יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

קראנו השבת: וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת. יעקב מרגיש שהוא קרוב למיתתו.

וגם בתיאור פגישתו עם פרעה מובן שיעקב נראה מאוד זקן.

אז יעקב בירידתו למצרים בפשטות כן הבין מדברי ה' שהוא ימות במצרים, ופירש את הנבואה לפי הפירושים המקובלים, שהכוונה שה' יעלה אותו להיקבר בא"י או שהכוונה שיעלה את זרעו.

אבל לבסוף יעקב חי עוד לא מעט זמן- 17 שנים. יתכן שזה היה יכול להימשך עוד ודברים היו יכולים להיראות אחרת (כלומר שבדיעבד אחרי שראה שהוא ממשיך לחיות, יעקב אולי היה יכול לפרש את הנבואה אחרת- איך שהצעתי, מה שהיה משנה את ההתנהלות ואת המציאות).

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

רק שאני לא יודע מה המסר של הסיפור לפיו. (ומי שאמרה לי אותו לא הייתה מרוצה ממנו, כי זה מקטין את יוסף)

בקיצור, מישהי אמרה לי שכל הסיפור ממש מזכיר לה את ההתנהגות של מי שנפגעים על ידי מישהו שקרוב אליהם. שהדבר הכי אינטואיטיבי הוא להגיד "למה אתה לא מתרחק?" "למה את נשארת איתו?", אבל הם נשארים בכל זאת. כי הרי לפני כן היה משהו שיצר את הקרבה

גם יוסף היה קרוב לאחים לפני כל הסיפור - אנחנו לא יודעים כמה חוויות משותפות היו להם. ואז שנים אחרי המכירה, יוסף פתאום רואה את האחים. והוא מפחד מהם - למרות שזה בכלל לא רציונלי - הרי הוא משנה למלך. אז הוא לא מגלה להם מי הוא. אבל הוא גם לא יכול לשחרר מהם. והוא לא יודע מה לעשות. אז הוא מושך זמן - תכנסו לכלא, תחזרו עם בנימין, וכו'. וחשבתי שזה גם מסביר למה הוא לא שלח שליח כל השנים האלו...

הוא תכנן את הניסיון של יהודה ובנימין. כלומר לפחות מאז שימת הכסף. וכנראה לפחות.מאז שמצווה עליהם להביא את בנימין.

הרי אם הוא רוצה להיטיב להם, אז לא היה שם את כספם, כי הרי הוא יודע שזה יגרום להם וליעקב הפוך - הם ידאגו שמא יאשימו אותם כגנבים. סתם יוצר דאגה.

אם הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכוח מהאחים ומיעקב, אז שימת הכסף באמתחות רק מקטינה את הסיכוי שיעקב יסכים לשלח את בנימין, שהרי אם כרגע הם מואשמים כגנבי כסף, אז יעקב עוד יותר יחשוש לשלח את בנימין למצרים.

לכן נראה שהסיבה שיוסף שם את הכסף באמתחות היא כדי שהאחים לא יחשדו בהנימין שבאמת גנב את גביע הכסף (אמנם בנימין בגלל צדקותו לא ייחשד כגנב, אבל יוסף לא ראה אותו 20 שנה ולא באמת יודע זאת). כי האחים יאמרו - כמו שהפלילו אותנו ושמו לנו כסף באמתחות (זה חוזר פעמיים כולל מקרה הגביע) כך מישהו שם גביע לבנימין.

אילו האחים היו באמת חושדים בבנימין שגנב, אז הניסיון עם יהוגה והאחים לא היה מצליח - האחים היו משאירים את בנימין במצרים, כי למה שיהודה יהיה ערב לגנב אמיתי?

זו כל הסיבה שיוסף הטמין את הכסף, כדי לאפשר לניסיון עם יהודה לקרות

(למרות שאפשר לטעון בדוחק, ששימת הכסף נועדה לעודד אותם לחזור למצרים עם בנימין. כי אולי אחרי שהם חושבים שיוסף חושב שהם גנבי כסף, אז הם אולי יחששו שהוא יהרוג את שמעון (וזה אולי הפסוק "אותי שיכלתם שמעון איננו"), ולכן לא יהססו להוריד את בנימין יחד עם הכסף כדי להציל את חיי שמעון.

אבל קשה על זה - אם כן למה יוסף שם פעם שניה את הכסף בפי אמתחותם במקרה עם הגביע?

