לאמונת עתנו ג, מאמר 'והוכיח במישור', יש שם מקורות רבים.
וכן לאמונת עתנו א עמ' לח והלאה. ובמקורות שם.
'ויבאו גם המחנה קטן של איזה סופרים בעלי כשרון מעדר ד', החפצים בתקמותה של תורה ויראת ד' בעמנו, ויעשו גם הם כמעשיהם: הם [הכופרים] מתלוצצים, אף אנו נחמוד לצון. הם מחרפים ומגדפים ומנבלים, אף אנו נעשה כן. ותוולד לנו מלחמת סופרים...
גיבורינו הראשונים, רבנו סעדיה גאון, הכוזרי, הרמב"ם, העיקרים... יצאו לעזרת עמם בעטם השנונה; וילחמו במנוחה ובאומץ לב, לא התפעלו והתרגשו, לא נשאו קללה וגדופה על אויבי נפשם ועמם. אך הזכירו בגודל נפש את כל הדעות הרעות שהן כרקב לבית ישראל, ויוכיחו כחשם בפניהם באופן המספיק מאוד לפי מצב דורם והשכלתו...
מחזה מרהיב לב הוא ותורה שלמה לנו, לראות את החכמים הקדושים, הגיבורים הללו... והנם עוסקים בנפש שקטה ורוח קרה, להשיב על דברי עוקרי כל העיקרים, מביאים במנוחה ושלוות צדיקים את דברי המכחישים, שוברים דבריהם כחרס הנשבר, בלא שום אות כעס ורוגזה, בלא אנחה ואות דאגה, כי אם בצהלת פנים מסבירות ורוח עוז וגבורה, והיא תהילתם ותפארתם' (אוצרות הראי"ה, עצות מרחוק)
'כולכם כולכם, חוסו נא על עצמכם ועלינו כולנו, על נפשכם ועל כבודכם על כבוד התורה והיהדות הנאמנה, על כבוד השם יתברך ועם סגלתו וארץ חמדתו, והפסיקו את הזלזולים והעלבונות האישיים ההדדיים, שעלו כספחת קבועה במחננו עד לבלי נשא!
...כל הגורמים והאמתלאות אינם מחפים על חרפת הקביעות הזאת של "חכמות" העקיצות, הזלזולים והעלבונות האישיים, המפורשים והמעוקפים כלפי אנשי תורה ויראה שרצונם כולם הוא מכוון לקידוש השם, קיום אמונה תורה ומצוות ובנין בית ישראל קדשו וכל כבודו וגדלו. ואם לפי דעת מי מאתנו יש משגה וקלקול באיזה מהדרכים והתכסיסים של חברו, להשגת אותם המאויים הקדושים המשתפים לכולנו, הלא יש מקום לדרוש ולתבוע, להעיר ולהוכיח כהוגן ובמרץ, אבל לא בשנאה ולא בביזוי חס ושלום, לא באונאת דברים ולא בלשון הרע ושנאת חינם ד' ישמרנו, ולא בקביעות איומה כזו להרס את היסוד ולעקב את המישור.
...הרבו חיוב ומעטו שלילה, הוסיפו אהבה ובטלו שנאה, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו'.
(הרצי"ה, לנתיבות ישראל, 'אל היסוד')
'במשך עשרות שנים יצא לאור עיתון שבועי בשם 'היסוד' - עיתון פרטי, לא מפלגתי ולא משועבד לאף אחד. הוא היה באמת עיתון יסודי, מלא יראת שמים וקדושה...
מצאתי צורך להעיר על הסגנון - שיהיה יותר נעים. העורך רצה שאקבל עלי את סידור ועריכת העיתון. לא יכולתי. "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון". פגיעה, עלבון וצער - אי אפשר להשלים בפרוטות'
ר' צבי טאו
"הרימו מכשול מדרך עמי"
שיש שם מקבץ גדול מאוד של מקורות הנושא תוכחה. ממליץ עליו מאוד.
יותר הלכתי, פחות רעיוני
לא הבאתי שם פסקאות מהרב...
