תמיד לספר הכל לבעל

כמה שזה לפעמים יכול להיות מביך ולא נעים

אבל לבעל מספרים הכל

וד"א- הוא קודם להורים....

אז עם כל המבוכה וחוסר הנעימות,

אני ממש ממליצה לך לכתוב לו מכתב מפורט (לפעמים יותר קל לכתוב...)

וביחד אתו לחשוב איך יוצאים מהמעגל הזה....

בהצלחה רבה יקרה!!!!

זו דעתי בכל אופן

גם בהתחלה שהתחתני ההורים של בעלי עזרו הרבה יותר מהורי לא כי לא רצו אלא כי לא היה

אני תמיד הערכתי ומעריכה מה שהם עושים בשבילי ולמעני גם אם זה קצת

אחרי שהתחתנו (בערך שנה ) אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שחמי התקשר ובקש מהם שיעזרו  

(הם גם נתנו)

והיא אמרה לי מה הוא אומר לנו ככה, המצב שלנו קשה וכו'...

היה להם בדיוק סיפור עם מס הכנסה ועקלו שיק בטעות על כלום

עדכנתי בעלי אפילו שלא היה נעים בכל הסיפור- אבל כמו שהזכרה זו שמעלי. בגישה לספר לו הכל

וגם אבא שלי דיבר איתו ואמר שיתן מה שיכול (בפועל התבצעה שיחה עם אמא שלי)

מה שרצית להגיד- עדיף לספר וכן להוריד מעליך מועקה.

כשמסתירים משהו זה יוצר מתחים וגורם להתרחקות

סליחה שאני כ"כ נחרצת

אבל שוב- בעלך קודם להורים שלך!!!!

וההורים צריכים לדעת שאת לא מסתירה כלום מבעלך. שהכל נעשה בשתוף פעולה

לא תסכים עם מה שהרגל עושה...

אתם גוף אחד

גם יש דברים שהיא מספרת לי שקרו במשפחה והיא חושבת שבעלי לא יודע...

אב אי אפשר בלי לפרוק ואי אפשר להסתיר

וקורה שהורים צריכים עזרה כספית מהילדים.

וכל הכבוד לך שאת עוזרת לה

אבל אל!!!! אל תסתירי את זה מבעלך!!!!!!

אין לך מושג כמה תופעות הסתרה כזו עלולה לגרום!!!!

דווקא אם זו ההסטוריה שלך- את צריכה לדאוג שהבית שבניתם יתבסס על אמון ופתיחות

זה הבסיס לזוגיות תקינה ובריאה

לשתף את הבעל במה שעשית זה ממש לא לנטוש את אמא שלך!!!

להפך- זה לגייס גם את בעלך לעזרה לאמא

בשתוף פעולה ובכנות מלאה.

הדרכה וליווי בזוגיות שלך.

אם את לא סומכת על בעלך ש... וש...

וחוששת שבשעת משבר הוא יתנשא עלייך בגלל שהילדות שלך הייתה קשה

זה לא תקין, זה לא בריא וזה מתכון לבעיות ומריבות

בעלך צריך לדעת מה חווית בילדותך, הוא הבעל שלך!!!! האדם הכי קרוב אליך בעולם!יותר מאמא הרבה יותר!!!!

אי אפשר להעלים ממנו ולא לשתף אותו בחוויות שחווית

איך אפשר לחיות בזוגיות כשמסתירים ומדחיקים כ"כ הרבה דברים???

בבקשה בבקשה, תפנה לעזרה מקצועית

אולי למדריכת כלות שלך/ליועץ נישואין

את חייבת שמישהו יעזור לך להפתח לבעלך ולא לחשוש מתגובותיו

ולסמוך עליו בכל מצב

בשביל זה הוא שם

הוא צריך להיות העוגן שלך בכל מצב

למה לא לספר לו שהגעת בלי כסף כי עזרת לאמא שלך לפני החתונה???? זה מראה על לב כ"כ רחב, על נדיבות, זה כ"כ יגביה אותך בעיניו וירומם אותך!! התנהגות כ"כ לא אנוכית זה דבר נעלה!!!!!! זה רק יכול לחזק את הזוגיות שלכם!!!

נשאר לי רק לחבק אותך ולהתפלל בשבילך שתצליחי לאזור כוחות ולשתף אותו, להבין שהבעל שלך הוא הגב שלך הוא זה שבכל עת עומד שם בשבילך.

אני כותבת מה שעולה לי ממה שסיפרת ואת מוזמנת להחליט אם זה מתאים/ נכון לך או לא...