תשובה דחוקה היא כדי שיוכל להאשימם שכולם גנבים אבל הוא לפנים משורת הדין ישעבד רק את גנב הגביע ולא את גנבי הכסף, כדי למנוע את התנגדותם. אבל זו תשובה דחוקה כי הרי הם החזירו את הכסף הראשון אז ליוסף אין קייס)
 

אבל אין לי עניין להתווכח

ונשלול מה שלא מסתבר.

א. יוסף שם כסף באמתחות כדי להיטיב לאחים. נשלל.

כי הוא יודע שזה יגרום להם וליעקב דאגה על זה שחושדם כגנבים ויצער אותם (וכנראה אמר לאשר על ביתו לומר להם כשהם יחשבו שהוא חושד בהם כגנבים "שלום לכם אל תיראו וכו' ). ואם הוא רוצה בטובתם הוא יכול להביא להם מלא כסף כשכבר ישבו במצרים.

ב. יוסף שם את הכסף כדי לשלם לאחים על ימי אחוותו איתם בעבר, בבחינת "קחו את הכסף ועופו מפה".

נשלל.

כי שימת הכסף מורידה את הסיכוי שיעקב יסכים לשלח את בנימין כמו שכתבתי. שהרי לא ישלח את בנימין לשליט שחושד בכולם שגנבים ויאסור אותם.

ג. יוסף שם את הכסף כדי לגרום להם דאגה ולהתנקם בהם. אבל נקמה קטנה ולכן בסוף "שלום לכם אל תיראו".

נשלל.

כי זה הורס את התכנית הראשית להבאת בנימין כנ"ל.

ד. יוסף רוצה לגרום להם להרגיש פחד ושירגישו מה זה להמכר לעבדים/לחזור בתשובה על חטאתם על ידי הכנעת ליבם.

אפשרות אבל דחוק.

אבל זה גם מכשיל את שילוח בנימין כנ"ל. וגם למה הוא שם בפעם השניה גם כסף? להעמיק חזרה בתשובה? דחוק.

ה. יוסף רוצה לחטוף את בנימין לעצמו שיחיה לצידו במצרים, אבל מפחד שאם בנימין יחשד כגנב על ידי האחים הם יפגעו בו. לכן הכסף זה כדי להסיר חשד מבנימין.

נשלל.

כי אם כך, שפשוט יערוך חיפוש באמתחותיהם כשהם בביתו תחת פיקוחו , רגע לפני שהם יוצאים לדרך. ולא כשהם שולחו כשהבוקר אור.

נכון שזה יותר משכנע שיוסף שם לב שנגנב גביע רק שהם שולחו מביתו, אבל מנגד זה מקטין את הסיכוי שיעקב ישלח את בנימין למצרים.

ו. יוסף רוצה להסיר חשד מהאחים שבנימין אכן גנב.

*הכי הגיוני*.

במיוחד שאם מטרתו זה מבחן לאחים. אז המבחן לא באמת יבדוק כלום אם בנימין יחשד כגנב על ידי האחים. אז הם בצדק לא ימסרו את נפשם עליו.

ז. יוסף רוצה לעודד אותם לשלח את בנימין למצרים על ידי גרימת חשש לחיי שמעון שהרי הם גנבים ושמעון יהרג.

הגיוני אבל דחוק , כמו שכתבתי.

אלו כל האפשרויות שעלו לי. יש לך הצעות נוספות? שואל באמת כדי לדעת.  שמעתי את הרעיון הזה רק לפני שבוע. אמנם שמעתי את אפשרות (ה) אבל חשבתי על זה וזה לא הגיוני,  נראה הכי הגיוני ו וקצת ז

אבל כאמור אין לי עניין להתווכח ואני לא אגיב יותר.. 

הוא לא שיער בנפשו את הסבל שזה יגרום לאביו ואת הפחד לשלח את בנימין בעקבות זאת? תזכור שבעולם העתיק גנב ממלך בדרך כלל היה מת או נלקח לעבד, תגובת האחים מוכיחה זאת.

נראה שזה היה חלק מהתכנית הכללית. בייחוד שהוא פוקד לשים את הכסף פעם שניה במקרה גביע בנימין.

למה הוא ציווה לשים את הכסף פעם שניה אם במילא עוד שניה הוא יתגלה להם ויתן להם חליפות שמלות ו500 כסף? הרי שימת הכסף בפעם השניה היא אליבי מצוין לאחים לומר "מישהו מפליל אותנו!" תחשוב שעורכים אצלם חיפוש לגביע באמתחת, ומה הם מוצאים - עוד פעם את הכסף פעם שניה!