טיפות של אוראגיד את האמת. הרבה שנים הייתי אמון על מה שכותב הרב שם:
'ההכללה העליונה... יודעת היא כי בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות... לכן תחת לדחות את כל תכן הארג המחשבי... עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרחב ואת העומק... אז מכל הנצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים'
אלא שלאחרונה כל מיני אנשים מצאו פסקה בפנקסים, ממנה משתמע שיש יוצאי דופן:
'אי אפשר לומר על כל מה שמתגלה, שמנצח באיזה זמן, שזהו ראיה שכך הוא דרך ד' ושצריך ללכת עמו, כי אם לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דווקא ללכת כנגדה ולהרחיקה. על כן לא יבא בכל עת הקודש, כי אם יבחין תחילה, אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך ד', צריך להרחיבה ולקשרה בכל דרכי ההוראה והעבודה. ואם מה שמתגלה הוא נגד דרך ד' היסודית, צריך להרחיקה ולעלות במעלה אחרת ולבא על ידה אל הקודש'
תודהטיפות של אורבדיוק סיפורים כאלו חיפשתי (:
(לא הכרתי את הסיפור)
והרושם הזה רק התחזק :/
נאמר כך: בזמן הרב גם החילונים בארץ חשבו שחשוב לשמור על הפהרסיה בשבת.
ולרבנות הראשית היה הרבה יותר כח.
זה סתם עניין של מציאות, את היחס העקרוני בין כפיה/רצון-חופשי הרב הסביר באגרת כ'...
(האגרת לאנשי נהלל)
(נדמה לי שכל המקורות שהובאו בשיעור, כבר צוטטו בשרשור כאן 😬)
טיפות של אור'וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם' (אגרת תקנה)
העיקרית של הרב קוק במפגש מול דעות אחרות (בריש טללי אורות):
"טבע הצורה הרוחנית, במקום שהיא פוגשת במכשול על דרכה מאיזו הופעה רוחנית אחרת המנגדתה, הוא: אם תטה את הדרך בשביל האחרונה, אז אף שתשאר בצביונה ותחזיק מעמד, מכל מקום לא תמלט מאיזה פגיעה ורפיון; אבל אם תסול לפניה מסילה חדשה, ע"י השפעתה של הצורה המנגדת ובעזרתה, אז יוסיף לה הכח המנגד עצמה, עד שתעמוד על ידו על נקודה יותר גבוהה ומזהירה ותצא בזר נצחון חדש בעיקר מטרתה ויסוד חייה: ואחר שהשתמשה בכח המתנגד, אם תמצא את לבבה ישר להרסו יעלה בידה על נקלה. אע"פ שנתחלפו התכונות הפנימיות של המדעים בכמה ענינים רוחנים חשובים, בחילוף התקופות והזמנים, מכל מקום התכונה הכללית הולכת ומקפת את כל הזמנים וחליפותיהם. כשהיתה היהדות צריכה לעמוד על נפשה לשאת את דגל היסוד האלהי בידה, ונפגשה בהתיאוריה היונית של קדמות העולם, הצליח הרמב"ם ז"ל בזה מאד, לא רק בפנותו את הדרך לתן מקום להדגל האלהי להנשא על יסוד החדוש לבדו, כ"א גם בזה שהשתמש בכח האויב, ודבר בבטחה ע"ד השאלה האלהית גם וביחוד עפ"י דרכי המחקר של הקדמות, ואח"כ הגיעו התוצאות להיות מפיקות נוגה על הדרך הכבושה של החדוש, באמץ כפול מלא גבורה וחיים. יחס תורת ההתפתחות בכל מלואיה, אל היהדות וכל עיקריה, בימינו, דומה הוא לאותה ההתנגשות הישנה של ה"קדמות" עם היהדות בימי הפולמוס היוני הרוחני. ובזה הננו צריכים לדרוך באמץ לב במסלתו המדעית של הרמב"ם, אעפ"י שנשתנו