לאמונת עתנו ג, מאמר 'והוכיח במישור', יש שם מקורות רבים.
וכן לאמונת עתנו א עמ' לח והלאה. ובמקורות שם.

'ויבאו גם המחנה קטן של איזה סופרים בעלי כשרון מעדר ד', החפצים בתקמותה של תורה ויראת ד' בעמנו, ויעשו גם הם כמעשיהם: הם [הכופרים] מתלוצצים, אף אנו נחמוד לצון. הם מחרפים ומגדפים ומנבלים, אף אנו נעשה כן. ותוולד לנו מלחמת סופרים...

גיבורינו הראשונים, רבנו סעדיה גאון, הכוזרי, הרמב"ם, העיקרים... יצאו לעזרת עמם בעטם השנונה; וילחמו במנוחה ובאומץ לב, לא התפעלו והתרגשו, לא נשאו קללה וגדופה על אויבי נפשם ועמם. אך הזכירו בגודל נפש את כל הדעות הרעות שהן כרקב לבית ישראל, ויוכיחו כחשם בפניהם באופן המספיק מאוד לפי מצב דורם והשכלתו... 

מחזה מרהיב לב הוא ותורה שלמה לנו, לראות את החכמים הקדושים, הגיבורים הללו... והנם עוסקים בנפש שקטה ורוח קרה, להשיב על דברי עוקרי כל העיקרים, מביאים במנוחה ושלוות צדיקים את דברי המכחישים, שוברים דבריהם כחרס הנשבר, בלא שום אות כעס ורוגזה, בלא אנחה ואות דאגה, כי אם בצהלת פנים מסבירות ורוח עוז וגבורה, והיא תהילתם ותפארתם' (אוצרות הראי"ה, עצות מרחוק)

'כולכם כולכם, חוסו נא על עצמכם ועלינו כולנו, על נפשכם ועל כבודכם על כבוד התורה והיהדות הנאמנה, על כבוד השם יתברך ועם סגלתו וארץ חמדתו, והפסיקו את הזלזולים והעלבונות האישיים ההדדיים, שעלו כספחת קבועה במחננו עד לבלי נשא!

...כל הגורמים והאמתלאות אינם מחפים על חרפת הקביעות הזאת של "חכמות" העקיצות, הזלזולים והעלבונות האישיים, המפורשים והמעוקפים כלפי אנשי תורה ויראה שרצונם כולם הוא מכוון לקידוש השם, קיום אמונה תורה ומצוות ובנין בית ישראל קדשו וכל כבודו וגדלו. ואם לפי דעת מי מאתנו יש משגה וקלקול באיזה מהדרכים והתכסיסים של חברו, להשגת אותם המאויים הקדושים המשתפים לכולנו, הלא יש מקום לדרוש ולתבוע, להעיר ולהוכיח כהוגן ובמרץ, אבל לא בשנאה ולא בביזוי חס ושלום, לא באונאת דברים ולא בלשון הרע ושנאת חינם ד' ישמרנו, ולא בקביעות איומה כזו להרס את היסוד ולעקב את המישור.

...הרבו חיוב ומעטו שלילה, הוסיפו אהבה ובטלו שנאה, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו'.

(הרצי"ה, לנתיבות ישראל, 'אל היסוד')

'במשך עשרות שנים יצא לאור עיתון שבועי בשם 'היסוד' - עיתון פרטי, לא מפלגתי ולא משועבד לאף אחד. הוא היה באמת עיתון יסודי, מלא יראת שמים וקדושה...

מצאתי צורך להעיר על הסגנון - שיהיה יותר נעים. העורך רצה שאקבל עלי את סידור ועריכת העיתון. לא יכולתי. "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון". פגיעה, עלבון וצער - אי אפשר להשלים בפרוטות'

ר' צבי טאו 
"הרימו מכשול מדרך עמי"
שיש שם מקבץ גדול מאוד של מקורות הנושא תוכחה. ממליץ עליו מאוד.

יותר הלכתי, פחות רעיוני

לא הבאתי שם פסקאות מהרב...