(את המילים האחרונות בסיפא כאילו)

שאם זה היה חשוב לדעת את זה אז התורה היתה כותבת במפורש "וישם את הכסף באמתחותם,כי אמר יוסף פן יחשדו אחי בבנימין".

זו שאלה כללית על פשט וראליה. (כתבתי את זה בפרשת תולדות נראה לי, שהעיסוק ב"למה עשיו היה מוכן למכור את הבכורה תמורת עדשים. אולי הם היו עניים באותה עת ולא היה לו מה לאכול" די מיותרת. מצד שני פרשית יוסף ואחיו אומרת דורשני לכל אורכה ובעל כרחינו מכרחיה אותנו להוסיף נתונים שלא מפורשים בפשט).

מצד שלישי,  נכון שהקריאה הפשוטה בשימת הכסף הראשונה גורמת אינטואיטיבית להדגשת צדקות יוסף. אבל בשימת הכסף השניה יחד עם הגביע, אפילו ילד קטן ירגיש שיוסף מתכנן כאן איזה משהו

טרחה לכתוב לנו על שימת הכסף(שהרי גם אם יוסף שם אז התורה לא היתה חייבת לציין זאת), זה לא כדי לענות לנו על השאלה "מה יוסף עשה כדי שהאחים לא יחשדו" אלא ללמד עקרון כלשהו מוסרי/כלל ישראלי/סוד וכדומה.

מצד שני עצם העובדה שהוא שם את הכסך מכריחה אותנו לשקלל את ההסבר הלוגי היחיד

וגם ייתכן שכמו שדברי תורה מתחלקים לכמה חלקים כפטיש יפוצץ סלע, יש פה גם לימוד מוסר וגם תיאור ראליית הסיפור

אם התכוונת ללימוד אגדתא לנשים, אז הגמרא אומרת "כל ה*מלמד* את בתו כאילו תפלות" ולא "כל אשה הלומדת תורה כאילו תפלות". כלומר מי שמכניס בכוח את בתו הילדה ללימוד בעל כרחה. כי לימוד תורה כפוי או ממסדי לוחץ לנשים זה אסון.

אבל אם האשה רוצה מעצמה ללמוד אגדתות (מעצמה הכוונה באמת מעצמה אותנטי, לא מלחץ ציבורי פמניסטי), זה ברכה. כי היא תגיע לתובנות גבוהות יותר מהאיש. כדוגמת שרה שגדולה מאברהם בנבואה.

אגב, התובנה של אותה אחת היא תובנה נשית חכמה, בין אם היא פשט או לא. שרואה את הדברים מהצד הסובייקטיבי ותובנה מקורית כזו לא היתה נשמעת מפי גבר, שהיה מנסה להסתכל מהצד האובייקטיבי ומזניח את הצד הסובייקטיבי

צריכה קודם שילמדו אותה. להבין קודם את עליונותה של התורה ואת המציאות הנעלה של אבותינו, ורק אח"כ להכניס את הצד הסובייקטיבי. רק אז יהיו חידושים אמיתיים והפריה.

היא גם לא חייבת שילמדו אותה קודם, פשוט היא צריכה קודם רק לקרוא תנ"ך ופשוט להקשיב ולא לנתח על סמך חוויות אישיות רגילות שלה, ואז היא לא תגיע לפירושים כאלה.

לדוג'- "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך".

יעקב התאהב ברחל מייד. הוא הלך לחרן ונפרד מהוריו למי יודע כמה זמן, וזו טראומה. פתאום הוא רואה מישהי צעירה שמזכירה את אמו (לכן הוא זיהה אותה מיד. ולכן הפסוק חוזר ג"פ על המילים "אחי אמו") ומיד מתאהב בה וכו'.

זה ניתוח שבד"כ גבר לא ישים לב אליו או לא יתן לו מספיק יחס כי הוא פחות חי את הסיפור או כי הוא חושב שזה מיותר ומחפש רק את ה"צד העליון" שבתורה.

מצד שני, אישה בלי הבסיס הנ"ל, תבין את זה אבל תעצור כאן פחות או יותר.

השילוב הנצרך הוא להפנים שיעקב הוא אדם עליון, ממשיכם של אברהם ויצחק ואדם שה' דיבר איתו, והאדם הזה הוא שהתאהב מייד ברחל. יעקב חיבר בין התגלות ה' אליו להתגלותה של רחל אליו.

במילים אחרות- הגבר והאישה הנ"ל קוראים את הסיפור מתוך תפיסה מונותואיסטית, רק שהגבר מנסה יותר להסתכל מהצד של הבורא, והאישה מהצד של הנברא. אבל האמת היא שההבנה האמיתית תבוא רק דרך קריאה פנאנתאיסטית.