עלינו סדרי הזמנים והליכות ההכרות. ועם כל החסרונות המדעיים שישנם ביחוד בשיטת ההתפתחות, העומדת גם היא עדיין בראשית התפתחותה ועודנה בחתוליה, נאמץ לנו את כל הנצחון של היהדות דוקא עפ"י דרכיה, הנראים כ"כ מתנגדים לנו לכאורה. כמובן לא בכח השלילי של הנגוד מונח יסוד תגבורת החיים הבא לרגלי פרוצס מחודש הנולד ע"י תסיסת הפגישה הרוחנית, כ"א העקר הוא בזה שלכבישה אמיצה כזאת צריך שיצא כח שכלי כביר אל הפועל, ומלחמת הקיום הרוחנית הבאה בתכונה רבה מעוררת כח חיים גדול ואדיר מאד. וכח גדול זה יגלה בנשמתנו, כשנשאף לבסס את מעמדנו הרוחני, לא ע"י נטיה פרטית לאיזה שיטה מיוחדת או ע"י התמכרות לאיזה אידיאלים פרטיים, אלא ע"י צירופם של כללות הכחות של האידיאלים, הבודדים כ"א בפני עצמו, המתקשרים יחד לאגודה שלמה, ע"י הזרחת האור של שורש נפשנו. צירוף זה מופיע הוא את האור החדש בתכלית גבהו במעלות החיים, וההפריה הנצחית שבסגולת הצירופים המתמידים, נותנת לנו ערובה נאמנה, שגם לימים יבאו, כשזמירות "חדשות" ישמעו והתביעות השכליות והתרבותיות יקחו להן סגנון חדש, גם אז יהיה לנו מקור חיים פתוח לרוחה, לחולל גדולות וחדשות ביד התבונה הברורה, המחברת יחד את המון אורותיה, ומוצאת בקרבם את ההולדה הרוחנית הרעננה תמיד".
הדרך הזאת, מה אפשר לומר עליה? קודם כל היא גאונית, במובן הפשוט של המילה, גם בעצם המצאתה, וגם היא מצריכה גאונות ביישומה. היא אצילית. היא הרמונית. היא אמיצה. היא אלוקית.
תודה!טיפות של אור(בהוצאת מוסד הרב קוק).
החלק של "היחס במעשה", ובפרט הפרקים השני והרביעי בו ('מלחמה או שלום' ו'רפואת הדור') רלוונטיים מאוד.
"ובכלל אני מוצא שגם על אחינו הרחוקים, שאנו מוכרחים לאסור עליהם מלחמה של מגן או גם של תנופה, הננו מכל מקום מוזהרים להתנהג בדרך כבוד ונימוס. להילחם על הרע והחטא ולא על רעים וחוטאים, שאולי אינם במציאות אחרי הצירוף הגדול של גלותינו הארוכה. אולי הם שוגגים, אנוסים או מוטעים, ואולי יש בעומק החשוך והרע גם כן גרגירי אורה וטובה. ועל ידי דרכי נועם ונתיבות כבוד ושלום, נוכל הרבה יותר לתקן ולהציל מאשר על ידי משטמא וקינטוריא" (אגרות ראיה)
"הכל עניין של אי הבנה. וגם אשמים בכך אותם דתיים שגוערים בקנאות במקום להסביר. במקום כל ה"לאוויין", החרמות וההתנפלויות שיש בהן יותר חילול השם מאשר הוספת כבוד שמים, יש להסביר נכון בידידות ואהבה". (שיחות הרציה - מועדים ב)
והדבר יפלא איך יוכלו תלמידי חכמים לשקוט במכונם, לראות בזילותא דאורייתא. ואפילו אם יהיבנא להו טעותייהו, שהדעה שהדרת גאונו סבירא ליה כוותה היתה דעה שהיא ח"ו נגד אמתתה של תורה, האיך יש להם רשות לדבר עליו עתק? הלא דברי הרדב"ז בתשובה חלק ד סימן קפ"ז הם מפורשים, שאפילו מי שטועה ח"ו בדבר מעיקרי התורה מחמת עיונו פטור מעונש, שמפני שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת, ואם כן אנוס הוה... דכל שטועה בעיונו אין עליו עונש, וחלילה לבזותו אפילו אם הטעות היא בענין של עיקר.