אגיד את האמת. הרבה שנים הייתי אמון על מה שכותב הרב שם:

'ההכללה העליונה... יודעת היא כי בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות... לכן תחת לדחות את כל תכן הארג המחשבי... עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרחב ואת העומק... אז מכל הנצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים'

אלא שלאחרונה כל מיני אנשים מצאו פסקה בפנקסים, ממנה משתמע שיש יוצאי דופן:

'אי אפשר לומר על כל מה שמתגלה, שמנצח באיזה זמן, שזהו ראיה שכך הוא דרך ד' ושצריך ללכת עמו, כי אם לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דווקא ללכת כנגדה ולהרחיקה. על כן לא יבא בכל עת הקודש, כי אם יבחין תחילה, אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך ד', צריך להרחיבה ולקשרה בכל דרכי ההוראה והעבודה. ואם מה שמתגלה הוא נגד דרך ד' היסודית, צריך להרחיקה ולעלות במעלה אחרת ולבא על ידה אל הקודש'

בדיוק סיפורים כאלו חיפשתי (: 

(לא הכרתי את הסיפור)

והרושם הזה רק התחזק :/

נאמר כך: בזמן הרב גם החילונים בארץ חשבו שחשוב לשמור על הפהרסיה בשבת.

ולרבנות הראשית היה הרבה יותר כח.

זה סתם עניין של מציאות, את היחס העקרוני בין כפיה/רצון-חופשי הרב הסביר באגרת כ'...

בעולמם של חרדים

(האגרת לאנשי נהלל)

(נדמה לי שכל המקורות שהובאו בשיעור, כבר צוטטו בשרשור כאן 😬)

'וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם' (אגרת תקנה)

העיקרית של הרב קוק במפגש מול דעות אחרות (בריש טללי אורות):

"טבע הצורה הרוחנית, במקום שהיא פוגשת במכשול על דרכה מאיזו הופעה רוחנית אחרת המנגדתה, הוא: אם תטה את הדרך בשביל האחרונה, אז אף שתשאר בצביונה ותחזיק מעמד, מכל מקום לא תמלט מאיזה פגיעה ורפיון; אבל אם תסול לפניה מסילה חדשה, ע"י השפעתה של הצורה המנגדת ובעזרתה, אז יוסיף לה הכח המנגד עצמה, עד שתעמוד על ידו על נקודה יותר גבוהה ומזהירה ותצא בזר נצחון חדש בעיקר מטרתה ויסוד חייה: ואחר שהשתמשה בכח המתנגד, אם תמצא את לבבה ישר להרסו יעלה בידה על נקלה. אע"פ שנתחלפו התכונות הפנימיות של המדעים בכמה ענינים רוחנים חשובים, בחילוף התקופות והזמנים, מכל מקום התכונה הכללית הולכת ומקפת את כל הזמנים וחליפותיהם. כשהיתה היהדות צריכה לעמוד על נפשה לשאת את דגל היסוד האלהי בידה, ונפגשה בהתיאוריה היונית של קדמות העולם, הצליח הרמב"ם ז"ל בזה מאד, לא רק בפנותו את הדרך לתן מקום להדגל האלהי להנשא על יסוד החדוש לבדו, כ"א גם בזה שהשתמש בכח האויב, ודבר בבטחה ע"ד השאלה האלהית גם וביחוד עפ"י דרכי המחקר של הקדמות, ואח"כ הגיעו התוצאות להיות מפיקות נוגה על הדרך הכבושה של החדוש, באמץ כפול מלא גבורה וחיים. יחס תורת ההתפתחות בכל מלואיה, אל היהדות וכל עיקריה, בימינו, דומה הוא לאותה ההתנגשות הישנה של ה"קדמות" עם היהדות בימי הפולמוס היוני הרוחני. ובזה הננו צריכים לדרוך באמץ לב במסלתו המדעית של הרמב"ם, אעפ"י שנשתנו עלינו סדרי הזמנים והליכות ההכרות. ועם כל החסרונות המדעיים שישנם ביחוד בשיטת ההתפתחות, העומדת גם היא עדיין בראשית התפתחותה ועודנה בחתוליה, נאמץ לנו את כל הנצחון של היהדות דוקא עפ"י דרכיה, הנראים כ"כ מתנגדים לנו לכאורה. כמובן לא בכח השלילי של הנגוד מונח יסוד תגבורת החיים הבא לרגלי פרוצס מחודש הנולד ע"י תסיסת הפגישה הרוחנית, כ"א העקר הוא בזה שלכבישה אמיצה כזאת צריך שיצא כח שכלי כביר אל הפועל, ומלחמת הקיום הרוחנית הבאה בתכונה רבה מעוררת כח חיים גדול ואדיר מאד. וכח גדול זה יגלה בנשמתנו, כשנשאף לבסס את מעמדנו הרוחני, לא ע"י נטיה פרטית לאיזה שיטה מיוחדת או ע"י התמכרות לאיזה אידיאלים פרטיים, אלא ע"י צירופם של כללות הכחות של האידיאלים, הבודדים כ"א בפני עצמו, המתקשרים יחד לאגודה שלמה, ע"י הזרחת האור של שורש נפשנו. צירוף זה מופיע הוא את האור החדש בתכלית גבהו במעלות החיים, וההפריה הנצחית שבסגולת הצירופים המתמידים, נותנת לנו ערובה נאמנה, שגם לימים יבאו, כשזמירות "חדשות" ישמעו והתביעות השכליות והתרבותיות יקחו להן סגנון חדש, גם אז יהיה לנו מקור חיים פתוח לרוחה, לחולל גדולות וחדשות ביד התבונה הברורה, המחברת יחד את המון אורותיה, ומוצאת בקרבם את ההולדה הרוחנית הרעננה תמיד".