אני חושבת שכעס במצב הזה יכול לעלות כי את בסיטואציה במילכוד. וכך- מצד אחד את עושה משהו שהכי משמח אותך-לעזור למי שנתנו לך כל החיים ומצד שני- זה לא מתאים לך הדרישה להסתיר והעלים מידע. אז התסכול בסיטואציה הופך לכעס, ששמו אותך במקום הזה.

בנוסף יש פה גם היפוך של המקום הטבעי, שהורים בד"כ עוזרים לילדים ופה זה התהפך, פתאום את העוזרת ויש בזה מקום שמעורר בנו את הילד שמרגיש שההיפוך הזה נעשה לא בזמן... מהר מדי, שיש אולי ציפיה סמויה שההורים ישארו בנתינה ובעזרה, לפחות עד שהם מזדקנים או משהו כזה... כי הם העוגן וזה גם מעורר איזה רגש ילדי של כעס על הסיטואציה והחיים ששמו אותנו במצב כזה.

קודם כל- תסלחי לעצמך ותזכירי לעצמך שעשית הכי טוב שיכולת והבנת בסיטואציה. את לא אשמה בכלום.   ועכשיו אני מציעה לך לחשוב מה נכון לך עכשיו. מה יחזיר לך כוח. לשתף את הבעל? להחליט מה הגבולות שלך בקשר עם ההורים/אמא בעניין הנתינה כשזה לא מתאפשר לך גם כשמופעל עלייך לחץ?  תזכרי שעם כל העזרה למשפחות שלנו כל החיים, יש לך עכשיו משפחה קטנה משלך שהיא מוקד חייך ואותה את מפתחת. זה לא אומר שנטשת את המשפחה שלך, אלא שיש מוקד ראשוני ששם את מושקעת ומשקיעה ויש לך גם את התנאים שלך למה מתאים לך ומה כבר לא ובאיזה תנאים (לדןג'- "ממש אשמח לעזור כספית אבל צריכה להתייעץ עם הבעל קודם כי זה מה שנכון לנו"). וזה לגיטימי. בהצלחה רבה וה' ישלם את שכרך.

ואיזה בעל טוב ומכיל יש לך!

בטח שהוא מעריך אותך יותר!

את נדירה!!!

מאחלת לך שבעז"ה תמיד תהיו פתוחים וגלויים אחד עם השניה

ושמכאן והלאה הזוגיות שלכם רק תתעצם

תמשיכי להיות כזו בת מסורה ואוהבת לאמך

בשיתוף פעולה מלא ובגיבויו של הבעל הכל יהיה בעז"ה יותר קל

שתזכו להרבה שיתופי לב וקרבת לב. בהצלחה רבה רבה. 

וכל הכבוד לך על העוצמה בלהתייעץ ולעשות שינוי. זה מעורר התפעלות וממש השראה. 

עשית צעד עצום!!!

אמן שתזכו לשפע ברכה שמחה ונחת!!!

שימחת! 

ואסור להם לשאול.

בהצלחה!

תודה רבה!

כשתתחילי, את יכולה - אם את רוצה לשלוח אישור על כך שהתחלת טיפולים וככה יש לך הגנה מפני פיטורין (לא יודעת אם צריך ותק בעבודה או לא)

וגם תוכלי לדווח שעות היעדרות לצורך הבדיקות.

אם העבודה מתחילה ב 0830 יש לך מספיק זמן כדי לעשות את הבדיקות, במיוחד שזה קרוב לעבודה

וגם לרוב בדיקות פוריות מתחילות ב 7-730.

כשתצטרכי להיעדר ליום שאיבה או החזרה, או שתגידי את האמת או שלא.

אני התחלתי עבודה חדשה בזמן הטיפולים, בעבודה הבינו את זה ממש בטוב. 

וואו יקרה בהצלחה!!! אני כל-כך מקווה בשבילך שתתקבלי - קשה ממש למצוא עבודה ועוד כזאת שאת אוהבת.

איתך בתפילה. 

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

צה"ל לא באמת רוצה חרדים אצלו בפנים. זה דורש ממנו התארגנות לוגיסטית מטורפת (כשרות, צניעות, צוות מתאים) והוא מעדיף במקום להשקיע בדברים אחרים (בתחושה שלי - בגיוס נשים, אבל אני לא באמת יודעת). בעקבות המלחמה הבינו שאין להם ברירה וחייבים להגדיל את הצבא. אחת הדרכים היא לגייס חרדים ובשביל זה צריך מסגרת מותאמת.

עד לחטיבה החשמונאים לא היה מקום שבאמת עודד אנשים להשאר חרדים (בפלוגות/ גדוד חרדים היו בעיקר שבאבניקים ודת"ל, ככה שהחברה מאתגרת) והיא חדשה והשינוי לוקח זמן...