...וראוי לעיין בתשובת זקן אהרן חד מתקיפי קמאי בימי הבית יוסף ומהר"ם אלשקר ומוהר"י בי רב וחבריהם הגדולים, כמה גער על מי שהרהיב עז לדבר עתק על תלמיד חכם בשביל שעסק בספרי פילוסופיא, אף על פי שדעת הגאון המחבר ז"ל לא היתה נוחה מזה בשביל התלמידים, מכל מקום לכבוד התורה קנא קנאת ד' וחגר חרב כישמעאל נגד המדבר עתק על תלמיד חכם. ואף על פי שיש לדון שאותו האיש שדיבר נגד התלמיד חכם, בערה בלבו הקנאה לשם שמים, מכל מקום גער בו בנזיפה רבה, כדי שידע להזהר שלא להכוות בגחלתן של חכמים. ואם באנו לעשות סיג לחומת הדת, הלא צריכים אנו לדעת שלא לגרום את ההרס היותר גדול שמהרס את כל בנינה של תורה, שבא על ידי ביזוי תלמידי חכמים ח"ו. (מאמרי ראיה, פרק בהלכות צבור)
'לשמחת לבבי קבלתי ספרו היקר יד אהרן ונהניתי מדבריו היקרים... אף על פי שנצטערתי ממה שהזכיר לשלילה את חכמת האמת, המורשה לנו מרבותינו הקדושים בתור נשמת התורה למימינים בה, בכל זאת ברור לי הדבר שכונתו לשם שמים וכל דילידא אימיה כותיה תיליד'. (אגרות ראיה, הסכמה לרב א"ש תמרת)
'יש ללמוד לדבר בלשון נקיה עם חברו גם אם יש חילוקי דעות ביניהם' (שיחות הרציה, מידות)
האוהב את המישרים הוא האוהב ישרות. בית שני חרב משום שנאת חינם, והנצי"ב מסביר שהיו אז צדיקים עקומים ולא ישרים. בתוספתא מפורש שהיו עוסקים ועמלים בתורה, ובכל זאת כאשר ראו אדם מישראל שלא נהג בדיוק על פי אותו סגנון יראת שמים שהם נהגו על פיו, היו מגדירים אותו כלא מאמין ואפיקורוס. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)
תוכחה היא המצווה היותר קשה שבתורה. חז"ל אמרו על הדור שלהם: תמיהני אם יש מי שיכול ויודע להוכיח. אין אפילו מצווה אחת נוספת עליה חז"ל אמרו זאת. רק בפני מצוות תוכחה נתמלאו חז"ל פחד. לשם קיומה יש צורך בהבנה וידיעה, כשרון מיוחד וסגנון נכון, וגם שייכות נפשית. אנו, בימינו, איננו מעולים כל כך, ולא התקדמנו יותר מחז"ל. יש צורך באהבה. אהבה מסותרת ותוכחה מגולה. אהבה מתגלה בתוכחה, ותוכחה נמשכת מתוך אהבה.
אומרים בשם הגאון מווילנה: אם אדם אינו בטוח שלא ידבר מתוך קפידא - לא עליו מוטלת המצוה. מתוך המציאות של "אהוב, אוהב את המקום, את הבריות, את הצדקות ואת המישרים", מגיעים למצב של "אוהב את התוכחות", המסוגל לתוכחה שבאהבה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", תוכחות מתוך עומק של אהבה. התוכחות של משה רבנו בתחילת ספר דברים נאמרו מתוך מסירות הנפש לכלל ישראל.
הכל תלוי באיזה ניגון, באיזה טון, באיזו שייכות נפשית נאמרים הדברים. מתוך מצב של טהרה נפשית כללית הנובעת מכל העניינים שקדמו, מגיעים לתוכחה שכולה נועם, אהבה, עדינות ואצילות, שכולה נעימות תורת ארץ ישראל. זאת התוכחה שמוכנה להתקבל ולהתקיים. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)
לפעמים אדם מוכיח בתור 'מדריך' או בתור 'משפיע'. אין מקום להשתלטות ול'כפייה דתית'. אדרבה, הערך האמיתי של כבוד האדם הוא כבוד התורה וגם כבוד הבריות. (שיחות הרציה, תלמוד תורה)
שיעור 1 - איגרת כ | vbm haretzion
בסוף הקישור יש גם את האיגרת עצמה
שיעור קולי על האיגרת של ישיבת שיח יצחק
תודהטיפות של אוראחרונהבתורה מופיע עשרות פעמים איסורים וציווים שונים לגבי עבודה זרה, לקורא בן זמנינו נראה שאין לאיסורים אלו שום שייכות אליו ומאידך קשה לי לתפוס שחלק כ"כ אינטגרלי בתורה לא שייך אלינו כלל ?
גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים
מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.
הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני
האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)
לכן אשמח שמי שמסכים יתגבר על העצלות והשעמום ויגיב תגובה ולו קצרה ביותר של "מסכים/מסכימה". כמובן להרחיב או לחלוק זה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב..
זמן מה אני חושב על כך שהתורה/היהדות היא משהו מסובך/מורכב.
היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה/חד מימדית אך למעשה היא מסובכת יותר..
אני חושב שזה בגלל שיש מתח בין גדולי ישראל/בחזל ביחס לכל מיני ערכים.
אמונה תמימה מול שכל וחקירה, נס מול טבע ביטחון מול השתדלות.
מוסר אנושי לעמת אלוקי. עד כמה ללמוד/להתרחק מהגוים.
מהי צניעות. מהי ענווה. מהי תפילה. שינוי הרצון.
היחס לחכמה הכללית. היחס למיסיטיקה. וכו וכו..
וממילא הרבה אנשים כולל אני קצת קרועים ומסתבכים להבין מה רצונו של הקב"ה ביחס לכל אלו..
אולי גם תורם לזה שיש ביהדות מושגים קיצוניים , אחד מהם שעולה לי הוא למשל "עבירה לשמה" שקצת שוברת את חוקי המשחק ומעלה אפשרות שלפעמים ניתן לסטות מן המסגרת הרגילה ושוב זה ביטוי לכך שעבודת ה' היא מורכבת ויש בה עקרונית בכל אופן, גם פן של לחטוא, לעבור על ההלכה..
גם בלי המושג עבירה לשמה יש הרבה התלבטות האם לדבוק בפורמליות של ההלכה או בכוונה/תכלית שמאחוריה מה שיוצר עוד מחלוקות וכו..
לא הצלחתי לכתוב את טיעוניי ברמה של מאמר קצר בהיר ומסודר אבל מקווה שבכל זאת הטיעון הובן.
חנוכה שמח!!...
הוא המכנה משותף לכולם
במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור
המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.
- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.
- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה. הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום
- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.
בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.
יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.
והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.
הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"
גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי"
בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:
1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.
מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.
2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?
אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.
זה בגדול, מקווה שאני מובן...
מס. 12 בעיקרי האמונה:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.
על 2 אני לא מסכים איתך.
לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.
לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.
המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.
הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.
תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.
בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...
חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה
2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.
אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.
אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות
רש"י בפרשת מקץ (מב, לח) מביא את דברי המדרש (מדרש רבה, בראשית צא), שיעקב קרא לא אהב את ההצעה של ראובן "את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך", וקרא לו "בכור שוטה".
הרד"ל בהגהותיו למדרש (אות יד), מציין שהביטוי "בכור שוטה" מופיע בגמ' בפרק יש נוחלין, לגבי אדם שהיה קורא לבנו בכור שוטה, והמשמעות היא שהוא בכור מאמא ואינו ראוי לנחלה כפולה. כך - אומר הרד"ל - גם יעקב כינה את ראובן כבכור שאינו הבכור העיקרי (בגלל שהוא מבני לאה שאינה עקרת הבית, או בגלל שהוא הפסיד את הגדולה כשחילל יצועי אביו).
תכלס, לא הבנתי מה המשמעות של הביטוי הזה ביחס לראובן בהקשר הזה. האם הוא לא יכול להיות שוטה גם אם הוא לא בכור? האם בכורים הם בהכרח יותר/פחות שוטים? ומה הקשר לעניין של נחלה ובכור מאמא (לפי הרד"ל)?!
במעט שחיפשתי לא מצאתי הסבר ברור ומניח את הדעת.
טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.
מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.
ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.
מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.
ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות, כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית, שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.
בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.
גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים
האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.
אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...
הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.
(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)
עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.
בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!
שלטונו, ולמה הוא עשה את מעשה גביע בנימין?