אגב, אני חושב שעצם החלוקה בין אובייקטיבי לסובייקטיבי היא גלותית, ונובעת מחוסר היכולת להידבק מספיק בקב"ה, מה שמוביל לקריאה חיצונית.

ה"אובייקטיבי" קורא בצורה חיצונית כי הוא מתעלם מהחיים שמאחורי הדמויות והופך אותן לאידאות ברמה מסויימת.

גם הסובייקטיבי קורא בצורה חיצונית כי הוא חושב "אם הייתי הדמות בסיפור והייתי עושה את זה, למה הייתי עושה את זה?".

אז מנסים לקרוא בשתי הדרכים ולחבר ביניהן בצורה שכלית שתתיישב על שני הצדדים. זה טוב, אבל לא מספיק.

כדי להבין תנ"ך צריך לנסות לחיות בדרך של התנ"ך. את הגשמיות אנחנו כבר חיים לא רע, אז לגביה מה שצריך זה בעיקר מידע על פעם (כמו לדוג' לקרוא על גמל כדי להבין את גודל החסד של רבקה) וקצת דמיון, אבל את הרוחניות אנחנו לא מכירים טוב בכלל. יש דברים שלא נרגיש, כמו הרצון לע"ז, אבל הבסיס הנצרך בשביל להבין תנ"ך זה לנסות לחיות מתוך תחושת דביקות קבועה בה' ומתוך תפיסה שהוא מתגלה בהכל- הפנאנתאיזם לעיל. וגם אחרי זה, צריך לזכור שאנחנו לא שם כי אין לנו נבואה והשארת שכינה כמו אז, ולכן תמיד לקרוא עם ביקורת שכלית שאומרת- תזכור שאתה לא מסוגל לראות חלק ניכר מהתמונה, ואל תשלים מידע ואל תניח הנחות אמוניות/מחשבתיות/רוחניות על סמך הנחות יסוד לא מבוררות, אלא רק על סמך דברים מבוררים ודימוי מילתא למילתא מסיפורים אחרים בתנ"ך (וגם שם צריך לעיין אם יש הבדלים). 

שלימוד תורה (גם אגדתא) לאשה צריך לבוא מעצמה בצורה חפשית וקלילה, ולא מזה שדוחפים אותה לזה שאז זה אסון. ולכן חשוב שגם במדרשות יתנו מרחב חפשי לתלמידות ולא סדר ממסדי שמצפה מהן לעמוד בלו"ז, לעומת ישיבה לבחורים. (למעט בנות יוצאות דופן שישיבה לבנות דווקא יכולה הכי להתאים להן, אבל מדובר במיעוט).

החלוקה בין אובייקטיבי לסובייקטיבי כזכר ונקבה קיימת כבר בתורת הסוד ובמהרל. וגם מהגמרא אפשר ללמוד זאת.

בגלות באמת יש נתק בין אובייקטיבי לסובייקטיבי ובארץ ישראל יד אחדות ביניהם, בין אור החמה ללבנה, בין תורה שבעתב לשבעל פה. אבל עדיין גם בארץ ישראל שני המימדים המחולקים קיימים כמחולקים אלא שיש הרמוניה ביניהם, ונשים יותר טובות במימד הסובייקטיבי.

אני מסכים איתך שכרונולגית וסיבתית המימד האובייקטיבי בלימוד צריך להיות קודם לסובייקטיבי

אלא יש דבר אחד, שלפעמים כדי לתפוס את כל הצדדים שלו צריך בנוסף למבט הטבעי עליו גם "לפצל" אותו ולהסתכל עליו בצורה אובייקטיבית ובצורה סובייקטיבית.

אם כבר, עצם התפיסה שאתה מציג של אובייקטיביות וסובייקטיביות מובנית, נובעת מניתוח שכלי אובייקטיבי. בחוויה (הטבעית הכללית, שלא קשורה לסובייקטיביות) של הדבר, הוא אחד.

תמיד הפיצול יהיה באופן תמידי. כי לכל דבר יש את התייחסותו מצד עצמו, ומצד יחסו אלינו.

לדוגמא יש את מי זה אברהם, ולעומת זאת מה הוא עושה *לי* (או לנו) ואיך הוא רלוונטי

אני זה שהתלהבתי מההסבר  

היא הציגה את זה כקושיה -'אני לא מבינה את הסיפור הזה. אני צריכה ללמוד אותו פעם לעומק.  זה מזכיר לי...'

