יכולה להתחבר אלהם ושיהיו לך חברויות עמוקות גם אם הם לא בדיוק כמוך ולא תמיד מבינות אותך עד הסוף
ותקשיבי פנימה תסימי מסננים איפה שאת צריכה ( כן גם אם זה אומר שלא כל סרט עם החברות מתאים ושאת עובדת בקצב שלך )
צריך למצא איזון
לפעמים אפשר למצא אותו לבד ועם פיטבקים מהסביבה ולפעמים צריך טיפול שילמד כלים איך להכיר את עצמך יותר טוב ולמצא איזונים (ממליצה לוודא שזה מטפל שמתאים לאנשים רגישים מאוד מאוד חשוב ועדיף רגיש מאוד בעצמו [ מניחה שאם את כותבת כאן אז את יודעת על עצמך שאת כזו])
וגם לשתף אנשים סביבך במי שאת הם יכולים להרוויח וגם אתפרח-אש
העניין הוא שיש בי צד שאני לא אעיז לשתף איתםצוחקת או בוכה
וזה דווקא לא הצד הרגיש והמקפיד אלא הצד השני... שמצליח לזרום, להשתטות קצת... הרגיש לי שזה או זה או זה
אולי סתם נכנסתי למשבצת אבל זה חנק אותי
נראה לי שהפתרון הוא בכלל לא לחשוב על פתרון אלא לקבל את המציאות כמו שהיא לנסות להיות פשוטה ולשתוק
לא לצפות, פשוט להבין שזה מה שזה, זה מה שצריך להיות לומר תודה ולהתקדם
ולהיות בבית כמה שיותר איפה שאני מרגישה הכי בנוח להיות עצמי באמת🙃
חבל שתסגרי את עצמך להיות בעיקר בביתפרח-אש
נשמע לי כמו דפוס שווה לעבוד עליו ולשחרר אותו
את בטוח יכולה לתת הרבה לעולם 
תודה, בעז"הצוחקת או בוכה
תודה... אנסה לקחת לתשומת לביצוחקת או בוכה
*ר' אליעזר בן הורקנוס...צוחקת או בוכה
וואו.משה
קראתי.
עוד לפני שיש מה להגיד, רציתי להגיד שזה מה שקראתי.
אני רוצה למצוא זמן להאריך פה. כרגע אין לי.
לא כתבת לי בסוף וזה חשוב לי אז אני מזכירה לךצוחקת או בוכה
סדרה של ימים מטורפים. אנסה מחרמשהאחרונה
אם הייתם יכוליםציפורמדבר
להעלים את הרגישות הגבוהה שלכם, הייתם עושים את זה?
היום לאמשה
לפני 10 שנים, ברור שכן
השאלה היא איך מגדירים את הרגישות הזואנונימי (2)
ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.
ההסבר פה פתאום האיר לי אור חדשמשה
בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.
דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.
אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד ארוע שכבר נגמר.
הייתי רוצה למנן אותה...מתואמתאחרונה
רגישים שהתמודדו עם אובדן של אדם קרוברוכב שמים
איך הרגישות באה לידי ביטוי?
בעיניכם ההתמודדות הייתה קשה יותר מאשר לאחרים או שהיו יותר יתרונות לרגישות?
אני אחרי תהליך כזה, כבר לא כל כך טרירוכב שמים
קודם כל,אנונימי (2)אחרונה
מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.
אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות. התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.
כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,
לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.
לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.
אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.
ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.
מה נחשב לקושי ומה ליתרון?
זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.
יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.
זה בינתיים.
מוצפותמשה
תלוי אם הרגישות מנהלת אותך או אתה אותההמקורית
טוב שדאגת לעצמךרק כיף
קודם כל
אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר
בדיוקזיויק
להיות כל הזמן בוגרתציפורמדבר
מה הכוונה?זיויק
אני בוגרת, לא בגלל שאני שואפתציפורמדבר
יפהזיויק
ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?
לא לדכא את הילדה שבך?
אין בעיהציפורמדבר
פתחתי שרשור בנושאזיויק
לגמרי ככהנהג ותיק
אפשר עם הבעל
בטח אפשר עם הילדים
כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה
מסכימהרק כיף
זה נכון אבל מותר לאזןזיויק
חובה להיות קשובהרק כיף
ממשזיויק
השיפוטיות שלך כלפי עצמךהמקורית
מזינה את החוויה
בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?
קודם כל תעשי לך טוב
מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי
אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.
יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.
משהאחרונה
התשובה בעיניי זה יותר קשב לעצמך פנימהמשה
מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?
זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.
הגוף שלך מספר לך משהומשה
אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.
בטחאריק מהדרום
זה קורה המון.
מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.
מה שעזר לי עם זהציפורמדבר
זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.
הרגשתי מוזר, או משועממת או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.
כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.
אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.
(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)
אולי עוזר לחשוב שכל אחדנחלת
מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).
מבין אותך מאודרוכב שמיםאחרונה
זה משהו ששווה לעבוד עליו.
לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.
לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.
להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.
לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.
וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים...
באותו הקשר של מעבר בין עבודות: מעברים באופן כללימשה
מה עושים לכם מעברים באופן כללי?
עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.
זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.
ספר שנקרא "מעברים". (לא משלנו). גיל שיהי.נחלת
נכון. קושי לעשות לפעמים דברים שטובים לנו. מוזר.נחלתאחרונה
מקשים עליי בעיקרוןהמקורית
תלוי ממה למהoo
לקום מהספה זה קשוח
לעזוב את הגלילה בטלפון
לקום מהמיטה
אבל לצאת מהעבודה קלל
לחזור לגלול אחרי משימה
אפילו לצאת להליכה קל ופשוט
לצאת מהעבודה, לי, זה לא קלמשה
טוב, תלוי מה בעבודה.
בואו נדבר על מעבר בין עבודותהמקורית
למה זה כזה כבד??
עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי. אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה
כתבו לי קצת
נכון ! משה
אבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.