(אין לי תשובה בעניין. יש רק 2 אפשרויות שאי אפשר להכריע ביניהם)
האם מפני שהוא סבר שרק בני רחל ימשיכו את עם ישראל ושאר האחים מופרשים ממנו כמו ישמעאל ועשיו, ולכן הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכנעו להשאר איתו מתוך מחשבה שרק על בני רחל נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" במצרים?
זו אפשרות א'.
מצד אחד יש לזה ראיה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" נשני השכיחני, כלומר יוסף אומר שה' השכיח ממנו את בית אביו. וגם הכתוב אומר "ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף" כלומר הסיבה היחידה שיוסף נגלה לאחיו כי הוא נשבר מהתרגשות באמצע התכנית לחטוף את בנימין כי ראה את מסירות הנפש של יהודה, ושינה את דעתו על האחים.
מצד שני למה הוא לא הודיע ליעקב? האם כי חשש שיעקב חושב שכל האחים הם עם ישראל והוא ימנע ממנו לקחת רק את בנימין? או שמא ההפרדות מהאחים מחייבת הפרדות של יוסף מיעקב אביהם?
אפשרות ב' זה שיוסף מראש תכנן שהאחים יבואו ברעב למצרים והוא תכנן לחטוף את בנימין כדי לעשות ניסיון/תיקון לאחים שיימסרו את נפשם על בנימין כדי לבדוק/לרפא את השנאה בין בני רחל ללאה ולבחון האם הם מוכנים למסור את עצמם על בנימין. ואז "ולא יכל להתאפק" זה אולי שהוא תכנן ממש לאסור את יהודה ולבדוק את שאר האחים ורק אז להתגלות אליהם, אלא שהוא נשבר באמצע. ו"נשני אלוקים את עמלי ואת כל בית אבי" הכוונה השכחני את כל הצרות שהיו לי בבית אבי. אבל גם על פירוש זה קשה.
ואם יש למישהו פירוש שלישי גם יהיה מעניין לשמוע
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.
ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.
ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.
https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf
לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.
הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.
גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?
ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)
כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.
יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).
אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.
נראה לומר ככה:
וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.
יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).
יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.
מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.
אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.
השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).
קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי? (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)
"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.
בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רשב"ם- ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.
הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.
בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).
ואנכי אעלך בתור גופה.
יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי
ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.
כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.
הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.
ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו
שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.
כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.
היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.
לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה
יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו
כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה
(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)
כשיהודה המכבי כבש את ירושלים והמקדש, או כשהיוונים עשו הסכם עם שמעון שהוא משוחרר מכל כפיפות להם ומכל מס?
הכוונה מבחינה תורנית הלכתית.
שהרי מצינו שגם בימי השופטים שהעלינו מס לאומות או בימי חזקיהו או צדקיהו שהעלינו מס לאשור ובבל, זה עדיין היה נחשב מלכות או עצמאות (עובדה שלא אומרים הלל על מרידת שאול בפלישתים, או חזקיהו וסנחריב). לעומת ימי זרובבל או נחמיה שאז היינו כפופים לגמרי לאומות וזה לא עצמאות. או כדברי עזרא
" ואת מלכינו שרינו כהנינו ואבתינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך אשר העידת בהם . והם במלכותם ובטובך הרב אשר נתת להם ובארץ הרחבה והשמנה אשר נתת לפניהם לא עבדוך ולא שבו ממעלליהם הרעים. הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבתינו לאכל את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתינו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו"
וגם "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם".
וגם מצינו שהורדוס ואגריפס נחשבים מלכים שהרי קוראים את התורה בהקהל. למרות שכפופים לרומא. בניגוד לזרובבל שלא נחשב מלך.
פורקן במובן של פריקת עול מצווארינו של שעבוד מלכויות, או במובן של פדות והצלה מאסון?
לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.
גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.
אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).
השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".
כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"
וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.
גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).
אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).
אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)
על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".
אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.
"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...
כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.
למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:
"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".
ועוד ממקור אחר:
שהפיקניק הציל את העולם?
ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא
היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.
הם נענשו על זה שמכרו את יוסף
והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל
על מכירת יוסף.
לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?
ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה
יוסף..
לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.
אסור להקשיב להם