וכשאמרתי לה את ההסבר של הרשר הירש, שאם יוסף היה מתגלה מיד המשפחה הייתה מתאחדת חיצונית אבל לא באמת ולכן הוא תכנן את הניסיון עם בנימין, היא אהבה אותו. רק העירה שזה נותן ליוסף המון קרדיט, לתכנן הכל ברגע)

הפרשה).

אני לא חושב שזה מקטין את יוסף. הגיוני לטעון שהוא מתלבט אם הוא קשור לעם ישראל/השבטים קשורים עדיין לעם ישראל, או שמא תפקידו להיות מצרי של קודש (הרב שרקי (ואולי גם מניטו אבל לא זוכר) טוען שיוסף התלבט בזה, וגם משה עד גיל 80, התלבט אם הוא מצרי מדייני או עברי)

א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.

ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.

אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו

וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.

ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.

בתורה כמוך פה בפורום. חוץ מהיסטורי

א. בשבת וביום טוב, קדושת הגוף (והחומר) יושבת על קדושת הזמן. קדושת הגוף כזו היא "לא חוכמה" כי אתה בתוך זמן שמרים אותך למעלה ונותן לך תחושת בטחון שאתה מסובב בקודש (אותו דבר בסעודת מצווה או בסעודה במקום קדוש).

קדושת הגוף העצמית מצריכה שתהיה שם באמת בתפיסה ובתודעה שלך בלי עזרים. שבאמת תבין שיש לגוף קדושה ובאמת תהיה מחובר חזק לה' כדי להרגיש שזה קדוש ושאתה לא עובד על עצמך. באופן קצת אבסורדי, מי ששמה מחובר יותר מאחרים גם לה' וגם לגוף (בצורה נכונה).

זה כמו שלהגיע להיות נביא כשיש השראת שכינה זה לא הכי חוכמה, החוכמה זה להיות נביא שחצב את כל הדרך מלמטה עד שהגיע לנבואה (וזה לענ"ד ההסבר למה כבר הרבה שנים אין נבואה).

בימי פורים (עוד לפני שהוא היה חג) ובמה שקרה לפני כן, התגלתה הקדושה הזו (נכון שאז זה היה כתוצאה מדחיפה אלהית, אבל לומדים משם את העקרון).

כיום זה יום חג אז יש בו גם את קדושת הזמן, אבל זה הפוך משבת ויו"ט- בפורים קדושת הגוף הובילה לקדושת הזמן, הגוף כל כך קדוש עד שגם הזמן התקדש (ויש בו גם מימד של קדושת המקום- קשור קצת לשאלה ג- יש הבדל בין המקומות מתי חל החג).  

העיקר הוא ללמוד מפורים את היסוד לכל שאר השנה.

ב. כשתופסים שזה לא וורט אלא אמת- כל המבט על החיים משתנה (למי שרודף אחרי האמת ומחפש לחיות אמיתות ולא ריגושים).

מי שלדוג' מבין ש"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" (לא מבחינה פיזית שזה רק תהליכים פיזיולוגיים במוח, אלא נשמתית), כלומר שבכל לילה הנשמה שלו עולה למעלה, תופס את השינה והקימה אחרת.

או לשיר בשבת "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו" ולתפוס שיש בכל אחד מאיתנו "אברהמיות" מוחשית, וזה לא רק וורט או משהו פסיכולוגי או חינוכי, אלא משהו שאכן קיים בתוכנו.

ובכלל לא בשנמהמ.

ב. יום אחד משפיע על כל השנה

ג. מוקף אור מקיף פרוז אור פנימי. איממנטי טרנצננצדני. @צדיק יסוד עלום  מבין בזה

יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.

וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.

בסוף אסתר זה סםר קצר.

גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.

יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.

לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.

זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

שהוא הקדים בחודש

ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364

ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..

חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'

חומרא שהתקטנו השיעורים

חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)

* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.

* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.

* אוכל 2 כזית במוציא מצה.

* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅

(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).

ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
 

כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב

מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
 

הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.

תודה!

וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים

סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...

תודה!

וספר יונה, אז אשמח לשמוע את שם הרב שכתב.

באמת סדרה טובה.

אם יש עוד כאלה אז גם אשמח לשמוע עליהן.

שנה שעברה. מן הסתם אלו אותם עקרונות, אבל בדרך כלל בכל מהדורה חדשה יש יותר דיוקים..
 

יש גם שני שיעורים שהרב גיא אלאלוף העביר שנה שעברה

זה אמנם רק חוברת כזה

אבל אני מאוד אהבתי

כל שנה משתדלת תקרא לפני פורים