אם החרדים (לא יודעת אם את חרדית, אז לא מפנה אלייך) חושבים שצה"ל לא מעוניין ולא ערוך לגייס חרדים, שיבואו כל הנניח עשרת אלפים כשירי גיוס בני ה18 ליום המתגייסים הקרוב ויבקשו מצה"ל למצוא פיתרון.

צה"ל היה דוחה אותם והם היו יוצאים כשידם על העליונה.

והרי זה לא כך.

הרי אם היה בנפשם של החרדים להתגייס היו מגיעים לבקו"ם , לצו ראשון או אני לא יודעת מה ואומרים רוצה אני ודורשים תנאים מותאמים.

הרי לדרוש שלא יסללו כביש על מקום שיש בו חשד לקברים הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש קו אוטובוס  מבני ברק לכל פינה בארץ הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש שעלית ושטראוס ותנובה יפרסמו דווקא במודיע ולא בהפלס הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

ואת כל הדרישות הללו הם מפנים לעיתים באמצעות חקיקה ולפעמים באמצעי לחץ אחרים שהם לא תמיד כשרים.

לפעמים באמצעות הפגנות-  חלקן אלימות.

אז למה שהחרדים לא יפגינו בעד התאמת צה"ל לחרדים?

שיהיה ברור, באופן אישי אני בעד פטור מלא מגיוס לחרדים!! באמת, באמת.

(מסיבות שאני יכולה להסביר אם רלוונטי)

אבל עדיף לכולנו ולחרדים גם להיות כנים ולהגיד:

אנחנו לא רוצים להתגייס במקום להגיד הצבא לא רוצה אותנו.

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

זוג נשים שכנראה לא חשבו יותר מדי לעומק על מה שהן מדברות.

ובכלל, על כמה אנשים המילואים מקריבים בשבילינו, את הבית, המשפחה, העבודה והזמן האישי שלהם...

אני חרדית, אחות לאיש צבא קבע.

אני רוצה לומר לך שרובו של הציבור החרדי איתכם בלב ובנפש, בתפילות ובלימוד במסירות להצלחתם של אחיהם.

וחלק גדול מהציבור הזה נמצאים גם הם בצבא ומתמודדים גם בקרב וגם בחיי היומיום. 

אני מצדיעה לגיסתי הגיבורה שמתמודדת עם חזיתות רבות - בית, עבודה, שכנים, בדידות.

ולכל נשות אנשי הצבא מכל המגזרים, שלכל אחת יש את ההתמודדויות שלה,

לצערנו נאלצים להתמודד יותר מדי פעמים - בארץ הקטנה ורווית המלחמות שלנו...

אל תתני לאנשים קטנים עם מחשבות קטנות להציק לך יותר מרגע קטן אחד.

תהיי חזקה! אנחנו איתך!

❤️❤️❤️

להגיד נגד אנשי מילואים

באמת

כואב לי מאוד מאוד לשמוע את זה

מגיע לכם רק הרבה הערכה ותודה

לק"י
 

עד עכשיו היה שרשור ממש מכבד, וממש נשמח שהוא יישאר ככה ולא ירד לפסים לא נעימים ולהשמצות.

וכל הכבוד לך על ההקרבה שלך לתפקד לבד בבית. ולבעלך על השירות החשוב.

מכיוון שכולנו נתקלים בזה כל הזמן מעניין אותי לדעת מי שחושב את זה- מה לדעתו יקרה בלי הצבא?

כמה זמן עד שכולנו נכחד? איפה כתוב בתורה שאסור להילחם על א"י?

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

ושאר ביה"ס מכין להן קבלת פנים חגיגית

ומגיעים להיכרות עם המורה אחר הצהריים של היום הראשון לשנת הלימודים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

לקחתי אותם לעבודה שלי/סבתא

אני לא מורה אבל בדיוק ב 1/9חוזרת אחרי חופש ארוך כך שחייבים אותי בעבודה וכן, היו שנתיים שלקחתי את הילד איתי לעבודה וביום השני היה פחות לחץ ובכי בגן מה שהקל עליי ועליו...

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

שולחות את הבעל ללוות יום ראשון בכיתה א וכאלה. וזה יותר מורכב שיש כמה אבל לא צריך להשאר הרבה עם כל אחד מלבד טקס כיתה א

למזלי אני מורה מקצועית בתיכון לכן תמיד יכולה ללוות את ילדיי ב"ה 

אלא באיזשהו יום שישי. 

אבל לא עם ההורים.

יכול להיות שיש הורים שמגיעים, אבל לא משהו שצריך.

אבל שנה שעברה שניהם התחילו במקביל
הלכנו חצי מהזמן לגדול וחצי לשני, לכל מקם עם שניהם...

והיו עוד ילדים שבאו להיכרות עם אחים...

הכי טכני וברור ומובן.