הדרך הזאת, מה אפשר לומר עליה? קודם כל היא גאונית, במובן הפשוט של המילה, גם בעצם המצאתה, וגם היא מצריכה גאונות ביישומה. היא אצילית. היא הרמונית. היא אמיצה. היא אלוקית.

(בהוצאת מוסד הרב קוק).

החלק של "היחס במעשה", ובפרט הפרקים השני והרביעי בו ('מלחמה או שלום' ו'רפואת הדור') רלוונטיים מאוד.

"ובכלל אני מוצא שגם על אחינו הרחוקים, שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, הננו מכל מקום מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס. להילחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותינו הארוכה. אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החשוך והרע גם כן גרגירי אורה וטובה. ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום, נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר על ידי משטמא וקינטוריא" (אגרות ראיה)

"הכל עניין של אי הבנה. וגם אשמים בכך אותם דתיים שגוערים בקנאות במקום להסביר. במקום כל ה"לאוויין", החרמות וההתנפלויות שיש בהן יותר חילול השם מאשר הוספת כבוד שמים, יש להסביר נכון בידידות ואהבה". (שיחות הרציה - מועדים ב)

והדבר יפלא איך יוכלו תלמידי חכמים לשקוט במכונם, לראות בזילותא דאורייתא. ואפילו אם יהיבנא להו טעותייהו, שהדעה שהדרת גאונו סבירא ליה כוותה היתה דעה שהיא ח"ו נגד אמתתה של תורה, האיך יש להם רשות לדבר עליו עתק? הלא דברי הרדב"ז בתשובה חלק ד סימן קפ"ז הם מפורשים, שאפילו מי שטועה ח"ו בדבר מעיקרי התורה מחמת עיונו פטור מעונש, שמפני שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת, ואם כן אנוס הוה... דכל שטועה בעיונו אין עליו עונש, וחלילה לבזותו אפילו אם הטעות היא בענין של עיקר.