מאמי תקשיב, גם אני בלחץ בגלל ההפלה שהיתה פעם,

וגם אין לי חשק בגלל השינויים ההורמונלים,

אנחנו צריכים להיות בהקשבה ולבדוק מה מתאים לנו.

במקום לגשש פשוט תדברו. אין טוב מיזה.

בדיוק מה שכתבת הכי פתוח כנה וברור

כל דבר אחר יכול להתפרש כחוסר חשק בלי קשר להריון וכו

זו דעתי 

תעשו דברים אחרים שכיף לכם ביחד , לצאת לטיול וכו

ותתעודדו, כבר עבר 2/3 מהשליש הראשון😉 עוד מעט יגיע השליש השני וההרגשה תשתפר

טיפה באריכות - אני כל כך מתחברת לתחושה הזאת של "לקיחת האחריות" על הבאסה.

זאת עבודה עצמית לא פשוטה. לומר - זה מאכזב, נכון. ולהשאר שלמה עם עצמי

זה תקף לכל רגש, מול כל בנאדם. אבל קשה במיוחד ברגעים כאלו, עם האיש שהכי חשוב לנו.

ולתת לו להתבאס, כמו שלפעמים אנחנו צריכות להיות עצובות/ כועסות/ מתוסכלות,  בלי שיפתרו לנו, רק להקשיב ולהשאר באמפתיה, ולהזהר לא להסחף ולהדבק.

את לא בחרת בזה. עובדה שאם היית יכולה, היית בוחרת אחרת. אז אם לא את אחראית - יש מישהו שלמעלה שהחליט. אז זאת באסה, כמו באסה שפספסנו אוטובוס, כמו באסה שיש פנצ'ר.

וכתבו פה עצות מקסימות איך להתעודד, אחרי שמשלימים עם הבאסה

ושיתמודד עם הבאסה... להגיד שזה מבחינתך לשמור על ההריון גם אם זה לא מוכח שזה גרם לבעיה או משהו...

ואגב בעיני אם אמרת לו בפירוש שאת לא בעניין ועדיין הוא ממשיך לנסות זה לא כל כך סבבה. הייתי מבקשת בפירוש שיפסיק לנסות.

גם לי היה קשה לסרב כל כך הרבה ומידיי פעם הסכמתי כדי לשחרר את הלחץ 😂

לא חיכיתי עד שיבוא לי…

שהיריון מהמוקפא הוא בעל יותר סיכונים מהיריון טבעי (ככה לפחות הבנתי)

ולכן אני מניחה שאת השיקול של כמה זמן כבר מנסים, לעומת הדרכים האחרות להיריון שאיננו מהמוקפא, ולעומת שימוש במוקפא - עושים בדיון עם רופא... וכל זה לפני שמדברים על הכסף

שבמקרה שיש לך תכנון לילד נוסף לאחר מכן,

וגם יש לך עוד שנות פוריות כתלות במצבך הרפואי והכל -

אז המוקפא יישאר כסוג של ביטוח לילד נוסף

לא דיברתי על סיכונים מעצם הטיפולים (וגם כלל לא הזכרתי טיפולים, אלא החזרה - יש החזרות גם בלי טיפולים אלא "סתם" הקפאה, אחרי שאיבה שלא כוללת הרבה הזרקות).

בכל מקרה הסכמתי עם הדיוק שלך בין אם נצרך בגלל איך שאת הבנת ובין אם לא בגלל איך שאני התכוונתי.

אז העיקר שהפותחת הבינה

לגבי המשך הקפאה לא הייתי מתייחסת לתשלום כשיקול אלא למצב רפואי, רזרבה שחלתית וכו. 

4 ילדים ברוך השם

הילד השלישי היה ivf רק זרע חלש רזרבה שחלתית נמוכה אבל בהחלט נקלטת גם טבעי פשוט לוקח זמן הוכחה של 3 ילדים טבעי חח

מתלבטת ממש

תשמרי אותם אם תראי שאת כבר לא נקלטת מספיק זמן לא

כביכול אל תבזבזי אם עוד לא ניסית מספיק 

פשוט עשינו החזרה

לא יודעת כמה עולה להשמיך להקפיא

ההריון הוא לא בסיכון כשזה החזרה, למיטה ידיעתי אולי קצת השגחה בשבועות הראשונים וזהו

אני הייתי הולכת על החזרה

ולהשאיר את העובר לשעת הדחק.

(אולי תשתמשי בו בגיל 39 עבור ילד 8 כשסיכויי ההצלחה עצמאית באמת נמוכים)

אבל התכנון לסיים ילודה בגיל 35 ואני בת 30

ומקסימום עוד אחד שתיים חחח בעזרת השם

אבל צודקות אולי באמת להמשיך לנסות טבעי בנתיים..