...וראוי לעיין בתשובת זקן אהרן חד מתקיפי קמאי בימי הבית יוסף ומהר"ם אלשקר ומוהר"י בי רב וחבריהם הגדולים, כמה גער על מי שהרהיב עז לדבר עתק על תלמיד חכם בשביל שעסק בספרי פילוסופיא, אף על פי שדעת הגאון המחבר ז"ל לא היתה נוחה מזה בשביל התלמידים, מכל מקום לכבוד התורה קנא קנאת ד' וחגר חרב כישמעאל נגד המדבר עתק על תלמיד חכם. ואף על פי שיש לדון שאותו האיש שדיבר נגד התלמיד חכם, בערה בלבו הקנאה לשם שמים, מכל מקום גער בו בנזיפה רבה, כדי שידע להזהר שלא להכוות בגחלתן של חכמים. ואם באנו לעשות סיג לחומת הדת, הלא צריכים אנו לדעת שלא לגרום את ההרס היותר גדול שמהרס את כל בנינה של תורה, שבא על ידי ביזוי תלמידי חכמים ח"ו. (מאמרי ראיה, פרק בהלכות צבור)

'לשמחת לבבי קבלתי ספרו היקר יד אהרן ונהניתי מדבריו היקרים... אף על פי שנצטערתי ממה שהזכיר לשלילה את חכמת האמת, המורשה לנו מרבותינו הקדושים בתור נשמת התורה למימינים בה, בכל זאת ברור לי הדבר שכונתו לשם שמים וכל דילידא אימיה כותיה תיליד'. (אגרות ראיה, הסכמה לרב א"ש תמרת)

'יש ללמוד לדבר בלשון נקיה עם חברו גם אם יש חילוקי דעות ביניהם' (שיחות הרציה, מידות)

האוהב את המישרים הוא האוהב ישרות. בית שני חרב משום שנאת חינם, והנצי"ב מסביר שהיו אז צדיקים עקומים ולא ישרים. בתוספתא מפורש שהיו עוסקים ועמלים בתורה, ובכל זאת כאשר ראו אדם מישראל שלא נהג בדיוק על פי אותו סגנון יראת שמים שהם נהגו על פיו, היו מגדירים אותו כלא מאמין ואפיקורוס. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)

תוכחה היא המצווה היותר קשה שבתורה. חז"ל אמרו על הדור שלהם: תמיהני אם יש מי שיכול ויודע להוכיח. אין אפילו מצווה אחת נוספת עליה חז"ל אמרו זאת. רק בפני מצוות תוכחה נתמלאו חז"ל פחד. לשם קיומה יש צורך בהבנה וידיעה, כשרון מיוחד וסגנון נכון, וגם שייכות נפשית. אנו, בימינו, איננו מעולים כל כך, ולא התקדמנו יותר מחז"ל. יש צורך באהבה. אהבה מסותרת ותוכחה מגולה. אהבה מתגלה בתוכחה, ותוכחה נמשכת מתוך אהבה.

אומרים בשם הגאון מווילנה: אם אדם אינו בטוח שלא ידבר מתוך קפידא - לא עליו מוטלת המצוה. מתוך המציאות של "אהוב, אוהב את המקום, את הבריות, את הצדקות ואת המישרים", מגיעים למצב של "אוהב את התוכחות", המסוגל לתוכחה שבאהבה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", תוכחות מתוך עומק של אהבה. התוכחות של משה רבנו בתחילת ספר דברים נאמרו מתוך מסירות הנפש לכלל ישראל.

הכל תלוי באיזה ניגון, באיזה טון, באיזו שייכות נפשית נאמרים הדברים. מתוך מצב של טהרה נפשית כללית הנובעת מכל העניינים שקדמו, מגיעים לתוכחה שכולה נועם, אהבה, עדינות ואצילות, שכולה נעימות תורת ארץ ישראל. זאת התוכחה שמוכנה להתקבל ולהתקיים. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)

לפעמים אדם מוכיח בתור 'מדריך' או בתור 'משפיע'. אין מקום להשתלטות ול'כפייה דתית'. אדרבה, הערך האמיתי של כבוד האדם הוא כבוד התורה וגם כבוד הבריות. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)

שיעור 1 - איגרת כ | vbm haretzion

בסוף הקישור יש גם את האיגרת עצמה

שיעור קולי על האיגרת של ישיבת שיח יצחק

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.